האחים צ'ן הופכים חלקי רהיטים, ארגזי עץ וספרים לסיפור געגועים, ומציגים אמנות סינית מרגשת שקל להתחבר אליה. בניגוד לאי וייוויי, שעבודותיו מרשימות אך לא תורמות דבר לעולמו הפנימי של הצופה הישראלי

במוזיאון פתח תקווה לאמנות אין תצוגת קבע. התערוכות במקום מתחלפות כולן וכעת מוצג במקום אשכול תערוכות בשם "אתר". חמש התערוכות באשכול הנוכחי עוסקות במרחבים ספק פעילים ספק נטושים, ובנוכחות שאריות האדם במרחב גם לאחר שהוא איננו נמצא בשטח.

בשלוש מהתערוכות באשכול מוצגים מיצבים גדולי ממדים ובשתיים האחרות מוצגות עבודות וידאו. בגזרת המיצבים (המוצבים כולם במבנה הראשי של המוזיאון) מציג אורן פנחסי את התערוכה "נביעות" המדמה מעין בית מרחץ שכמו קפא ולא יכול לשמש בתפקידו. אלה ליטביץ מציגה את "קפיצת הדרך" שנעסוק בו להלן, ובחלל המרכזי של המוזיאון מציגים האחים הסינים יופאן ויוג'ון צ'ן את התערוכה "נהר מולאן – בית", שלה יוקדש החלק העיקרי של טור זה. במבנה יד לבנים, שמשמש גם כאגף נוסף של המוזיאון, מוצגות שתי עבודות וידאו: ארנון רובין מציג את "מת מס. 57" המתחקה אחר חדר האוכל הנטוש של קיבוץ גבעת השלושה (במיקומו המקורי) הניצב בסמוך למוזיאון, וטל שוחט מציגה את "ימים אחרים", עבודה העוסקת במרחב ומקום תוך שימוש באתוס הציוני של קיבוץ הגלויות.

החלטתי לבקר במוזיאון פתח תקווה בעיקר בשביל התערוכה של אלה ליטביץ. ליטביץ מציגה תערוכה שעוסקת בנושא שכמעט נמחק לא רק מפני השטח של הגיאוגרפיה הארץ ישראלית, אלא גם כמעט אינו מוזכר בשיח הפוליטי בישראל – ההתיישבות בחבל ימית ופינויו.

ואכן, כבר ברחבת הכניסה למוזיאון מוצב קיר בית שפורק מימית ונשמר באתר "קירות ימית" בסמוך לאנדרטת אוגדת הפלדה בחבל שלום. הקיר הזה, שמחכה עם חבריו כבר כשלושים וחמש שנים למישהו שירכיב אותו מחדש, מקבל את פני הבאים למוזיאון ומזמין אותם לעבור בשביל דרך הפתח בו. פתח ששימש בעבר כדלת הבית. הקיר הזה מסקרן, והוא יכול לזמן דיון מרתק בשאלה מה מגדיר קיר של בית ומתי הוא משמש ככזה. הוא יכול לעורר שאלות על פנים וחוץ, על בית קבע ובית ארעי ועל פרויקטים גרנדיוזיים שנעלמים בחולות.

אבל בסוף, ברחבת הכניסה של מוזיאון פתח תקווה, מונח סתם קיר. ההצבה שלו בכניסה למוזיאון, ללא הקשר נראה לעין, לא מצליחה לעורר כמעט אף אחת מהשאלות שנכתבו כאן. אפילו הצילום של הנפת הקיר לצורך העברתו אל המוזיאון, צילום שגם מופיע על כרזות הפרסום של התערוכה, מספר את הסיפור טוב יותר מהקיר עצמו, אך לא מוצג בתערוכה. גם המיצב שבפנים, שיכול היה לשפוך קצת אור על הקיר בחוץ, מעדיף להתכנס למקום כמעט מופשט ולקשר את אורך החיים הקצר של סיפור ההתיישבות בימית עם ספרות המדע הבדיוני, שבה מוקמות התיישבויות אנושיות על גבי כוכבי לכת רחוקים (בעיקר סביב סדרת "חולית").

במרכז המיצב נבנו שתי ערֵמות חול קטנות, מעין דיונות חוליות, שאליהן מופנים צינורות אוורור שמשיבים עליהם רוח עדינה מאוד בניסיון לדמות את תנועת החולות בעקבות הרוח. על הקיר מאחורי הגבעות מוצגת עבודת וידאו עם מראה "חללי", המקשרת את מראה המדבר לפני שטח של כוכב לכת. התערוכה של ליטביץ עוסקת בנושא טעון בחברה הישראלית, אך מייצרת עבודה כמעט סטרילית, שמצטלמת נהדר אך לא ממש מצליחה לעורר דיון גדול מזה.

בתוך כל העץ בולט חומר גלם אחר – ספרים. יופאן ויוג'ון צ'ן, מולאן ריבר, 2017
צילום: אלעד שריג

התעללות בספרים

בחלל המרכזי של המוזיאון, ובזליגה גם למבואה שלו, מוצג פרויקט גדול, מתמשך ומעניין. יופאן ויוג'ון צ'ן, שני אחים אמנים סינים, עוסקים כבר עשר שנים בפרויקט הנקרא "נהר מולאן – בית". נהר מולאן הוא נהר הזורם במחוז פוג'יאן בדרום–מזרח סין ועובר בסמוך לכפר יונאטו, כפר הולדתם של השניים. מחוז פוג'יאן, מחוז ילדותם של האחים צ'ן, הולך ונעזב, הולך ונרמס תחת מכבש המודרניות והקדמה התעשייתית. תושבי המחוז מהגרים מכפריו אל הערים הגדולות והנהר מהווה נתיב התחבורה העיקרי שלהם. האחים צ'ן הופכים את כלי ההגירה, את תכולת הבתים ואת ארגזי הנדודים והזיכרונות לחומר גלם אמנותי, הן במישור הרעיוני והן במובנו הפשוט ביותר.

בכניסה לחלל נבנה שער גדול העשוי פסולת עץ תעשייתי, חתיכות רהיטים וספרים חתוכים. וכך, הכניסה הפיזית לחלל מחייבת את המבקר להיכנס אל תוך העבודות עצמן כבר מהרגע הראשון. החלל שבו מוצב הפרויקט חשוך למדי, קירותיו נצבעו שחור והתאורה הצהובה מאירה את העבודות עצמן ומשאירות את המבקר בעלטה. עלטה שמאפשרת לו להתייחד עם התערוכה ומצליחה לנקות רעשים חיצוניים.

המיצב בא לעורר זיכרונות, געגועים. חלקי רהיטים, ארגזי עץ גדולים, תמונות, חוטים והמון ספרים הופכים משהו שנראה כמו תכולת משאית הובלות לסיפור געגועים. סיפור על סיפורים ומסורות שמשתנים ומתעצבים מחדש במקומות חדשים. פרויקט כזה יכול בקלות להפוך לקלישאה, לעבודה חד ממדית שמנסה להיות נוסטלגיה מתה ולהילחם בטחנות הרוח של המודרניות. אבל האחים צ'ן מצליחים לייצא סיפור מעניין, לירי וכמעט מופשט. זאת אומרת, אנחנו מכירים את כל החלקים – תיכנסו לתערוכה ומהר מאוד תמצאו את עצמכם בוחנים את החומרים שמהם עשויות העבודות ותנסו להבין מאיפה כל אחד לקוח – אבל הסיפור, כמו הגעגוע, הוא פרוּם ועדין יותר.

חומר הגלם העיקרי בתערוכה הזו הוא עץ, על כל צורותיו. שברי ענפים, רהיטים מנוסרים וארגזי ענק שהעבודות בנויות בתוכם. אבל בתוך כל העץ בולט חומר גלם אחר. ספרים. המון ספרים. האחים צ'ן מתעללים בספרים במיצב שלהם בצורה די אלימה. ערֵמות על גבי ערמות של ספרים מקופלים, מנוסרים ודבוקים אחד לשני בלחץ. השימוש בספרים עלול לצרום לעין שרגילה בכבוד למילה המודפסת, אבל אני החלטתי להתייחס אליהם כצורת עיבוד נוספת של העץ. צורה שונה אמנם, טעונה הרבה יותר, אך מתוך אותו עולם חומרי. עולם של עץ שעבר עיבוד בידי האדם ועבר לייצר את חייו, זיכרונותיו וערכיו.

יער מזויף. מתוך תערוכתו של אי וייוויי. למטה: קיר הבית שפורק מימית מקבל את פני הבאים למוזיאון. מתוך תערוכתה של אלה ליטביץ
צילום: אלי פוזנר, אלעד שריג

טקסטים ארכניים

יהיה חבל לכתוב על "נהר מולאן – בית" ללא התייחסות לתערוכתו של האמן הסיני המוכר ביותר איי וייוויי המוצגת במוזיאון ישראל. לכאורה התערוכות יכלו להיות דומות. מוצאם של האמנים ועיסוקם בשאלות של קדמה טכנולוגית אל מול מסורת עתיקה שנעלמת חופפים בשני המקרים. במקרה אחד נראה לרגע שהתערוכות מתלכדות – גם אצל איי וגם אצל האחים צ'ן מוצגת עבודה המחברת ענפים וקרשים במעין ניסיון נואש להחיות יער שנכרת. אך התערוכה כולה, והתחושה שאיתה עוזבים את המקום לאחר הביקור בו, שונות מאוד.

נחזור לדוגמת העצים ה"משוחזרים". בתערוכה של איי במוזיאון ישראל מוצב באולם גדול מעין יער של עצים עבים וגדולי ממדים. החיבור בין ענפי העצים, שנעשה באמצעות בורגי ענק, נראה אמיתי לרגע, עד שאתה מרים מבט ומזהה את התפר הגס, את הזיוף.

בניגוד כמעט מוחלט ליער המזויף של איי, בתערוכה של האחים צ'ן בפתח תקווה יש עץ אחד, די עלוב. העץ נמצא בתוך תיבה חשוכה וקטן מקומת אדם. הוא מורכב מאוסף לא מחייב של שאריות ופסולת שחוברו בצורה מאולתרת לחלוטין. כפועל יוצא, העץ של האחים צ'ן לא מתיימר לרגע לשכנע את הצופה בריאליזם שלו, אבל מצליח לרגש במחווה הקטנה הזאת כלפי הטבע. היער של איי לעומת זאת, על הכספים הרבים שהושקעו בו ועל אף תחושת ה"וואו" שהוא נוטע במבקרים, לא מרגש. באופן כללי הוא, והתערוכה כולה, עסוקים יותר בניסיון להרשים את הצופה בכוחו ובכספו הגדול של הסטודיו ופחות ברצון פשוט לגעת במבקרים.

זו אולי הבעיה המרכזית של התערוכה של איי וייוויי, הסיבה שבגללה לא כתבתי על התערוכה הזאת מעל דפי מוסף זה – אין כל כך מה להגיד עליה. שלא תבינו לא נכון, שווה לבקר בה. מדובר בתערוכה גדולה של אחד האמנים הבולטים והמצליחים ביותר בשדה האמנות הבינלאומי, ויש בה הרבה מה לראות. אבל בסוף, הסטודיו של איי (כבר מזמן לא מדובר על אמן שמכין את העבודות שלו בכוחות עצמו בלבד) מציג עבודות מרשימות ביותר מבחינת קנה המידה שלהן והמשאבים שהושקעו כדי ליצור אותן, אבל אין הרבה מה לחלץ מתוכן לתוך עולמו הפנימי של הצופה.

אולי זה קשור לריחוק שלנו (ואולי של העולם המערבי כולו) מהתרבות הסינית, אבל לצופה הישראלי שאינו מומחה לתרבות סין כמעט אין יכולת להבין משהו בתערוכה. מוזיאון ישראל, ואולי איי עצמו, מודעים לבעיה הזו והעבודות כולן מוצגות בליווי טקסטים ארוכים יחסית על הקירות ש"מסבירים" כל אחת מהן. וזה מבאס, כי למען האמת להסביר אמנות זה קצת כמו להסביר בדיחה. אתה יכול להבין מה מצחיק, אבל כבר לא ממש צוחק בעצמך.

האחים צ'ן מציעים אמנות סינית אחרת. אמנות שאפשר להתחבר אליה גם בלי להבין ולהכיר את כל הניואנסים של התרבות והפוליטיקה הסינית. אמנות שאמנם על פני השטח עוסקת בסין, אבל יכולה לעסוק גם בפנים עולמו של כל מבקר ומבקר.

————-

אתר

קפיצת הדרך, נהר מולאן – בית

אלה ליטביץ, יופאן ויוג'ון צ'ן

אשכול תערוכות במוזיאון פתח תקווה

אוצרות: דרורית גור אריה ואחרים

נעילה: 16.12.17

אולי, אולי לא

איי וייוויי

מוזיאון ישראל

אוצרת: מירה לפידות

נעילה: 3.3.18

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"א מרחשוון תשע"ח