בתחבולות תעשה לך שבת  | הרב ישראל רוזן

פרופ' ליבוביץ התפלמס עם הרב נריה על הדרך הראויה לשמירת השבת במדינה. הפתרונות ההלכתיים של מכון "צומת" מוכיחים שהרב נריה צדק. מאמרו האחרון של הרב ישראל רוזן במלאת שבוע לפטירתו

שאלת שמירת השבת במדינה היהודית הייתה ועודנה אבן בוחן לאפשרות קיומה של מדינה יהודית עכשווית. על סוגיה זו נשתברו קולמוסים רבים ועל מדוכה זו ישבו רבנים והוגים, אנשי רוח ואנשי מעשה. הבעיות מוכרות למדי: השבת נועדה להשבית את מרוץ החיים השוטפים ומציעה במקומם "יום מנוחה וקדושה". ואכן, בחיים הפרטיים והקהילתיים שונה יום השבת באופיו לחלוטין מימות המעשה.

לעומת זאת, כאשר אנו מעלים את נושא השבת למישור הלאומי, לתפקודה של המדינה היהודית, אנו ניצבים אל מול הר של שאלות אשר "לא שערום אבותיכם". מאז גלותנו מארצנו לא הייתה חברה יהודית בעלת עצמאות מדינית ושלטון ריבוני. לא נדרשנו להפעיל צבא, משטרה, שירותי כבאות, גורמי מודיעין, שגרירויות, בתי סוהר, בתי חולים, עזרה ראשונה, תחנות כוח, אספקת מים, תקשורת, תעשייה כבדה, צי אוניות, קידוחי נפט, חקלאות מודרנית, תיירות ומערכות שירותים ציבוריים הנתונות לאחריות רשויות השלטון.

את כל מה שנמנה כאן, ועוד, אי–אפשר להשבית השבתה גורפת בשבת. חלק ניכר ממה שהוזכר חייב לפעול בשבת בשל זיקה ישירה או עקיפה לפיקוח נפש או לשלום הציבור ואף לרכושו. כידוע, ההלכה בנויה על תקדימים ועל תקדימי תקדימים, אולם בסוגיות הציבוריות והממלכתיות הללו הכול חדש, באין דרך הלכתית סלולה משכבר הימים. האם מדינה יהודית צריכה להישען על נוכרים שיפעילו את המערכות בשבת? ושמא תישען על יהודים חילונים שיעשו שבתם חול? האם שומרי התורה יכולים ליהנות משירותים אלו בשבת עצמה וביתר ימות השבוע? ובעיקר, יש כאן שאלה אמונית נוקבת הקשורה למהות המושג "תורת חיים". האם תורתנו איננה בת יישום בנסיבות מסוימות? האם היא תורת הפרט ולא תורת הציבור?

אמונה שיש לרתום את הטכנולוגיה לשירות ההלכה. הרב ישראל רוזן, 2017
צילום: מרים צחי

השבת כמשבר בדת

עם קום המדינה, בתש"ח, הפכו השאלות בוערות יותר ויותר. הן העסיקו את אנשי ההלכה וההגות במגזר הציוני–דתי, אך כמעט לא תפסו מקום במגזר החרדי. בשנים אלו חי ופעל פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיה איש ציבור והוגה דעות חריף. הוא אתגר את הציונות הדתית ואת רבניה בהציבו סימני שאלה וסימני קריאה בהקשר לנושאי מדינה וחברה יהודית בת זמננו. בשנת תשי"א (1951) כתב מאמר בשם "השבת במדינה כבעיה דתית". כותרתו מייצגת את התיזה המרכזית: השבת היא בעיה. בעיני ליבוביץ זו הבעיה הראשית שעליה תקום ותיפול מדינה יהודית הלכתית. מכיוון שלפי דעתו הרבנים אינם נותנים פתרון ממשי, השבת היא "משבר עמוק בדת".

רבני הציונות הדתית נחלצו כנגד קריאת תיגר זו ושטחו את משנתם ההלכתית–ציונית בסוגיית המדינה היהודית בכלל ובסוגיית השבת בפרט. הגדיל לעשות ועלה על כולם הרב משה צבי נריה, שערך את "קונטרס הוויכוח" ובו תקף את עמדותיו של פרופ' ליבוביץ.

מכיוון שפולמוס בראשיתי זה משקף היטב את מרחב הבעיה ואת עמדת הרבנות הציונית אסקור אותו בתמציתיות. טיעוני הצדדים מייצגים את הפער בין העמדה הרבנית–ציונית הנאמנה למסורת הפסיקה ההלכתית לדורותיה לבין המגזר היותר ליברלי, המתרכז בעיקר בעולם האקדמי.

ליבוביץ' תבע חידוש של פני הלכות הציבור והמדינה בטענה שפסיקת ההלכה המסורתית אינה "מכסה" אותן. בעיית השבת לדבריו היא בניין אב לכל המשבר הדתי שבפניו עומדת היהדות הדתית במדינת–ישראל. אין ליהדות הדתית שום מושג ברור על תוכנן הריאלי של הלכות שבת לגבי מדינה וחברה עצמאית. פעילותה של היהדות הדתית הרשמית בשטח המאבק למען השבת הצטמצמה כמעט כולה בדרישת שחרור ליהודים דתיים מעבודה בשבת בשירותים ציבוריים ובענפי משק וברצונם להטיל את חובת הקיום על יהודים אחרים.

טיעוני ליבוביץ' היו כדלקמן:

א. השבת היא בעיה דתית, בהיעדר פתרונות הלכתיים לתפקודה של מדינה יהודית. כך לדוגמה בתחומי ביטחון הפנים, המים והחשמל, הימאות והתעשייה הכבדה.

ב. היהדות הדתית ורבניה לא הציגו "חוקת שבת" ריאלית. הם מקדישים מאמצים לפטור שומרי שבת מחובת עבודה ומטילים את העול על חילונים בלבד.

ג. הסתמכות על נוכרי כ"גוי של שבת" אינה קבילה בימינו מבחינה דתית וחינוכית.

ד. ישנו סיכוי קלוש ורחוק לפתרונות מדעיים וטכניים.

ה. כל שיטת חיפוש ההיתרים כמו פעולה ב"שינוי" איננה ראויה, ומרחיקה את הנוער.

ו. צריך להתיר בהרחבה את תפקוד המדינה בשבת, בדומה להיתר המלאכה במקדש.

מענה רבני

הרב נריה, שכונה לימים "אבי דור הכיפות הסרוגות" וכיהן כראש ישיבות בני–עקיבא, יצא חוצץ נגד מאמרו המאתגר של ליבוביץ. הרב נריה ייצג בדבריו את דור רבני הציונות הדתית בתקופת הקמת המדינה. להלן עיקרי טיעוניו, כפי שפורסמו ב"קונטרס הוויכוח" (תשנ"א) ונדפסו שנית בספרו "צניף מלוכה":

א. ליבוביץ מייצג גישה רפורמטורית שפירושה תיקונים בדת.

ב. אי–אפשר למצוא פתרונות ישימים כאשר האחראים בשטח אינם שומרי שבת.

ג. תורתנו היא "תורת חיים" ויש בה מענה לכל הדורות בדרך של דימוי דבר לדבר בידי חכמי תורה.

ד. פתרונות טכניים הוכיחו את עצמם בנושא החליבה בשבת, וללמד על הכלל יצאה.

ה. יש מקום להימצאות נכרים במדינה יהודית, כולל הסתייעות בהם בשבת.

ו. ההלכה מכירה גם בדרכי היתר של "שינוי" וכדומה – דבר מעיד על גמישותה.

מענה נוסף לטענותיו של ליבוביץ' ניתן למצוא בדמות המרכזית ביותר בפסיקה הציונית–דתית, לדעתי, והיא הרב שאול ישראלי, שכיהן כראש ישיבת "מרכז הרב", כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל וכדיין בבית הדין הגדול. הרב ישראלי נודע כ"שר תורה ומדינה" בזכות פועלו הספרותי–תורני בכעשרים כרכי אסופת מאמרי ההלכה בשם "התורה והמדינה". בתוך מכלול הנושאים שבהם דן עלתה גם שאלת השבת הממלכתית, ובעניינה חידש הרב ישראלי חידוש עקרוני רבתי בנוגע להלכות מדינה בשבת.

דבריו נסבו סביב שאלת תפקוד המשטרה בשבת על פי ההלכה, ובגזרה זו טבע מושג חדש: "מכשירי פיקוח נפש הדוחים שבת". חידוש מהפכני זה תקף למכלול השירותים הציבוריים בשבת שיש להם זיקה למושג "שלום הציבור". הרעיון העקרוני בדבריו הוא שבסוגיות ציבוריות אין מסתכלים על המקרה לגופו אלא להכללתו. הווה אומר, כשאנו דנים בשאלה אם לבצע פעולה משטרתית (או ציבורית אחרת) בשבת עלינו להביא בחשבון שאם נימנע ממנה הפעם ובפעם נוספת ובמקרים אחרים, ואנשים אחרים יימנעו ממנה מאותה סיבה – בסופו של דבר עלול להתרחש פיקוח נפש. מצב אפשרי–עתידי זה, הגם שאינו לפנינו ואיננו יודעים היכן או מתי יתרחש, דיו כדי להתיר את הפעילות השבתית הנדונה.

אוכל להוסיף מידע אישי: במכון "צומת" היינו קשורים מאד לרב ישראלי ולפסיקותיו. לא אחת העלינו לפניו שאלות ציבוריות, והתשובות שקיבלנו היו ברוח הגישה המכלילה שהובאה לעיל. זכורני שנזקקנו לשאלת אבטחת בנק "המזרחי" בשבת באמצעות מערכות אזעקה המתריעות ביחידת ביטחון השייכת לבנק, ולא בחברה חיצונית המספקת שירותים. יחד עם קצין הביטחון נפגשנו עם הרב ישראלי ושמענו מפיו שאם נשמעת התרעת אזעקה במוקד האבטחה מאחד מסניפי הבנק בארץ, מותר לעשות פעולות שיש בהן חילול שבת כדי לוודא מה אירע ולטפל באירוע, כולל נסיעת יהודים ופעולות תקשורת וכדומה. הנימוק: לא ייתכן שבמדינה יהודית הבנקים וכיוצא בהם יהיו הפקר בשבת. שמירת השבת תנוצל להגברת הפריצות ולפגיעה ברכוש, ובסופו של דבר יפגעו שודדי הבנקים פגיעות בנפש.

הערמה לכתחילה

מכון "צומת" עוסק למעלה משנות דור ביצירת פתרונות הלכטכניים לשאלת השבת במגזר הממלכתי והציבורי. ביסוד הדברים ניצבת האמונה שיש לרתום את הטכנולוגיה לשירות ההלכה, ולעיתים גם את התחכום ההלכתי. שילוב הלכטכני זה נועד להעמיד אפשרויות לפעילות כשרה בשבת בנושאים חיוניים, ציבוריים וממלכתיים.

בראשית המאמר הבאתי את דברי פרופ' ליבוביץ שהזכיר אפשרות זו אך דחה אותה כלא ריאלית או כבעלת סיכויים קלושים. בר הפלוגתא שלו, הרב נריה, העלה על נס מסלול זה ואזכר כדוגמה חיה את נושא החליבה בשבת. זו הונהגה על ידי מכונת חשמל ושעון אוטומטי בקיבוץ חפץ חיים ובטירת צבי, בהדרכתו של הרב הראשי הרצוג ובהסכמתם של כל גדולי ההוראה בארץ.

האתגר הגדול של מכון "צומת" הוא בדיוק הדילמה שהעלה ליבוביץ ואשר פורטה בראש המאמר: היש יכולת לתפעל מדינה יהודית בשבת על פי ההלכה, וכיצד? תפיסתי האקסיומטית היא שההלכה מכירה בתחום רחב המכונה "חיוני" גם אם זיקתו לפיקוח נפש רחוקה מאוד. במרחב השירותים החיוניים בשבת אפשר להפעיל מנגנונים הלכטכניים מתוחכמים כמו "גרמא", "שינוי זרם", "המשכת מצב" ועוד, אשר אין כאן המקום לפרטם.

כדי לממש חזון זה יש צורך בתנאי מקדים: הימצאות יהודים שומרי שבת המעוניינים לפעול בשירותים חיוניים אלו כאתגר לאומי ודתי. בתחומי עשייה שבהם לא פועלים שומרי שבת וחובשי כיפות, הפתרון התפעולי שואף לאפס. למשל, הספנות והצי שנזכרו בביקורתו של פרופ' ליבוביץ כנעדרי פתרון. כבר ציין הרב נריה, בר פלוגתתו, את הספר "שביתת הים" שפרסם הרב (החרדי!) אליעזר יהודה ולדינברג בראשית שנות המדינה. ספר זה כולו פרטי פרטים מקצועיים התרים אחר קולות הלכטכניות רבות בנושא הספנות. דא עקא, הנושא נותר תיאורטי. הוא יוכל לבוא לידי ניסוי ומיצוי רק כאשר יימצאו יורדי ים שומרי מצוות.

כיוצא בזה בתחום הכבאות. תשובות הלכתיות רבות נכתבו בנושא זה, כולל חקר של מכון "צומת" על הכבאות בשבת. אולם כבאים דתיים (בינתיים) כמעט אינם בנמצא, ולכן הנושא עוד לא נבחן הלכה למעשה. כאמור, באותם מגזרים שבהם פועלים שומרי שבת הוטמעו אלפי מנגנונים הלכטכניים שפותחו על ידי מכון "צומת" או בהשראתו.

יש לשער שפרופ' ליבוביץ לא היה שבע רצון משיטת התחכום ההלכטכני. מרבית החידושים בתחום זה נושאים אופי של "הערמה הלכתית", שעניינה מציאת סעיפי הלכה רלוונטיים המתפקדים כ"פתחים אחוריים" לפעילות החיונית הנדונה. נושא ההערמות בהלכה רחב ידיים ומקיף תחומי חיים רבים, ועסקתי בהרחבה בסוגיה זו במאמרי "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור". התזה המפורטת שם היא ששיטה זו מקובלת וראויה מתקופת התלמוד, היא ברמת "לכתחילה", נהוגה בשורה ארוכה של דיני תורה ונתקבלה בכל תפוצות ישראל.

אציין כאן כמה "הערמות" ידועות ומוכרות שקיבלו גושפנקה ארוכת שנים: פרוזבול, היתר עיסקא, צורת הפתח לעירובין, מכירת בהמות מבכירות, מכירת חמץ, היתר המכירה בשביעית ועוד רבות כמותן. הערמות אלו הן בגדר תקנות ציבור ואינן גילוי פִּרצה במערכת משפטית בידי תחבולן–חתרן. אמונתנו היא שהקב"ה שייר פתחים אלו כדי לאפשר לתורת החיים לזרום ולהוכיח את חיוניותה ואת התאמתה לכל הדורות.

מגמה זו מתמשכת והולכת מקוּם המדינה עד ימינו, והיא שרויה במתח מתמיד עם ביקורת פנים–דתית, הנושבת בעיקר מן הציבור האקדמי או הליברלי, שאין דעתו נוחה מהסתייעות בנוכרים או מסידורים טכנולוגיים מתוחכמים ואף לא מדרכי פעולה של "שינוי", "שניים שעשאוה" ועוד. פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיטיב לבטא עמדה זו, אינו נמנה עם חוגי פוסקי ההלכה של הציונות הדתית. הללו, הרבנים, תמימי דעים שהפתרונות קיימים וראויים.

 ——–

הלכות מדינה

מאמרו המלא של הרב ישראל רוזן, שגרסה מקוצרת שלו מתפרסמת כאן, מתפרסם בימים אלה בספר "הלכה ציונית" (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעריכת פרופ' ידידיה שטרן והח"מ).

הספר הוא נסיון למפות בכרך אחד, שהיקפו כ–900 עמודים, את מגוון הנושאים ההלכתיים שעליהם השפיעה הקמת המדינה, את נתיבי הפסיקה ביחס לאותם נושאים, ואת התפישות ההלכתיות של הפוסקים העיקריים שעסקו בסוגיות האלה.

בין הנושאים הנדונים בספר: הלכות מלחמה, גיור במדינה יהודית, מעמדם של בתי המשפט בישראל, מעמד הלא–יהודים, שמיטה, שבת ממלכתית, פדיון שבויים, סל התרופות, והדיון על שאלת פינוי שטחים כשאלה הלכתית. בין הפוסקים שעמדותיהם נסקרות: הראי"ה קוק, הרב חיים הירשנזון, הרב אליעזר ברקוביץ', הרב בן–ציון עזיאל, הרב יצחק הרצוג, הרב שלמה גורן, הרב עובדיה יוסף, הרב שאול ישראלי, פולמוס ישעיהו ליבוביץ' והרב משה–צבי נריה, ותפישתו ההלכתית של ח"נ ביאליק.

השער הראשון של הספר, שהוא בבחינת מבוא לסוגיות הספציפיות הנדונות בו, עוסק בשאלות העקרוניות הנוגעות לסוגיית ההלכה הציונית. כך, למשל, הרב ד"ר יהודה ברנדס בוחן את השאלה העקרונית באיזו מידה ההלכה קשובה לתהפוכות הזמן; הרב יעקב מדן כותב על חידוש ההלכה כביטוי של 'הלכה ציונית'; פרופ' אבי שגיא כותב על ההלכה הציונית מול אתגר הליברליזם; פרופ' ידידיה שטרן בוחן את המרחק בין חזון ההלכה הציונית ומציאותו באמצעות סקירה של כרכי השנתון "תחומין", ואני בוחן מדוע הדורות הראשונים של מבשרי "ההלכה הציונית" היו נועזים מיורשיהם.

יאיר שלג

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 בנובמבר 2017,ב-גיליון חיי שרה תשע"ח - 1057. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: