חינוך שמבוסס בעיקר על העתקת ידע נעשה לא רלוונטי למציאות החיים המודרנית. במקומו יש לטפח את החינוך הבלתי פורמלי, שבאמצעותו רוכשים התלמידים את הכישורים לחיים עתידיים מוצלחים

ועדת החינוך של הכנסת אירחה לפני זמן לא רב, במסגרת דיון היערכות לקראת תחילת שנת הלימודים, קבוצת תלמידים העולים לכיתה ו' מהעיר מודיעין. התלמידים הגיעו עם טענות קשות כלפי בית הספר, והציעו רפורמה חלופית. הם ביקשו להפחית את מספר המבחנים בבית הספר היסודי, לצמצם את העיסוק בהכנות למבחני המיצ"ב, שאין בהם לטענתם תועלת לימודית, להגביל את שעות הלימוד עד כיתה ו' לשש שעות ביום, ולשלב סיורים לימודיים עם שיעורי אקטואליה ואזרחות. על פי דעתם של התלמידים, הפך בית הספר במתכונתו הנוכחית למוסד אנכרוניסטי לא רלוונטי. האמנם הם צודקים?

מי שבודק את הנעשה בבית הספר יכול להיווכח כי פעמים רבות בית הספר מקבע את החשיבה ומסרס את היצירתיות, החשיבה המקורית והיוזמה. נשאלת השאלה: האם החינוך הפורמלי הנוכחי מתאים להכנת תלמידים למציאות משתנה ודינאמית, שבה הידע מכפיל את עצמו, משתנה ומתיישן בקצב מסחרר?

כאן, בסיכומו של יום, התלמיד הטוב הוא הצייתן המדקלם. תלמידת בית־ספר
צילום: דוד כהן, פלאש 90 .
למצולמת אין קשר למאמר

תוצרים הומוגניים

ההתפתחות הטכנולוגית המהירה הפחיתה מחשיבותו של החינוך הפורמלי. הנגישות לידע וקצב ההתפתחות וההתיישנות שלו צמצמו אף הם את משמעותו, ורוקנו את תפקידו של המורה כמקור הידע וכסוכן עיקרי להעברתו. במקום ליצר ידע, רוב התלמידים מעתיקים ידע ומעבירים אותו "מקופסה לקופסה". מורים רבים מעדיפים ומחפשים את התשובה הנכונה האחת, ולא מעודדים רפלקציה וחשיבה ביקורתית מורכבת. התלמידים פסיביים רוב הזמן ולא מקבלים אחריות על הידע שלהם. כשאני שואלת סטודנטים בהשכלה הגבוהה כמה מורים היו להם וכמה מתוכם נחשבו בעיניהם כמשמעותיים, הם מציינים מספר רב של מורים שאיתם נפגשו במהלך שנות לימודיהם, ומתוכם (אם בכלל) מצליחים לזהות מורה אחד או שניים משמעותיים.

בסיומו של בית הספר ניתנת לתלמיד תעודת שינון של ידע, שנלמד בשיטת העתק–הדבק. ידע זה לא מכין אותו לחיים האמיתיים, ולא מעניק לו כלים לחשיבה או ידע פרקטי, שלהם הוא זקוק על מנת להיות אדם יצרני ואזרח מועיל. הידע הוא בעיקר פרטיקולרי לוקאלי, ובית הספר מרגיש מחויבות מועטה להכשיר את תלמידיו לאזרחות קוסמופוליטית גלובלית.

תוכנית הליבה של בית הספר קובעת ומקבעת תכנים וסטנדרטים אחידים. בית הספר מצפה בסיומו של התהליך הלימודי לתוצר (קרי: תלמיד) בעל מאפיינים הומוגניים, ולא מעודד שונוּת והטרוגניות. תלמידים רבים טוענים כי בסיכומו של יום, התלמיד הטוב הוא הצייתן המדקלם את מה שהמורה רוצה לשמוע בשפה אחת. בית הספר מגדיר תלמידים על פי הציונים, ולא על פי האישיות שלהם. כפי שציינו התלמידים ממודיעין, רוב הידע נשכח מיד לאחר הבחינה, ובמבחן החיים הוא לא רלוונטי.

תלמידים רבים המגיעים לאוניברסיטה לא יודעים לשאול שאלות ולא עברו סוציאליזציה לידע. הם מחכים שנאכיל אותם בכפית, כפי שהורגלו בבית הספר, ושנשאל אותם בבחינה שאלות שעליהן דיברנו בהרצאה. מיעוטם מגלים עניין מעבר לאינטרס האינסטרומנטלי הצר של קבלת תעודות, ולרובם אין תרבות של קריאה. הכתיבה שלהם עילגת, "רזה", רדודה ונעדרת היבטים אנליטיים בסיסיים. תרבות ההעתק–הדבק שאיתה הם מגיעים להשכלה הגבוהה גורמת לכך שהם בונים את העבודות שלהם בעיקר על חומר לעוס, שאת חלקו הם מעתיקים מוויקיפדיה, כי כך הם התרגלו לעשות את עבודות ה"חקר" שהיו אמורות לייצר "למידה משמעותית". על עבודות ירודות אלו הם התרגלו לקבל ציונים מפליגים, שאינם משקפים את רמת הבקיאות שלהם, אלא מונעים בעיקר משיקולים זרים, הגורמים לאינפלציה של ציונים שמקורה בתרבות הרייטינג, ובפחד והחרדה של המורים משיימינג ברשתות החברתיות.

לאור מחאתם של התלמידים נראה כי אין עתיד לחינוך הפורמלי הבית–ספרי במתכונת הנוכחית, המתמקד בהנחלתן של מיומנויות קוגניטיביות, שכן הוכח הן במחקר והן במציאות שהצלחה בבית הספר לא ניבאה הצלחה כלכלית בחיים בפועל. רוב האנשים שהצליחו בעסקים היו חסרי תעודות פורמליות, והצלחתם נבעה בעיקר משליטה במיומנויות הלא–קוגניטיביות – היצירתיות, הקשרים החברתיים הענפים שפיתחו, היזמוּת והתושייה שהם גילו במצבים מורכבים – שאליהן נחשפו דווקא במסגרת החינוך הבלתי פורמלי.

גם התלמידים ממודיעין הדגישו בדבריהם שאת הלמידה האמיתית בבית הספר הם רכשו במסגרת החינוך הבלתי פורמלי. נראה לי לפיכך כי מסגרת החינוך הבלתי פורמלי היא העתיד של החינוך, והיא תהווה את הבסיס ליצירתו של בית הספר של החיים. מאחר שכבר עכשיו ובעתיד הקרוב תלמידים והורים ישיגו את הידע ממקורות אחרים מחוץ לבית הספר, לא ירחק היום והם יראו בהליכה לבית הספר עניין מיותר, אלא אם כן בית הספר יציע להם חינוך במובנו הקלאסי האמיתי.

כישורים של החיים

החינוך הבלתי פורמלי מתמקד בעיקר בפיתוח הכישורים החברתיים והרגשיים של התלמיד, למרות שיש בו גם היבטים קוגניטיביים, אבל אלו מונגשים לתלמידים באופן חוויתי שונה. הוא פועל במסגרת טיולים, סיורים לימודיים, טקסים, שיעורי חינוך ופעילויות התנדבותיות שונות, ומאפשר למורים ולתלמידים כאחד להביא לידי ביטוי את אישיותם החד פעמית המיוחדת, ולפתח בתלמידים מחויבות ואחריות לחברה הרחבה. בקיצור: החינוך הבלתי פורמלי מתמקד בחינוך ולא בהוראה, ויכול להוות אלטרנטיבה ללקונה שנוצרה.

החינוך הבלתי פורמלי מעודד את חיזוקה של הסולידריות החברתית, לצד פיתוח של התלמיד כיצור ייחודי שלא נולד כמותו. הוא מאפשר למידה חווייתית של אוצרות התרבות, פיתוח אנינות טעם ובעיקר חינוך לערכים. החינוך הבלתי פורמלי מאפשר התנסות בדמוקרטיה ודו קיום, התמודדות אותנטית עם שאלות של צדק חברתי ושוויון הזדמנויות.

התלמידים ממודיעין ציינו שבסיור לימודי שערכו בכנסת ובבית המשפט העליון הם למדו אזרחות, אמנות והיסטוריה באופן חוויתי, שהיה משמעותי ורלוונטי לעולמם יותר מכל למידה פורמלית שהיא טכנית וחסרת משמעות. החינוך הבלתי פורמלי מייצר ומאפשר במהלך הפעילויות וההפעלות מפגש אמיתי ודיאלוג בין תלמידים המגיעים מכל שכבות החברה הישראלית, ומפתח באופן בלתי אמצעי את הכשירוּת הרב תרבותית והתוך תרבותית. באמצעות מבצעי החסד המגוונים הכלולים בו (כמו מבצעי התרמה, התנדבות בבתי אבות ובתי חולים), החינוך הבלתי פורמלי מהווה דה–פקטו מעבדה חינוכית ליצירת חמלה, נתינה, אחריות חברתית, תוך כדי ביצורה של רוח ההתנדבות והכרת ה"אחר".

הבעיה היא שהחינוך הבלתי פורמלי כיום מצומצם בהיקפו, נתפס על ידי המערכת כבזבוז זמן ועובר תהליכי צמצום מואצים על מנת ל"הספיק" את חומר הלימודים הנדרש למבחני המיצ"ב או בחינות הבגרות. משרד החינוך רואה בחינוך הבלתי פורמלי סרח עודף, כשהוא מקצה לו משאבים מועטים יחסית, הופך אותו לבלתי אפשרי ומקבע את מעמדו הנחות בהיררכיית הצרכים של בית הספר.

אין ספק שהצגת הדברים הינה מכלילה, ומציגה תמונת מצב חלקית. ישנם במערכת החינוך מורים מעולים רבים, המהווים דוגמה אישית ומקור להשראה ומעודדים לחשיבה וליצירתיות, ויש להם יכולת הכלה וכוחות נפש רבים למיגור האטימות וכוחות האינרציה והשגרה. המורים הללו רואים בעבודתם שליחות ומקדישים את כל חייהם למען יצירת דור סקרן ותאב ידע, ובעיקר דור ערכי, הרואה באדישות אם כל חטאת. בחזונם החינוכי הם יוצרים עמוד ענן המאיר את דרכם ועשייתם. המורים הללו היו רוצים להתמקד באוצרות התרבות, ביצירה הרוחנית שהתפתחה בארץ ובעולם ובלמידה שאיננה מכוונת מטרה להעלאת הרייטינג הבית–ספרי במסגרת הטבלאות הלאומיות והבינלאומיות. לו רק הדבר היה ניתן בידם, הם היו מקדישים זמן רב יותר לחינוך יותר מאשר להוראה, אך הם שבויים בתוך מערכת בעלת אוריינטציה ניאו–ליברלית שלא מאפשרת להם מרחב ויצירה.

אשר על כן, כפי שמציעים התלמידים, יש בראש ובראשונה להכניס למסגרת ההוראה הפורמלית ממדים בלתי פורמליים על מנת להשביח את המרכיב החינוכי של ההוראה. יש לשקול מציאת שם ראוי יותר לחינוך הבלתי פורמלי, שהגדרתו בעלת האופי המגדיר השלילי היא בעוכריו, שכן היא מדירה אותו ופוגעת בפוטנציאל התרבותי–ערכי–חינוכי החיובי הטמון בו. במקביל לכך יש לפעול להסדרת מעמדו של החינוך הבלתי פורמלי, ולהקצאה הוגנת יותר של משאבים לשם קידומו, שכן לעיתים הוא נעשה באופן חובבני על ידי אנשים שלא הוכשרו לכך.

החינוך הבלתי פורמלי לא נחשב עדיין כפרופסיה, ונתפס כנחלתם של החברמנים ובעלי האינטואיציות החברתיות. יש צורך בהכשרה אינטנסיבית דווקא ב"שטחי הפקר חינוכיים", שעשויים ללא הכשרה מתאימה להיות מקור לאינדוקטרינציה ומניפולציות חינוכיות, אך נושא זה דורש מאמר נפרד. על כך יש להוסיף פיתוח מדדים להערכת הפעילות הבלתי פורמלית לשם קידומה והעצמתה. החינוך הבלתי פורמלי רב בעשייה אך דל במחקר.

בין כה ובין כה, הדברים המרגשים של תלמידי בית הספר ממודיעין שנכתבו במשותף עם הוריהם משקפים מצוקה אמיתית שיש להתייחס אליה באופן ציבורי ובכובד ראש. תלמידים מאסו בהוראה היבשה, שהיא חסרת תכלית, והם מבקשים הוראה רלוונטית, אקטואלית ומשמעותית. הורים יחפשו בעתיד מסגרות חינוך שיאפשרו לילדיהם להיפגש עם מורים–מחנכים, שיתווכו לילדיהם ערכים, תרבות ואנינות טעם. ההורים יתורו בעתיד אחר מסגרות חינוך ומורים המבינים את תפקידם כמנטורים שאינם מופקדים רק על ההתפתחות האינטלקטואלית של תלמידיהם, ובעיקר כמתווכי ערכים, אחריות חברתית, אזרחות, מוסר וצדק חברתי.

פרופ' זהבית גרוס היא ראש ההתמחות לניהול ופיתוח מערכות חינוך לא פורמלית, ראש מרכז סאל ון גלדר לחקר הוראת שואה וראש קתדרת אונסקו לחינוך לערכים, סובלנות ושלום ע"ש ד"ר יוסף בורג בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"א מרחשוון תשע"ח