סיורים מסופרים | חבצלת פרבר

ד"ר גרגורי ד'ארבלה שהתחפש למוסלמי, קונרד שיק, מיס אליס מיי קרי, איינשטיין וקלונימוס בעל הנס הם חלק מהדמויות שחיים באר מעלה בסיפוריו הירושלמיים. קובץ רשימות ותיקות

קשר לאחד

חיים באר

עם עובד, תשע"ז, 512 עמ'

שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת היו ימי הזוהר של מספרי הסיפורים. ערבי סיפורים וסיורי–שכונות–וסיפורים היו "מדורת השבט" של עמישראל, שנִיִים בפופולריות רק לסרט המצרי של יום שישי, ל"מבט לחדשות" בערוץ הטלוויזיה היחיד ול"לשיר עם שרה'לה שרון".

בבית טיכו שבירושלים (ששמו נשמט משום מה מהפרק על זייפן העתיקות משה וילהלם שפירא, שהתגורר בבית זה לפני שעבר לחזקתו של רופא העיניים אברהם טיכו, בעלה של הציירת אנה) התכנסה מדי שבוע חבורת צעירים ומבוגרים והאזינה בשקיקה לסיפורי ירושלים מפי מספרים וכותבים שירושלים בדמם. אחד הכוכבים היה דב גניחובסקי, "יקיר ירושלים" ומבכירי בנק ישראל בעבר, שפרסם ארבעה קובצי סיפורים ירושלמיים. גם ירון אביטוב, עמיתנו במוסף זה, חלק עם מאזיניו סיפורים על אודות שוק מחנה יהודה וה"חמארות": אותם כוכים אפלוליים שבהם ישבו אנשי שוליים מהשוק וסביבותיו, התבסמו מאלכוהול ועישנו חשיש עד שכרון החושים.

במרפסת הגדולה של "בית טיכו" ניתן היה לפגוש לעיתים את חיים באר, שהמתין שם לקבוצות הסיור שלו, שעמן ביקר בשכונות הישנות של ירושלים. בספר שלפנינו כלולים אחדים מסיפורי הסיורים האלה, שזכו להצלחה רבה בזכות המספר ובזכות האווירה המיוחדת שנוצרה בהם.

עשרות שנים מאוחר יותר הפכו מפגשי הסיפורים ל"פסטיבל מספרי סיפורים". אירוע מסחרי, המוני ורעשני, שנעדרת ממנו אותה תחושת צוותא אינטימית וכמעט–מסתורית, של מעגל האנשים המאזינים בשקיקה סביב המדורה לסיפורי זקן השבט או השמאן. ההתייחדות עם ספרו החדש של חיים באר מצליחה, לפחות בחלקה, להשיב לקוראים את אותו משב רוח דקיק של מלנכוליה, צוותא ואינטימיות שריחפו על ערבי הסיפורים ההם.

משב רוח דקיק של מלנכוליה, צוותא ואינטימיות. חיים באר
צילום: יוסי אלוני

חרדים לא יצאו מהגלות

פרקי הספר עב הכרס מסודרים בסדר כרונולוגי וענייני כאחד, וכוללים סיפורים ורשימות שנכתבו לאורך כ–50 שנה ופורסמו בבימות שונות: במדורי ספרות בעיתונים, באנתולוגיות ובקבצים ספרותיים. אחדים אף שולבו ברומנים של באר עצמו. חלק מהסיפורים הם בעלי רקע ויסודות אוטוביוגרפיים, אחרים הם פרי ההיכרות העמוקה, הרגשית והמחקרית של הסופר עם ירושלים, רחובותיה והדמויות שחיו ופעלו בה. המרכיב האוטוביוגרפי והמשפחתי בולט יותר בחלקים המוקדמים, הראשונים, של הספר. וככל שהספר מתקדם תופס המרכיב המלומד–המחקרי את מקומו של המרכיב האוטוביוגרפי.

ההבחנה בין האישי לבין המחקרי רלוונטית לא רק לתוכן אלא גם לסגנון: חיים באר מתייחד בזירה הספרותית בת ימינו בזיקתו ל"יישוב הישן" בירושלים ובקשר ההדוק של שפתו וסגנונו ליידיש. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בציטוטים הרבים מיידיש ומנגזרות העברית השכיחות בה, כמו במילים "וייסע מוראשקעס" (נמלים לבנות) או "פּרנוסֶה" (פרנסה). מצוטט אפילו דו–שיח שלם ביידיש בין אמו של המספר לבין החשמלאי שנשכר לחבר תאורת חשמל לשֶלֶט שמעל החנות המשפחתית. הדיאלוג בן ארבע השורות ביידיש (בתוספת תרגום, כמובן) בין האם לחשמלאי ערני ושוטף וניכרת בו שליטה מלאה של הדוברים והכותב בשפה. הסיפור פורסם לראשונה ב–1979 ונדפס שוב פעמים מספר. יש להניח שבאותו זמן עוד חש הסופר שהיידיש מדברת אל קהל הקוראים שלו. בסיפורים חדשים יותר, לעומת זאת, ציטוטים כאלה הולכים ונעלמים והשפה בכללותה נעשית פחות "יידישיסטית" ויותר "ישראלית".

הקשר בין היידיש לסגנונו של באר ניכר גם ב"ניגון" הכתיבה, כשבחלקים המוקדמים של הספר העברית עצמה מתנגנת לעיתים קרובים כיידיש. גם הסביבה החברתית והתרבותית המתוארת בחלקים אלה היא בעיקר של דוברי יידיש ולעיתים נדירות של ספרדים דוברי לָדינו. כדאי לצטט בהקשר זה מהפרק "שבחי היישוב הישן" את הניסוח היפה של באר להסתגרות של "היישוב הישן" והחרדים בכלל מפני המציאות הישראלית–ציונית המודרנית: "חיי היישוב הישן כולו היו חיים… על סף זינוק שלא זונק מעולם… הם יצאו מעיירותיהם ומבתיהם בגולה, אך לא יצאו מן הגלות… לא ישבו על האדמה ככל העמים… תמיד על הסף, לא שייכים למהות הארצית של ארץ ישראל… על ספם של שערי הרחמים הסתומים… מחכים לרגע שייפתחו מאליהם לפני הגואל… ירושלים הייתה סמל… לאי–הצמידות לאדמה… תחושה זו הנחילו לבניהם ולבני בניהם…".

שליפה מהרגלי הקריאה

היישוב הישן ודמויות מראשית המאה העשרים מאפיינים את החלקים המוקדמים בספר. בחלקים מאוחרים יותר הסביבה נעשית יותר קוסמופוליטית ויותר ציונית וישראלית חדשה, וכוללת גם את "בית הקברות הפרוטסטנטי", קונרד שיק ומיס אליס מיי קרי.

מטבע הדברים, כשם שהסיפורים נכתבו לאורך השנים ולא "במכה אחת", כך גם אי אפשר ולא נכון לקרוא אותם ברצף אחד. כל פרק וסיפור הוא עולם לעצמו וכדרכם של סיפורים קצרים ואיכותיים הכתוב הוא קצה הקרחון בלבד של עלילה רחבה ועמוקה יותר שרק נרמזת בו. בסיפור "בית קומיל", שבו נזכר הדיאלוג עם החשמלאי, האם, לאחר ויכוח עם בעלה, "קמה נעלבת ויצאה אל פתח החצר הקטנה שבקדמת הבית… 'דלת לרחוב – חלון בשמים', הייתה אמא פוסקת בכל פעם שעמדה על שפת הרחוב…".

אי אפשר שלא להתעכב כאן ולדמיין את חיי הנפש הסמויים והעשירים של חנוונית זאת, משכונה של המעמד הזעיר–בורגני בירושלים הישנה, שעומדת ומתבוננת בחיים שמתגלים ברחוב לפניה ומגלגלת את מחשבותיה על אודותיהם. כך משתחזרת בהדרגה – ביחסי–הגומלין שבין הסופר במילותיו והקורא בדמיונו – דמותה האהובה, רבת האנפין והנערצת של האישה, אמו של חיים באר.

היכולת הזאת, לשלוף את הקורא מהרגלי הקריאה הפסיבית, תאבת הבידור שלו, ולהפעיל את הכוח המדמה והיוצר שלו, מאפיינת את כתיבתו של באר בחלק מפרקי הספר הזה, כמו שהיא מאפיינת אחדים מהרומנים האוטוביוגרפיים שלו (ובראשם "נוצות"). היא גם שזיכתה את ספריו בהצלחה ובאריכות חיי המדף שלהם.

עט סופר ומגבעת חוקר

עם זאת, אי אפשר להתעלם גם מחולשותיהם של חלקים רבים בספר. באר במיטבו כשהוא מספר על אנשים כדרכו של סופר, עם כל האפיונים האנושיים שלהם, אופן הדיבור שלהם וכיוצא בזה, אבל יש לו גם נפילות: בספר פזורות ביוגרפיות יוצאות דופן של אנשים נשכחים, שלמרבה הצער לא זכו לטיפול ספרותי שהיה עושה צדק עמם ועם הקורא. נזכיר רק שניים מהם, בני המאה התשע–עשרה: הראשון הוא הצייר והפסל מרדכי פ"ח שניצר (פ"ח = ראשי התיבות של "פיתוחי חותם", התרגום הספרותי–פיוטי של השם "שניצר"). שניצר עבר מסכת חיים של עבודה פיזית קשה כבנאי וסתת, לצד מאבק מתמיד על הכרה בכישרונו האמנותי. עבודות שלו בוצעו ונהרסו, עבודה אחת נמסרה, לאחר מותו, כמתת מהקהילה האשכנזית בעיר לקיסר האוסטרי בביקורו בירושלים ב–1869. אחרי מותו נעלמו כל יצירותיו ושמו נשכח.

הדמות השנייה מרתקת ונפתלת. זהו הרופא ד"ר יצחק גריגורי ביי ד'ארבלה–אמציסלבסקי. די בשמו של האיש כדי להצביע על ביוגרפיה מוזרה ורבת תפניות: לימודי רפואה בשוויץ; אמידות מופלגת וחיי עושר ובזבוז שהקנו לו קשרים והשפעה בחצרות האצולה באירופה; שליחויות דיפלומטיות עבור הסולטן של זנזיבר; עלייה לארץ ישראל וניהול בית החולים של הברון רוטשילד בירושלים; ואז הסתבכות כספית, פשיטת רגל ובריחה לסיציליה ולתוניס, משם יצא, מחופש למוסלמי, כעולה רגל למכָּה. הוא תכנן שיבה מנצחת לירושלים, אך נפטר בתוניס בשנת 1910 בגיל שישים ושלוש.

אין ספק שחיים באר הסופר היה יכול לעשות משני סיפורי חיים אלה – ומסיפורים אחרים, פירות מחקריו היסודיים והשקדניים, שמופיעים בספר – מטעמים מרתקים וערבים לחיך, אילו נהג בהם ברוחב–יד ספרותי. למרבה הצער, הרשימות שנכתבו כשבאר חבוש במגבעת החוקר והמתעד הן לרוב ארוכות מדי, מפורטות מאוד בציון מקורות, דמויות משנה ופרטים היסטוריים שוליים, ובעיקר מַלְאות. חבל שבתהליך התאמת הרשימות המקוריות לספר שלפנינו לא ניצלו הסופר והעורך שלו גדעון טיקוצקי את ההזדמנות להפוך אותן לספרותיות יותר, וכך גם עסיסיות ומעניינות יותר. הפוטנציאל קיים אך לא נוצל, ומאכזב שסופר בעל עט מושחז ועין בוחנת כמוהו החמיץ וייבש סיפור כגון זה של ד"ר ד'ארבלה–אמציסלבסקי.

למרבה המזל, נכללים בספר גם אנקדוטות וסיפורים ספרותיים יותר, בעלי "פואנטה", על דמויות ונכסי–עבר, שבאר בכישרונו מפיח בהם חיים ורעננות. למשל, "משהו על איינשטיין", על ביקורו של המדען בארץ ישראל ב–1923, או סיפורו של ר' קלונימוס בעל הנס בפרק "אבן ירושלמית". או סיפורי המצוד אחר ספרים וכתבי יד יהודיים ב"ציידי האותיות". כשקוראים אותם – הם נחרתים בזיכרון יותר מכל רשימת יוחסין או מראה מקום מלומד.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-12 בנובמבר 2017,ב-גיליון חיי שרה תשע"ח - 1057, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: