כך חגגו באתיופיה | מאיר בר–אילן

 

מחקר על מנהגי החגים של עדת ביתא ישראל משווה אותם להלכה הנוהגת בעם ישראל ומזהה דמיון למסורות שחלקן נעלמו. כולל עדויות אחרונות מפי זקני העדה

חג ומועד בביתא ישראל

יוסי זיו

יד יצחק בן צבי ומכון מופ"ת, תשע"ז, 178 עמ'

עד כה לא היה בנמצא ספר אחד אשר ירכז את כל מנהגי החג של ביתא ישראל, ועל כן טוב עשה ד"ר יוסי זיו, אשר כבר הוחזק לחוקר מומחה של ביתא ישראל, לכנס אל ספרו את כל המסורות, שבכתב ושבעל–פה, של קהילת ביתא ישראל ביחס לקיום מועדי השנה. ולא רק טוב הדבר, אלא גם נאה, שכן זיו צירף לספרו לא מעט תמונות, רבות מהן בצבע, בבחינת "טוב מראה עיניים".

המשימה שזיו נטל על עצמו היא לתאר את האופן שבו נחוגים מועדי השנה על ידי ביתא ישראל, ומוטב לדייק: כפי שהיו נחוגים בעבר באתיופיה, והיא אינה פשוטה כלל. דרך כלל, המתארים את החגים בביתא ישראל עשו זאת כבדרך אגב, שכן עיקר עניינם היה בעדה בכללה. ואולם, כאן כינס זיו את כל המקורות ובחן אותם באופן מחקרי.

שתי דרכים נקט זיו על מנת למצות את החומר ולכנסו. הדרך האחת היא לנבור בכל ספרות המטיילים למיניהם, אשר תיארו את חוויותיהם בשהותם עם ביתא ישראל והעלו את רשמיהם על הכתב. הדרך השנייה הייתה לשמוע מכלי ראשון את חכמי העדה, הם הקסים, ביחס למסורותיהם. זיו מעורה בחיי העדה כבר עשרות שנים, וספרו פותח ברשימה של מידענים – אינפורמנטים בשפה אנתרופולוגית – אשר סיפרו לזיו מידע אישי ביחס לאופן שבו קוימו החגים באתיופיה. הואיל וכמעט כל העדה עלתה מאתיופיה לישראל, ברור הדבר שזיו ראיין את המידענים שלו "ברגע האחרון", כי בעוד כמה שנים כבר לא יימצא מי שיוכל להעיד בפניו על קיומה של המסורת באתיופיה, ובציטוט זקני העדה הביא זיו גאולה לעולם.

זיו ריכז את החומר בהתאם לחג מסוים ולאחר תיאור העדויות השווה אותן עם ההלכה שהייתה נוהגת בעם ישראל ובכתות שונות החל מימי בית שני, ובמידה מסוימת עד היום, ובכלל זה ההלכה הרבנית המוכרת. זיו נזקק לכל עדוּת, בין אם היא מגיעה מפילון האלכסנדרוני, מהאיסיים בקומראן, מהשומרונים ומהקראים, ובין אם מדובר בשיטות דחויות המוזכרות בספרות חז"ל. בדרך מחקרית זו הולך זיו בעקבותיהם של חנוך אלבק ושל יצחק ד' גילת, אשר עסקו רבות בהשתלשלות ההלכה הרבנית, מצד אחד, ובדרכם של פייטלוביץ ואשכולי שעסקו במיוחד בביתא ישראל מצד שני. המגמה של זיו בספרו היא למקם את המנהג שהיה מקובל באתיופיה על פני ציר זמן משוער של האופן שבו קוימה ההלכה היהודית, זו שבכתב וזו שבעל–פה. גם אם זיו מתאר את מנהגי ביתא ישראל מנקודת ראות מחקרית, ניכר כי הוא אינו אדיש למנהגים אלו, והוא מנסה למצוא להם רמז או הסבר בכל מקום אפשרי או בלתי אפשרי – אפילו בספר הזוהר.

זיו מתאר בספר את מנהגי ביתא ישראל ולאחר מכן פורס בפני הקורא מקבילות במסורת ישראל, וניכר שהוא השקיע בכך הרבה מחשבה ומאמץ. כלומר, גם אם חלק ממנהגי העדה נראה משונה למי שאינם מכירים, בא זיו ומצביע על תופעות דומות בעדות עם ישראל, גם אם לא שמו לב אליהן. יחד עם זאת, במקומות אחדים בספרו מתאמץ זיו להצביע על מקבילות וספק אם עלה הדבר בידו, וכוונתי לריבוי הצומות, ובמיוחד למנהג הסיגד.

כמו כן זיו עובר בשתיקה על כך שביתא ישראל נהגו לשחוט על גבי מזבח, ומבחינה זו מייצגת ההלכה האתיופית את עם ישראל בטרם הוסרו הבמות על ידי המלך יאשיהו. כיוצא בכך, כאשר זיו מתאר את ראש השנה בביתא ישראל הוא מבהיר, בפרק שכותרתו "הראשון לחודש השביעי", כי מנהג העדה הוא לחוג את ראש השנה בראשון לחודש הראשון. חבל שזיו לא פתח את לוח השנה של ביתא ישראל במועד זה, ולא הביא את עשרות הדוגמאות מהספרות החיצונית לחשיבותו של היום.

לפנינו, למעשה, שאלה מתודולוגית כיצד להציג את הנתונים, ולאחר מכן כיצד לפרשם: האם "לכופף" את הנתונים של ביתא ישראל לכיוון היהדות ההיסטורית, או להציג את עדת ביתא ישראל כמות שהיא ולתת לעובדות לדבר. נדמה כי במקרה זה טשטש זיו את ייחודה של עדת ביתא ישראל ובכך החמיץ כביכול את השעה להבהיר את זיקתה של ביתא ישראל להלכה הקדומה. אין ספק שההלכה האתיופית מייצגת שלב ארכאי של ההלכה היהודית, אך השאלה היא האם ניתן להסיק מסקנה היסטורית מהמצב ההלכתי הרווח בביתא ישראל.

האם יהדות יכולה להתקיים בהיותה מנותקת במשך אלפי שנים? משפחה מביתא ישראל מדליקה נרות חנוכה בבית אתיופי מסורתי במרכז הקליטה במבשרת ציון, 2009
צילום: אביר סולטן, פלאש 90

מוצא העדה

בתחום אחד נזהר זיו מלנגוע וזאת על רקע חילוקי הדעות בין החוקרים – היחס למוצאה של עדת ביתא ישראל. מחלוקת זו נובעת מכך שאין לנו כל מידע היסטורי מוסמך ביחס למוצאה של העדה. כידוע, יש מי שסבור כי מוצאה בנוצרים שהתייהדו לפני כמה מאות שנים, בעוד יש מי שאומר כי מוצאה הוא ביהודים שהגיעו למקום והתיישבו בו עוד בשלהי ימי בית שני בטרם נקבעה ההלכה הרבנית. ניכר על זיו שאף שהוא נוטה לדעה השנייה הוא נזהר מלקבוע עמדה בנושא, כמי שהולך בגשם ונזהר שלא להירטב. הסיבה לזהירות זו היא מובנת: אין בידינו הוכחות חד–משמעיות לאחת מהתיאוריות הללו, וכל תיאוריה נתקלת בהוכחות שכנגד.

הואיל וזיו לא בחן בספר זה את כל חייהם של בני ביתא ישראל, אלא את המועדים בלבד, אין בספר התייחסות להלכות רווחות שעשויות היו להכניס אותו למחלוקת ביחס למוצאה של העדה, כגון שימוש באפר פרה (אדומה), מילת נקבות או גירושין שהיו מבוצעים בניגוד לדרישה בתורה. כתוצאה מכך, הקורא בספרו המלומד של זיו עשוי לצאת ממנו וחצי תאוותו בידו. הוא ילמד דברים רבים על העדה, אך מבלי יכולת לגבש את דעתו ביחס לאופן התהוותה.

להלן שתי הערות. בעמ' 128 כותב זיו כך: "ככל הנראה, פריחת השירה והנגינה בכנסיות הנוצריות הובילה להדרתן מבתי הכנסת". ברם, לצערי הרב, בכל הקשור לשירה, כלל איני מסכים עם דבריו, שהרי השירה הליטורגית של עם ישראל מונה עשרות אלפי שירים, ועשרות מהם מגיעים כבר מתקופת התלמוד או הסמוכה לה (כגון "עלינו לשבח" או "א–ל אדון על כל המעשים"), כך שאיני יודע מדוע סבור זיו כי השירה נעדרה מבתי הכנסת.

בעמ' 153 שואל זיו שאלה רטורית: לאן נעלמו הסוכות וארבעת המינים במנהגם של ביתא ישראל, ויש על כך כמה תשובות. ראשית, בניגוד לתלמוד (סוכה כח ע"ב), דעת הקראים היא שגֵרים פטורים מסוכה. שנית, הקראים – ואף חלק מהחוקרים המודרניים – סברו כי מצוות ארבעת המינים מכוונת לבית המקדש בלבד (ראה: ד' רעוועל, "תרגום יונתן על התורה", נר מערבי, ב (תרפ"ה), עמ' 122–77. במיוחד עמ' 89).

אחים או גרים

עדת ביתא ישראל מהווה אתגר ליהדות המודרנית לא רק בכך שתושבי מדינת ישראל אמורים לסייע לבניה להשתלב בארץ, אלא בעיקר מפני שכאשר היהדות מסתכלת בביתא ישראל היא שואלת את עצמה האם היא רואה את בבואתה אם לאו. האם יכולה יהדות להתקיים ללא תורה בעברית? האם יהדות יכולה להתקיים מעבר להרי החושך בהיותה מנותקת משאר חלקי האומה במשך אלפי שנים? האם היהדות ההיסטורית המסתכלת אל ביתא ישראל משולה למי שבוחן את ילדותו, או שמא מסתכל הוא על ילדות של מישהו אחר שביקש להיות יהודי (בדומה לגרים בסן ניקנדרו)?

באיזו מידה יכולה היהדות להכיל דפוסי מנהג הסוטים מהכתוב בתורה? והשאלה רלוונטית לא רק לביתא ישראל כי אם גם, בהקשר נפרד לגמרי, לקהילה הגאה, למשל. והאם היהודים אמורים לחבק את ביתא ישראל כחבק אח אובד, אחד מעשרת השבטים – ובפרט, לפי שיטת רדב"ז שביתא ישראל הם מצאצאי שבט דן – או שמא על היהודים לאהוב אותם ככתוב (דברים י,יט) "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר"? ד"ר יוסי זיו הציג את ביתא ישראל בפני היהדות ההיסטורית, וראוי הוא לכל שבח הן מצד ביתא ישראל והן מצד כל עם ישראל, והחוקרים שבקרבו בפרט.

פרופ' מאיר בר–אילן הוא מרצה במחלקה לתלמוד ובמחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר–אילן. ספרו האחרון הוא "דברי גד החוזה"

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בנובמבר 2017, ב-גיליון חיי שרה תשע"ח - 1057 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: