חוטי זהב באשפת יומיום | בכל סרלואי

אומרת שירה 1057

זמן אויר

דן סודרי 119 עמ', הוצאה עצמית

דן סודרי הוא שחקן, משורר, סופר, יוצר וילד שחולם להיות נביא. הוא גם בעל ואב לארבעה ילדים שחי במרוץ המטורף של החיים ובן אוהב לעיר שדרות וליהדות מרוקו. סודרי הוא לא קו אלא תפר, והחיבורים שהוא יוצר בין עולמות שונים – מזרח ומערב, ישיבה ותיאטרון, מרחבי הפרא של המדבר והמטבח – הם רק חלק מהחיבורים הלשוניים והאנושיים המפתיעים שהוא מגלה בספר הביכורים היפה שלו.

התפרים הללו גם מקשים לקבוע באיזה שפה ז'אנרית מדבר הספר. האם זו פרוזה? או אולי שירה? או שמא אפשר לראות את הרשימות הקצרצרות שמכילות אותו כשברי חלום ומציאות, ככתיבה פרגמנטרית המזכירה את יואל הופמן ו"זוכר כמעט הכל" של אהוד בנאי? או אולי דווקא זו שירת תפילה, חלקה בפרוזה, חלקה בשורות שיר קצרות וזוהרות כרסיסי שירי הייקו ("רֹאשִׁי נִמְלָא אֶגְלֵי תְּפִלָּה / מַטְלִית אֱלוּל / נִמְחֲתָה")? קשה להכריע, ואולי ההכרעה הזו אינה נדרשת, כיוון שאלה ואלה דברי מים חיים. נראה שבמציאות של סודרי, כמו בכתיבה שלו, מונחת השירה ביסודה, והבסיס הזה ניכר בכל שורה בספר.

באקלים ספרותי שחון, שבו מתהדרת השירה בניתוקים שהיא יוצרת בין עבר להווה ובין אדם לתרבותו, ואת העושר הלשוני והנפשי מחליפים בחיטוט בחטטי הרוח, מופיע ספרו של סודרי, הערוך בקפידה בידי יונדב קפלון, כגשם במדבר. לא משום שהוא מחפש אחר גדלות ספרותית, אלא משום שהוא מגלה גדלות נפש. סודרי בורך בתכונה הנדירה של משוררי אמת והיא חוסר הנחת, התחושה המתמדת של החיפוש בערמת אשפת היומיום המחניקה אחרי חוטי הזהב של השירה.

בין חלומות וזיכרונות, בין רגעי שגרה, שאין פשוטים ומבורכים מהם, לרגעים של אימה חשכה בביעותי הלילה או היום, הוא נודד בערנות וגמישות של צייד, ומחפש אחריה. חלק מהקטעים מתארים את המסע אחר השירה והמוזה, ואחרים – את פלא המציאה. השירה – והאהבה הגדולה שרוחש סודרי לתרבות שהוא בא ממנה ובא לתוכה – היא הבסיס לרגע הפלא, בו נהיה עולם.

 

וַיּוֹצִיאֵנֵי הַחוּצָה מֵהַגְּמָרָא / אֶל הַמַּעְיָן אֲשֶׁר תַּחַת הָעֵץ / אֶל תּוֹךְ עֵינֵי יַלְדֹּנֶת שְׁחַרְחָרָה וּמְנֻמֶּשֶׁת / יְפֵהפִיָּה כְּהָנֵץ הַשָּׁקֵד / הִיא מִשְׁתַּקֶּפֶת עַל פָּנַי / אֲנַחְנוּ מִתְחַיְכִים / מֵרָחוֹק צַעֲקוֹת יֹושְׁבֵי הַכְּתָלִים הֶעָבִים / הַלְמוּת אֵיתָנִים / לוּ יֹאבַד הַשְׁבִיל הַמְּסֻמָּן, שִׁוַּעְתִּי, / נִדְחֶה אֶת הַכְּתָלִים / נִגּוּנֵי הַלַּמְדָנִים יִסְתַּלְסְלוּ כְּלֶהָבוֹת / בֵּין עֲלֵי הַתְּאֵנָה, אָנָּא / עִם שַׁחַר / אֲבוּדִים בְּעַרְפִּילִים לְבָנִים / נְבַקֵּשׁ אֶת דַּרְכֵּנוּ בַּקֹּר / אֶל נִקְבַּת הָאֶבֶן / בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל / אֶל הַמַּיִם הַשּוֹקְקִים / וּמִישֶׁהוּ יָרִים רֹאשׁ / יַעֲלֶה מִן הַרַחְצָה / וּמִבֵּין תַּלְתַּלָיו הַנּוֹטְפִים / יַבִּיט הַרְחֵק.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-12 בנובמבר 2017,ב-אומרת שירה, גיליון חיי שרה תשע"ח - 1057. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: