מרגל בפוסט–טראומה | חבצלת פרבר

 

טום מרקוס גדל ברחובות הקשוחים בלונדון, התחשל במאבק בצפון אירלנד, צורף לסוכנות הביון כלוחם בטרור והוציא ספר על חייו החשאיים. סודות הריגול והנפש הפצועה

חייל, מרגל

סיפורו האמיתי של סוכן ביון

טום מרקוס

מאנגלית: דפנה לוי

כתר, 2017, 267 עמ'

 

סוגת ספרות הריגול וסוכניה החשאיים שינתה את פניה מן הקצה אל הקצה במהלך השנים. פעם היו לנו איאן פלמינג וג'יימס בונד שלו: גיבור על, יפה תואר וכול יכול. איש במכוניות מופלאות ועמוסות המצאות שמבצע תעלולים עוצרי נשימה. גיבור שאין משימה או אישה שיכולות לעמוד בפניו. אבל מאז ג'ון לה קארה וגיבורו האנושי, אנושי–מדי לפעמים, ג'ורג' סמיילי, הבנו שגם עולם הריגול והסוד מלא תככים ולבטים, אנשים בעלי אגו מנופח ויכולת מצומקת או כאלה שנכשלו בחייהם, ננטשו על ידי נשותיהם וכפסע בינם לבין משפט צבאי או פיטורין. גם יונתן דה שליט שלנו הפגיש אותנו עם יערה שטיין וצוות הצוערים השרוטים שלה בספרו "הצוערים". ועכשיו מפגיש אותנו טום מרקוס עם דמותו שלו; דמות שרחוקה עוד יותר מן האדם הסולידי, האמין והשקול, שבדמיוננו אפשר להטיל עליו בלב שקט את שמירת חיינו וביטחוננו.

בספרו האוטוביוגרפי מספר טום מרקוס, כפי שהוא מכונה מטעמי ביטחון, על עצמו בגילוי לב חושפני. "נולדתי בלי משפחה", הוא מספר, "לפחות במובן המקובל. אבי היה אלכוהוליסט אלים… אמי… ניתקה את עצמה מחיי העוני וההתעללות" ונטשה את בעלה ובנה הקטן. "אפשר לומר שגידלתי את עצמי מאז שהייתי בערך בן שש… גדלתי ברחובות הקשוחים…לפעמים לנתי בדירות עזובות… הכרחתי את עצמי ללכת לבית ספר… והייתי הילד המלוכלך והמוזנח בפינת הכיתה, הילד שאף אחד לא דיבר איתו…", אבל "אפילו אז ידעתי שהחיים בטח יכולים להציע יותר מזה…".

בגיל 16 נכנס לתוכנית הכשרה של הצבא הבריטי, ואחר כך הגיע ל"כוחות המיוחדים" בצבא הבריטי ושירת בצפון אירלנד בשנים הקשות של המאבק כנגד הIRA–, הצבא האירי–קתולי שנאבק לשחרור צפון אירלנד מהשלטון הבריטי. "הצטיינתי. כיוון שגדלתי ברחובות, הרגשתי בנוח להיות בקרבת סכנה. זה היה כמו לענוד שעון. בלעדיו הרגשתי עירום ומבודד…". צפון אירלנד הפכה אותו למה שהוא: הן מבחינה מקצועית, והן משום שבמסגרת "הכוחות המיוחדים" פגש את לוסי, אשתו. המפעיל שלו באירלנד, איאן, הוא שהמליץ עליו לשירות ביטחון הפנים הבריטי, ה–MI5.

כאן, ב"בית התמזה" המהודר, בולטים החריגוּת ואי־השייכות של הגיבור. בניין ה־ MI5 בלונדון
צילום: אי.פי

רגשי נחיתות

שם, בשירות שמפקדתו ממוקמת בבית מהודר בלונדון, "בית התמזה", בלטו החריגוּת ואי–השייכות שלו. בבית המהודר, עם עמיתיו הבורגנים, המשכילים, המתהדרים ב"נעליים ובגדים מגונדרים", ניכר הפער העמוק בניסיון החיים ובאופן הפעולה בינם לבין נער הרחוב לשעבר, שילדותו לימדה אותו לפתח יכולות שרידות וכוח זרוע, ושמרגיש טוב יותר בסניקרס מרופטים ובטי שירט מאשר בחליפות ונעליים מצוחצחות. הפער הזה השפיע גם על סגנון העבודה שלו ב–MI5, ויצר ריחוק ואי אמון בינו לבין עמיתיו בשירות. במשימות שבהן ההשתלבות בצוות והאמון ההדדי הם תנאים חיוניים לביצוע מוצלח, חוסר ההשתייכות שלו יהפוך לגורם מלחיץ ומסכן חיים. אלה, יחד עם רגשי הנחיתות וחוסר הביטחון החברתי והכלכלי שליוו אותו כל השנים, יתפרצו לבסוף באירוע פסיכוטי של "דחק פוסט טראומטי" – PTSD, או כפי שזה מוכר יותר אצלנו, "הלם קרב".

פרקי הספר גדושים במתח ובתיאורים מפורטים של הפעילות באגף המעקבים ב–MI5, במאבק בלתי פוסק כנגד אויבי הממלכה המבקשים לפגוע בה מבפנים. הוא זוכה לשם מבצעי ועובר הכשרה מדוקדקת ומפרכת: לומד כישורי מעקב והסוואה וכישורי נהיגה מיוחדים, יושב בתצפית ברחוב מחופש לקבצן, דוהר במכוניות שונות ומשונות, צועד קילומטרים רבים בעקבות "היעד". הוא מתערה בסביבות ובקהלים שונים: בהמון מוסלמי בהפגנה, בין פושעים צעירים וסוחרי סמים בשוק הפשפשים בקמדן בלונדון, או בכנופיות הנוער והמהמרים במנצ'סטר. הוא מחליף זהויות ובגדים – לפעמים תוך כדי נהיגה או הליכה ברחוב – ומשנה אופני התנהגות, דיבור ובגדים.

קצב האירועים מסחרר וגם אופי האִיומים והגיוון בדרכי הפעולה נגדם משתנים ללא הרף. אם בימיו של לה–קארה וסמיילי היה אויב אחד מרכזי: ברית המועצות, הרי כיום הדברים מורכבים בהרבה. אל המעקב הקלאסי נגד מרגלים סינים ורוסים מצטרפת ההתמודדות עם איומי הטרור והאסלאם הקיצוני. דעתו של מרקוס על המרגלים הרוסים נשמעת כמו שיבה לרומנטיקה הסמויה של לה–קארה וסמיילי: "אהבתי את הרוסים. הם אמנם ניסו לגנוב סודות, אבל עשו את זה באופן מתוחכם – לא בפטישי חמישה קילו… לגנוב סודות עם נוצה – ככה עשו את זה הרוסים…". לעומת זאת, המעקב והסיכול של פעולות טרור שמתוכננות על ידי קיצונים אסלאמים, ובייחוד אלה שחזרו ממחנות אימונים באפריקה או פקיסטן או שרכשו ניסיון קרבי באפגניסטן או עיראק, דורשים "מאמץ עצום שמצריך ריכוז צוות גדול…".

ניקוי מוח

בהתמדה, במקביל לפעולות המרדף והסיכולים, מתגלים הסדקים בנפשו של מרקוס. לעומס העבודה, ולצורך לעבוד שעות נוספות כדי לכסות את המשכנתא כשהמשכורת אינה מספיקה, יש מחיר כבד. תחילה ברמזים ואחר כך בגלוי ובהרחבה, הוא חושף את הנזקים ואת פצעי הטראומות שהלחץ התמידי והחוויות הקשות שנה אחר שנה גורמים לנפשו וליכולת התפקוד שלו. הוא סובל מסיוטים ומתעורר מיוזע ומפוחד עד מוות, חושש לשכב לישון, שומע קולות מדומיינים, פקודות "היכון, היכון!" או הוראות פעולה בקשר, ומגיב בהתגוננות ובאלימות פיזית בהשפעת דמיונות–שווא על תקיפה, ניסיונות פריצה לחדרו וכדומה. בסופו של דבר, ולאחר תקופה ארוכה שבה הוא מצליח להסתיר את המתרחש בתוכו מתחת למסווה של פעילות נמרצת ויעילה, מתעוררים גם אצל מפקדיו ועמיתיו בצוות חשדות שמשהו אצלו לא כשורה, והמפקדים שולחים אותו לטיפול.

הפרקים האחרונים בספר מתארים את הטיפולים שעבר מרקוס, ויוצרים מסמך רפואי וספרותי יוצא דופן ומעניין, שכולל גם תיאור של הדיאלוגים בינו לבין המטפלים השונים. אך לאחר תקופה של טיפולים ותרופות פסיכיאטריות, מחליט טום מרקוס לצאת ממצבו הקשה בכוחות עצמו, כמו שנהג כל חייו. הוא משליך את התרופות ומתחיל בפעילות פיזית וריצות מאומצות, ואלו מנקות את מוחו ומסלקות את המשקע הטראומטי שהצטבר בו. תוך כך הוא גם משלים עם פיטוריו מ–MI5, שאותם ניסה למנוע זמן רב.

שני דברים שאליהם הוא חש השתייכות ומחויבות ללא ערעור שומרים עליו חי ושפוי: המדינה וביטחונה, ומשפחתו: אשתו ובנו. לאשתו הוא מקדיש את הספר ומכנה אותה "המשגיחה הנאמנה שלי – בלעדייך הייתי אובד כבר מזמן". זהו ספר מרתק שיש בו תערובת יוצאת דופן של ספר מתח ואוטוביוגרפיה פסיכולוגית.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-6 בנובמבר 2017,ב-גיליון וירא תשע"ח -1056, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: