500 שנים עברו מאז תלה מרטין לותר, נזיר גרמני, מסמך בן תשעים וחמישה סעיפים על דלת הכנסייה בעירו, ובכך קרא תיגר על הממסד הקתולי ונתן את האות למהפכה הפרוטסטנטית בעולם הנוצרי. חוקרים ומומחים מתארים כיצד השפיעה הרפורמציה הפרוטסטנטית על הנצרות, על תרבות המערב ועל הזהות האמריקנית, ואפילו על העולם היהודי

ב–31 באוקטובר 1517, השבוע לפני 500 שנה, תלה מרטין לותר, נזיר ומרצה לתיאולוגיה באוניברסיטת ויטנברג שבגרמניה, מסמך על דלת הכנסייה שבעירו. היה זה מכתב בן תשעים וחמישה סעיפים, שנועד לארכיבישוף אלברכט מברנדנבורג, ובו האשמות חריפות על שחיתותה של הכנסייה. העילה המיידית למסמך הייתה מסע גיוס כספים של שליח האפיפיור, יוהאן טצל, שנוהל באמצעות מכירת "שטרי מחילה": שליח האפיפיור גבה מהאנשים שפגש כסף רב עבור מחילה בשם האפיפיור על חטאיהם.

לותר התקומם כנגד הניצול המחפיר של המאמינים התמימים, וכתב: "האוצר האמיתי של הכנסייה הוא הבשורה… על האפיפיור לרוקן את כור המצרף חינם אין כסף". הכנסייה מיהרה להאשים את לותר בכפירה ותבעה אותו למשפט, שעלול היה להביא לגזר דין מוות, כפי שאירע לכמה "כופרים" בולטים לפניו. אבל אז קרו שני דברים: לא רק שלותר לא נבהל מהאיום, הוא אף החריף את טיעוניו, והפך אותם לגורפים ולעקרוניים יותר. מכאן ואילך הוא תקף לא רק את שחיתות הכנסייה, אלא גם את עצם הרעיון שממסד כלשהו יכתיב למאמינים את אופי אמונתם. הוא תבע מהנוצרים דתיות אישית, לא ממוסדת: להתחבר בעצמם לכתבי הקודש המקוריים – התנ"ך והברית החדשה – ולא להזדקק עוד לתיווך האפיפיור והממסד שלו.

בנוסף, ביקורתו של לותר עודדה גם הרבה שליטים חילונים (במיוחד במולדתו גרמניה), שזה מכבר מאסו ברצונו של האפיפיור להכתיב גם להם את דרכם, להתנגד לכנסייה ולהעניק ללותר עצמו גיבוי. וכך, לא רק שהממסד לא הצליח לשים עליו את ידו, אלא שהתהליך שהחל עורר שרשרת של תגובות בכל רחבי מרכז אירופה – מגרמניה לשווייץ ולהולנד, ומשם גם לארצות סקנדינביה.

כך נולד התהליך המוגדר בתולדות הנצרות "רפורמציה". תהליך שהוליד את פיצולה של הכנסייה – בין הכנסייה הקתולית, שהמשיכה להיות נשלטת על ידי ממסד מרכזי ואפיפיור, לבין הכנסיות המתנגדות לרעיון הזה, שכונו מעתה "פרוטסטנטיות" (מלשון protest, כלומר מחאה כנגד הממסד הדתי). גם כנסיות אלו התפצלו לימים ומספרן מגיע כיום לרבבות.

"המאמין עומד בגפו מול האלוהים". תפילה פנטקוסטלית )תנועה נאו־פרוטסטנטית( בהולנד, 1975
צילום: Rob Bogaerts / Anefo

חולשת הכנסייה הקתולית

מדוע התחוללה המהפכה של לותר דווקא בעיתוי המסוים ההוא? פרופ' אביעד קליינברג, מומחה לתולדות הנצרות מן החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, אומר ש"זה באמת יכול היה לקרות גם חמישים שנה קודם או חמישים שנה אחר כך. בכל התקופה הזו התחוללה שחיקה במעמדה של הכנסייה הקתולית, על רקע טענות הולכות וגוברות על השחיתות שלה. כבר במאה ה–14 האפיפיורות מסתבכת עם מלך צרפת וגולה מרומא לאביניון שבצרפת. היא נתפסת יותר ויותר ככלי שרת בידי מלכי צרפת.

"גם אחרי שהאפיפיור חוזר לרומא, יש תקופה שבה שני אפיפיורים מכהנים במקביל, אחד ברומא והשני באביניון, ובזמן מסוים יש אפילו שלושה אפיפיורים. בתקופת לותר יוצא אפיפיור מסוים למסע גיוס כספים גדול, באמצעות מכירת כתבי מחילה, כדי לבנות את מה שאנחנו מכירים כיום ככנסיית סן פטרוס ברומא. כל זה לא נראה טוב. יש תחושה שהקהילה הנוצרית מונהגת על ידי אנשים שאינם ראויים מבחינה ערכית ומוסרית, אנשים שמעורבים יותר מדי בפוליטיקה, במלחמות ובענייני כספים".

הרב דוד רוזן, ראש התחום הבין–דתי בוועד היהודי האמריקני, העוסק מזה שנים רבות בקשר עם העולם הנוצרי, מוסיף להסבר הזה גם את ההקשר הפוליטי: "באותה תקופה התחוללו הרבה מאבקים בין נסיכים ומלכים שונים ברחבי אירופה, על סף התפוררות של האימפריות למיניהן, כאשר הרבה נסיכים קטנים יותר מבקשים לגלות עצמאות. לפעמים זה היה מחובר גם לעניין דתי. כמו הנרי השמיני מאנגליה, שרצה לתת גט לאשתו הראשונה שלא הביאה לו יורש, והאפיפיור לא הסכים לזה כי המלכה הייתה בת למשפחת המלוכה הספרדית שהאפיפיור היה מחובר אליה".

מרטין לותר

אמונה ללא תיווך     

קשה להגזים בחשיבות האירוע שחולל לותר בתולדות הנצרות בפרט ובתולדות האנושות בכלל. מבחינה פנים–נוצרית, המהפכה הפרוטסטנטית הביאה כמובן לשורה ארוכה של מלחמות דת עקובות מדם, ששיאן כעבור מאה שנים מהערעור של לותר, במלחמה שנמשכה שלושים שנים (1648-1618) בכל רחבי אירופה. במלחמה הזו הושמדה שליש מאוכלוסיית אירופה, ומדינות שלמות, כדוגמת גרמניה ומה שמוכר כיום כצ'כוסלובקיה, חרבו. בסיומה של המלחמה הזו נקבע שכל שליט יוכל לקבוע במדינתו את הדת השלטת.

פרופ' משה סלוחובסקי, ראש המכון להיסטוריה באוניברסיטה העברית ומומחה לנצרות הפרוטסטנטית, אומר ש"הדגש שלותר שם על החיבור הישיר לכתבי הקודש, בלי תיווך, יחד עם ההנחיה שלו לקרוא אותם בשפה המובנת לקורא, ולא בלטינית, הביאה עוד במאה ה–16 לזינוק ניכר במספר האנשים שיודעים קרוא וכתוב. לפני כן, הפולחן התנהל בלטינית ואנשים לא באמת הבינו מה שהם אומרים. אבל בעקבות לותר אנשים למדו לקרוא כדי להכיר את כתבי הקודש. הוקמה מערכת חינוך ענקית כדי ללמד אנשים לכתוב, ובעיקר לקרוא. יש עדויות משוודיה של המאה ה–16 שמספרות שכל איכר שם ידע לקרוא.

"יתר על כן: ביטול מוסד הנזירות, גם של גברים וגם של נשים, נבע מההנחה שיצר המיניות כל כך חזק עד שחובת הנזירות למעשה מכריחה את הנזירים לחטוא, כי הם לא יוכלו לעמוד בנדר הפרישות. הברֵרה המועדפת אצל הקתולים היא לא להינשא ולא לקיים יחסי מין, כך שהנישואים הם ברֵרת מחדל. בעקבות הפרוטסטנטיות, יש יחס יותר מחייב ומקודש לנישואין ולאהבה: גם עידוד של אנשים להינשא, וגם הדגשה של חשיבות האהבה בתא המשפחתי.

"עניין נוסף הוא שעל מנת לקבל את תמיכת השליטים הפוליטיים ברפורמה שלו, לותר מסר בידיהם לא רק את הלגיטימציה לשלטון הפוליטי החילוני, אלא אפילו את הזכות לניהול הארגוני של החיים הדתיים. בערי המדינה בגרמניה השליט הפך להיות גם ראש הכנסייה, מה שקורה באנגליה עד היום, וכמובן שזה העניק לשליט הרבה כוח מול הכנסייה, ומאוד מצא חן בעיני השליטים, ששמחו לתמוך בו".

בהמשך הדרך, למהפכה הפרוטסטנטית תהיה השפעה משמעותית גם על התפתחות ביקורת המקרא. לא בכדי נולדה ביקורת המקרא דווקא במחוזות הנצרות הפרוטסטנטית. לותר אמנם דיבר דווקא על קידוש מחודש של כתבי הקודש המקוריים, אבל תגובת השרשרת שיצר גרמה לכך שבסופו של דבר דווקא החזרה האינטנסיבית לכתבי הקודש, בתוספת הלגיטימציה לפרשנות אישית, לא ממוסדת, של הטקסט, אפשרה גם את המבט הביקורתי. סלוחובסקי: "לותר קיווה שההתחברות המחודשת לטקסט תביא לאימוץ חד–משמעי של הפרשנות שהוא הציע לטקסט. הוא לא הבין שעצם פתיחת התהליך של ההתחברות לטקסט תאפשר בסופו של דבר להמון אנשים להציע פרשנות משל עצמם".

קליינברג: "אחת ההשפעות החשובות של הרפורמציה היא האינדיבידואליזם של המאמינים. המאמין עומד בגפו מול האלוהים, ולמנהיגות הדתית כבר אין יותר מעמד של קדושה. הכומר הפרוטסטנטי הוא רועה רוחני, מומחה דתי, לא איש קדוש, והמאמין צריך להיות הרבה יותר שותף בעצמו בטקס הדתי. אם להשוות את זה למונחים יהודיים, אין יותר כוהנים, רק רבנים".

הכומר הפרוטסטנטי הוא רועה רוחני, מומחה דתי, לא איש קדוש. לותר ו־ 16 "מתקנים" מרכזיים באלגוריה של הרפורמציה, 1640

פתח לחילון

כל זה עוד כאין וכאפס לעומת ההשפעות הגלובליות, הכלל–אנושיות, של המהפכה הפרוטסטנטית – בראש ובראשונה, עצם תהליך החילון של התרבות המערבית, שלותר עצמו כמובן לא צפה ומן הסתם גם לא רצה בו.

סלוחובסקי: "הפיצול שנוצר בכנסייה יצר פתח לספקנות ולשבירות מונופולים של אמונה, וזה משפיע אחר כך גם על האפשרות של כפירה באמונה בכלל. דבר שני: גם קולות שכבר נשמעו בעבר, אבל נמצאו בסכנת האשמה כ'כפירה', מקבלים מרחב טיעון. בעבר, הכופרים היו מוקעים ואפילו מועלים על המוקד. המהפכה הפרוטסטנטית אפשרה להם ערי מקלט שאליהן הם יכלו לברוח, בעיקר הולנד". יש היסטוריונים שטוענים שאפילו עצם המיאוס ממלחמות הדת בין שני הצדדים עודד את הבריחה מהדת בכלל, תהליך שאכן התפרץ במלוא עוזו זמן קצר לאחר סיום מלחמת שלושים השנים.

למהפכה הפרוטסטנטית יש תפקיד מיוחד גם ביצירתה של החברה האמריקנית והתרבות האמריקנית – בראש ובראשונה בעצם עידוד ההגירה לאמריקה, שאליה ברחו בתחילה בעיקר אנשי קבוצות פרוטסטנטיות שונות שנרדפו באירופה, "היבשת הישנה", על ידי הקתולים. הם שיצרו את המסה הקריטית שאפשרה את היווצרותה של אמריקה. מעבר לכך, טראומת הרדיפות שלהם באירופה, בתוספת הדגש האנטי–ממסדי של התפיסה הפרוטסטנטית, יצרו לא רק את התביעה החד–משמעית להפרדת הדת מהמדינה, כך שלמדינה לא תהיה שום זהות דתית ספציפית, אלא גם את האתוס האמריקני המקדש את האינדיבידואל ותובע מינימום התערבות של השלטון בחיי הפרט.

קליינברג: "אי אפשר להבין את ארצות הברית בלי להבין שמדובר במדינה שנוסדה על ידי קבוצות פרוטסטנטיות רדיקליות שנרדפו בארצות מוצאן. מבחינתן, יש צורך דרמטי בחופש בכלל ובחופש דת בפרט, ובהגבלת יכולתו של השליט להתערב בענייניך. סביר מאוד שלא רק זכויות מקובלות כמו חופש דת וחופש הביטוי, אלא אפילו הדבקות האמריקנית בזכות לרכוש כל כלי נשק שידך משגת, נובעת מאותו חשש היסטורי של אבות האומה מפני שלטון שיקום עליהם בגלל אמונתם הדתית השונה".

הרב רוזן מבחין בהקשר זה בין הפרוטסטנטיות האירופית לזו האמריקנית: "בגלל האינדיבידואליזם האמריקני, שבעצמו יונק מהמסורת האנטי–ממסדית של התפיסה הפרוטסטנטית, נוצר באמריקה מצב שבו כל אדם כריזמטי יכול להקים לעצמו כנסייה, ובפועל בהחלט קורים דברים כאלה. מכאן נובעת התרבות של המטיפים הכריזמטיים, שמושכים יותר ויותר לכיוון הפונדמנטליסטי, מה שמכונה אצלנו 'אוונגליסטים'. באירופה בולט יותר הזרם הלותרני, שהוא יותר ליברלי באופיו. הלותרנים הפכו ל'רפורמים' של העולם הנוצרי. הגישה שלהם למקרא הרבה יותר מדעית וביקורתית, בשונה מלותר עצמו שהתייחס למקרא באופן פונדמנטליסטי. גם התפיסות החברתיות של הלותרנים הרבה יותר ליברליות, כולל יחס פתוח ללהט"בים".

נבחרי האל

תזה מפורסמת מראשית המאה העשרים, של הסוציולוג הגרמני מכס ובר, קושרת בין הפרוטסטנטיות לבין התפתחות הקפיטליזם האמריקני. בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" ציין ובר שתפיסות פרוטסטנטיות מסוימות, במיוחד אלה שמזוהות עם הכומר ז'אן קלווין מז'נבה, טענו שלאדם אין יכולת להשפיע במעשיו בעולם הזה על מעמדו בעולם הבא. מעמדו נקבע מראש, בלי קשר למעשיו, על פי גזרה אלוהית קדומה. כיצד יוכל אפוא האדם לדעת אם הוא שייך לנבחרים או למקוללים? התשובה, לפי קלווין, היא מידת הצלחתו בעולם הזה: אם הוא מצליח ומשגשג בעולם הזה סימן שהוא בין נבחרי האל, ואם הוא אינו מצליח – כנראה שנגזר דינו לשלילה. הטיעון הדתי הזה, לפי ובר, הוא שדחף את המוני האמריקנים להצטיינות כלכלית ולתחרותיות עצומה, כיוון שאם יצליחו בכך הרי זו כשלעצמה הוכחה שנבחרו בידי האל.

התיאוריה הזו הפכה במשך השנים לכמעט מוסכמה בניתוח הקפיטליזם האמריקני. אבל סלוחובסקי דווקא אינו מקבל אותה. "ראשית, צריך לזכור שוובר לא דיבר על השפעה של הפרוטסטנטיות על הקפיטליזם, אלא על קווי דמיון ביניהם. שנית, זו אכן תזה מאוד יפה ומבריקה, אבל היא לא כל כך עומדת במבחן המציאות. ובר דיבר למשל על כך שלקתולים יש נטייה בזבזנית, בעוד הפרוטסטנטים נוטים לחסוך. אבל מחקרים אמפיריים שונים לא מאששים את הטענה הזו, ולמעשה לא נמצאו הבדלים משמעותיים בעניין הזה בין הזרמים.

"ובר גם טען שיש סוג מסוים של 'אישיות פרוטסטנטית': משכילה יותר, חכמה יותר, אבל גם קודרת יותר. בפועל, גם לטענה הזו לא נמצאה הוכחה, ואם חלו שינויים בתחומים האלה בעולם המערבי במשך מאות השנים האחרונות, הם קשורים יותר לעצם תופעת המודרניות מאשר לפרוטסטנטיות". ברוח דומה, אם כי מתונה יותר, טוען גם רוזן ש"ובר הפריז יותר מדי בקשר שבין פרוטסטנטיות לקפיטליזם. הגורם המשפיע העיקרי הוא תהליך המודרניזציה שעבר על כולם – קתולים, פרוטסטנטים, יהודים, בלי הבדל דת".

למהפכה הפרוטסטנטית היו כמובן השפעות גם על היהודים. זה התחיל עוד מימי לותר עצמו. רוזן: "הגישה הראשונית של לותר הייתה מאוד חיובית כלפי היהודים. החזרה שלו למקורות, בלי תיווך ובלי פרשנות של הכנסייה, גרמה לו לראות מחדש את הברית שבין היהודים לבין הקב"ה. ולכן, בתחילת הדרך הוא כתב שכל הסיבה למצבם של היהודים ולאי–הכרתם בנצרות נובעת מההתנכלות הנוצרית כלפיהם. הוא קיווה שהמהפכה שהוא חולל תהפוך את היהודים לשותפים שלו. כשהיהודים לא שיתפו פעולה עם התסריט הזה, הוא הפך לאויב הגדול ביותר שלהם. הוא השליך עליהם את הפסוק 'וישמן ישורון ויבעט', וטען שהיהודים קיימים רק כדי להוכיח עד כמה אלוהים זועם כאשר אתה מתכחש לבשורתו. יתר על כן: הוא התחיל לטעון שעצם נוכחות היהודים מאיימת על העולם הנוצרי, ואפילו כתב שצריך לשרוף את בתי הכנסת שלהם".

לגבי היחס העכשווי של הפרוטסטנטים כלפי ישראל, רוזן טוען שההבחנה בין הגישה הלותרנית האירופית לבין זו האמריקנית תקפה גם כאן: "היה שלב, עוד מסוף המאה ה–19, שבו שינוי היחס העוין כלפי היהודים והביקורת העצמית כלפי העוול שנעשה ליהודים בלטו יותר בעולם הפרוטסטנטי, עוד לפני העולם הקתולי. הם היו החלוצים לפני המחנה. אלא שהליברליות שמאפיינת היום את הכנסייה הלותרנית, והעובדה שישראל נחשבת כפחות אהובה על ידי העולם הליברלי בכלל, גורמת לכך שבכנסיה הלותרנית היחס לישראל פחות חיובי – לעומת היחס המאוד חיובי כלפי ישראל אצל האוונגליסטים בארצות הברית".

פטרה הלדט, גרמנייה שהוכשרה ככומר לותרני בגרמניה והתיישבה בישראל ב–1979, אומרת בעניין זה: "יש לי הרבה אהבה והתרגשות מהיצירה הדתית של לותר, אבל התיאולוגיה שלו מפריעה לי הרבה פעמים". היא מוסיפה עוד פן חשוב לאנטישמיות של הכנסייה שבה גדלה: "ללותרנים אין ממסד דתי, והם נסמכים על הגיבוי של המדינה. כתוצאה מכך, הם הפכו להיות מאוד לא עצמאיים מבחינה פוליטית, אלא ביטאו את קול אדוניהם. כך קרה שאפילו כשבגרמניה הנאצית נוצרה מדיניות נוראית כנגד היהודים, הכמרים הלותרניים מחו כנגדה רק לעיתים מאוד נדירות. בדרך כלל הם נטו לאמץ את הקו של השלטון".

יהדות פרוטסטנטית  

היה גם מי שניסה לפתח גרסה יהודית למהפכה הפרוטסטנטית. עקיבא ארנסט סימון, מגדולי ההוגים של יהדות גרמניה במאה העשרים, ביקש להבחין בספרו "האם עוד יהודים אנחנו" בין יהדות קתולית ליהדות פרוטסטנטית. פרופ' אבי שגיא, מהתוכנית הבין–תחומית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר–אילן ועמית מחקר בכיר במכון הרטמן, אומר ש"במסה שלו, סימון אומר שהעולם היהודי המסורתי התאפיין ב'קתוליות'. התפיסה היהודית המסורתית היא תפיסה טוטאלית, כולית. היא אינה מכירה בתחומים 'ניטרליים', חילוניים, שלדת אין מה לומר בהם. סימון הציע לחשוב את היהדות מחדש לפי הדגם הפרוטסטנטי: להעתיק את משקל הכובד אל המאמין היחיד במקומו של הממסד הדתי, ולתת לגיטימציה למרחבים החילוניים בחיינו כמרחבים ניטרליים; לא מרחבים ששוללים את קיום הא–ל, אלא מרחבים שלדת אין מה לומר לגביהם".

שגיא מדגיש שסימון לא ניסה להמציא את היהדות מחדש, אלא רק להציע לה להכיר באופן פורמלי במציאות שאותה היא חיה ממילא בפועל: "לדעתו, אנחנו כבר ממילא פרוטסטנטים. גם היהודי שמחויב לתורה ומצוות חי בממדים שונים בחייו במערכות חילוניות והוא פועל בהן כחילוני. אם אדם הוא כלכלן, אקדמאי או איש צבא, הוא פועל בכל אחד מהתחומים האלה לפי החוקיות המקובלת בהם ולא לפי חוקיות דתית או הלכתית. הוא לא מבקש לחולל מהפכה, אלא להצביע על המהפכה שכבר התחוללה, ולומר לנו שאנחנו מספרים לעצמנו סיפור כאילו אנחנו עדיין 'קתולים', כשלמעשה אנחנו כבר 'פרוטסטנטים'".

שגיא מוסיף על סימון טענה אקטואלית, שלפיה את כל סיפורה של הציונות הדתית בעשורים האחרונים צריך לבחון במונחים פרוטסטנטיים: "קלווין כידוע טען שהאדם יודע שהוא נבחר אם הוא הצליח בחייו. אם חושבים על הביטחון העצמי המופרז של הציונות הדתית בעשורים האחרונים, נדמה לי שהוא קשור בתחושה הזו. במשך הרבה שנים מפעל ההתיישבות בשטחים הצליח מאוד, כנגד כל הסיכויים, והציונות הדתית כולה הצליחה מאוד, ועצם ההצלחה הזו יצרה תחושה שהציונים הדתיים מבטאים את רצון הא–ל. כלומר, באופן פרדוקסלי דווקא העמדה הפרוטסטנטית שמאפשרת לאדם לחיות חיים חילוניים ברוב מרחבי חייו הופכת להיות כלי רב–עוצמה לכינון מחדש של 'היסטוריה קדושה', משום שאם הצלחנו סימן שהבנו מה הא–ל רוצה.

"לכן, בכל מקום שבו הייתה נסיגה, השבר התיאולוגי כל כך גדול, כי מודל ההצלחה נפגם, והמשמעות היא שאנחנו לא באמת מבינים מה הא–ל רוצה ואנחנו לא נגאלים. רוצה לומר: העימות היסודי על הדרך הנכונה להתקיים כיהודים מתקיים בבלי דעת באמצעות המודל הפרוטסטנטי של ההצלחה כעדות לנבחרות או לכישלון. אחרי פינוי סיני החרד"ליות דווקא צמחה כי התחושה הייתה שהפינוי אירע כיוון שלא התנהגנו מספיק טוב מבחינה דתית, ואם רק נתקן את דרכינו הכול יסתדר. התיקון, לפי התפיסה הזו, צריך לבוא בגופו של האדם המאמין, שלא קודש מספיק.

"מכיוון שכך, נוצר מנגנון שלם של הלכה שמתמקדת בגוף, והשותפות שלה בתוך מרחבי החיים החילוניים לא נגזרת מתוך הכרה במרחבים ניטרליים אלא דווקא חוזרת לתפיסות קתוליות, שמבקשות להחיל את ההלכה על כל תחומי החיים. אחרי ההתנתקות מרצועת עזה, לעומת זאת, תחושת הכישלון כל כך גדולה, כי מודל ההצלחה עצמו, המודל שמבשר את הגאולה ואת הבחירה, נפגע".

ואחרי כל זה, כשפטרה הלדט נשאלת מה המשמעות של הזהות הפרוטסטנטית שלה בחיי היומיום, אין לה הרבה מה לומר: "יש תפילות, אבל לא הרבה מעבר לזה. יש לנו כמה ימים מיוחדים במהלך השנה. אנחנו מנסים לשמור את יום ראשון כיום מיוחד אבל לא באופן דתי במיוחד. בשבילי, להיות פרוטסטנטית זו קודם כול האפשרות להיות מוסמכת ככומר אישה, מה שבזרמים נוצריים אחרים לא היו מאפשרים לי".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח