בנט, אל תתעלם מהאמנות הפלסטית | אבנר בר חמא

בהיעדר קול אמוני שורשי, זירת האמנות הפלסטית נשלטת כיום בידי הבועטים והמתריסים נגד היהדות. על הציבור הדתי להפסיק לפחד ולהיכנס אל הזירה בעלת ההשפעה הציבורית

אין חולק על מקומה המרכזי של הציונות הדתית במהלכים ההיסטוריים והלאומיים של מדינת ישראל, אבל עקב היעדרו הבולט והכואב של ציבורנו מסדר היום התרבותי הכללי בכלל ומהאמנות הפלסטית בפרט, נותרות בחלל שאלות לא מעטות שמאמר זה יעלה.

לממסד הדתי ורבניו אין עניין, למשל, בעידוד האמנות הפלסטית והחזותית, ואני תוהה אם פרשנות מוטעית של הדיבר השני היא הסיבה. לאחרונה החלו רבנים מהציונות הדתית להתבטא בנושא, למרות שרובם רחוקים מלהכיר ולהבין את המהפכה שעברה האמנות, ולדידם האמנות הפלסטית עדיין "תקועה" אי שם בציור הקלאסי, הרבה לפני האימפרסיוניסטים ומבשרי הציור המודרני והמופשט, שלא להזכיר את האמנות העכשווית.

במאמרים אלו של הרבנים יזכירו תמיד את האמן האולטימטיבי בצלאל בן אורי וירחיבו על יפי המקדש ואוצרותיו. אחד הרבנים אף הציע הצעה מקורית וחדשנית – "לעשות צעד נוסף ולהכיר בתרומתה של התרבות המערבית לעולמנו הדתי". ואני בניגוד להצעה זו מבקש כאן לנסות ולשכנע את אמני המגזר הדתי לתרום מעולמם הדתי וגם הפוליטי לאמנות הישראלית העכשווית, המנותקת במופגן מהתרבות העברית ומשורשיה היהודיים.

"יש בארון הספרים שלנו אוצר, ואנו מסרבים להנחילו לאמנות הישראלית". אבנר בר חמא, וייאבק איש עימו
עד עלות השחר, 2016

הרפתקה מסוכנת

שרה ברייטברג סמל, בעבר אוצרת בכירה במוזיאון ת"א, כתבה שהאמן משה גרשוני שנפטר לאחרונה הוא "דמות הכופר המאמין" ושאלה מה בעצם עושה א–לוהים בציורים שלו: "אתה החזרת את הא–לוהים לציור… לאחר שהודר ממנו בעולם המודרני. אתה אינך אדם דתי". גרשוני ענה: "את מכירה את הפסוק הזה מתהילים, שלא כתבתי אותו בציורים כי הוא פאתטי מדי, 'ממעמקים קראתיך ה"? הפסוק הזה מתאר את הציור שלי. לא במובן של 'אני קורא לך לעזרה ממעמקים', אלא 'ממעמקים קראנו לך י–ה, מהתהום המצאנו אותך, כדי שתיתן משמעות לחיינו'. זו נקודת המוצא".

מול שיח זה ודומיו עומד האמן הדתי הנבוך ומגשש את דרכו וכניסתו לעולם האמנות הישראלי. עולם שאמנים בעלי שם כבר הטביעו בו את חותמם וקבעו את מקומו של א–לוהים על פי תפיסתם. זהו עולם מגובש ונוקשה עבור האמן המאמין. כבוגר ישיבת בני עקיבא וישיבת הסדר, שהחליט לפני כחמישים שנה ללמוד אמנות, בזמן שהמחשבה ללמוד אמנות לא הייתה מקובלת בחברה שבה גדלתי – מובן שלא קיבלתי עידוד לרעיון וגם לא היה לי דגם לחיקוי בעת ההיא. אפשר לומר שיצאתי ל"הרפתקה מסוכנת".

מול זירה חילונית אחידה ומאוחדת סביב סדר יום שאין בינו לבין הארון היהודי כמעט דבר, לא העליתי בדעתי מול אילו קשיים אצטרך להתמודד בשלב שבו ארצה "לתרום" מעולמי האמוני לאמנות הישראלית ולהציג נושאים המבקשים מבחינתי להגשים את האידיאל הא–לוהי והשיבה לארץ המובטחת.

והנה, לאחרונה, בעקבות ניצני הפריחה היצירתית בציבורנו, נשמעים קולות אחרים מפי יוצרים חילונים. בריאיון לקראת מחזהו החדש "איוב", הפתיע המחזאי יוסי יזרעאלי זוכה פרס ישראל: "איבדנו כל זיקה ליהדות, לכן אנחנו בשוליים", והוסיף: "השמאל הישראלי הם בורים ועמי הארצות בטקסטים האלה… אנחנו לא צריכים להתנצל על זה שאנחנו נותנים פתחון פה לטקסטים יהודיים. אלה טקסטים מדהימים… מושתקים, מודחקים, מתעלמים מהם, הופכים אותם ללא רלוונטיים, אבל הם סופר רלוונטיים! החכמה לא נהגתה במאה ה–21".

בשנות השמונים, כשאמנים חילונים פנו לטקסטים שעליהם מדבר יזרעאלי, הם עשו זאת בהתרסה ברורה וגסה וזכו ל"מחיאות כפיים" ולהתייחסויות מוגזמות של המבקרים והחוקרים שציפו לרגע כניסתה של היהדות למשכנה של האמנות. יזרעאלי אומר בפה מלא מה שטענתי מעל כל במה כבר שנים. האמנות היא עוד דרך להתייחס ולהנכיח במרחב התרבותי–ציבורי ישראלי את הטקסטים היהודיים העשירים, ואני מוסיף גם את אלו המצדדים בזכותנו על הארץ הזו, שצריך לתת להם נראוּת חזותית מבלי להתנצל.

נכון שאמנות פלסטית רצינית לא יכלה להתהוות בגלות, "כי אין ספק כי הגלות היא שינוי ויציאה מן הסדר. שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל" (המהר"ל מפראג, נצח ישראל). ההשגחה הא–לוהית ייעדה את הגלות לרוממותם של היחידים והפקיעה מן האומה את העיסוק בענייני חומר כלליים. תפקידה של הגלות היה לפרק מסגרות לאומיות ולהפוך את האומה לקהילות ומשפחות, עד להקמת היעד הנשגב של הקמת המדינה היהודית. מעיין היצירה בכלל, והאמוני בפרט, השתהה, ואמנים דתיים ספורים (אם בכלל) החלו להופיע בזירה. הרב קוק מדגיש את מחויבותנו במדינתנו המחודשת לכך שהאידיאל הנכסף של אומה ומדינה צעירה המגשימה את עצמה יהיה האידיאל הא–לוהי שבכל תחום.

נעדרים מן הסצנה

עם סיום לימודי האמנות, כמו כל בוגר טרי, הפגנתי בתערוכותיי הראשונות את כישוריי כפסל וכאמן. הן זכו לביקורות מחמיאות. יכולתי לשבת על זרי הדפנה, ולזכות אולי לתהילה כפי שניבאו לי, אבל לנוכח שדה האמנות המתנתק בהפגנתיות מכל מה שמחובר ליהדות ושואף לייבוא של התרבות המערבית, הסתכלתי סביבי ולא ראיתי אמן דתי אחד שיביא קול אחר. חשתי דחף להציג משהו שונה וייחודי מתוך הרקע היהודי שלי.

בתערוכותיי, "הר–שדה–בית" (1999) או "מזבח אדמה תעשה לי" (2000), הבאתי לזירה הנשכנית נושאים טעונים, שציטטתי בהם פרשה או נושא מורכב מהמקורות והשלכתי אותם על רצח רבין ועל מלחמת לבנון. התקשורת התעניינה ולא התעלמה מהתערוכות. לעומת זאת, בתערוכותיי הממוקדות פוליטית, שפרצו בתקופת ההתנתקות (2005), התגובה של התקשורת הפתיעה בעוצמתה בגלל אמירה פוליטית "חריגה". תערוכות אלו חרגו מהמקובל בזירה ונחרטו בזיכרון הקולקטיבי, בכתובים ובמחקר.

לציבור היוצר האמוני יש התכנים הערכיים והכלים להנכיח גישה שונה בזירת האמנות הפלסטית התוססת, ומצער שלא שיתפנו בה את הידע החי ואת החוויה הדתית והאמונית שלנו. יש בארון הספרים שלנו אוצר המתפתח באופן טבעי ואורגני, ומשום מה אנחנו מסרבים להנחילו לאמנות הישראלית.

נכון שלסצנה חילונית זו אין גבולות, וחופש הביטוי בראש מעייניה, אבל הבה נזכור שהאמן העכשווי מחויב להגדיר עמדה והוא משמש מגדלור ומצפן בחברה שבה הוא יוצר. חבל שעמדת אמנינו שומרת דיסטנס ואינה מחפשת להיטמע במנגנוני הכוח של המרכז. עמדת האמן המאמין דומה לעמדת הסרבן המודע לחשיבתו וליכולותיו, אבל רק בסביבתו הקרובה. יש לו עמדה ברורה שמתבטאת בעיקר בפוליטיקה, וכשהוא יוצר הוא מסרב להביאה לסצנת האמנות הכללית, אותה סצנה שנוח לה לנגח את היהדות והיא מכנה אותה "מיושנת" ולא רלוונטית. בעיניה, היהדות מאובנת, נטולת יצירתיות מחשבתית ונטולת תיאור צורה בגלל אותו דיבר כביכול.

אמנות עכשווית היא מחאתית ותובעת עמדה מרדנית ובועטת. לדידה, אין סיבה לעשות אמנות אלא כדי למחות או להביע עמדת התנגדות. היא דוגלת בכך שאם הכול כשורה, אין סיבה אמיתית לייצר אמנות. לכן, עבודת האמנות בציבור הדתי הייתה צריכה פחות ללטף ויותר לייצר עמדת התנגדות כנגד המנגנון האמנותי הקיים וכנגד הממסד הדתי והרבני שלא מגלה התעניינות. הבה נזכור שתפקיד האמנות היום הוא גם לתקן את החברה ולהצביע על תחלואיה. והנה, דווקא בתקופה שבה מעמדו של האמן הוא חלק אינטגרלי ומשפיע בחברה, אנחנו נעדרים.

עבודותיהם של אמני שמאל בולטים כמו דוד ריב ודוד טרטקובר מנגחות את המדינה וזוכות להתייחסות רחבה מהמקובל. הן גורפות כל פרס אפשרי בשל כך, אף שחלקן עבודות שטחיות ופלקטיות. עבודותיהם מתיישרות עם הקו הפוליטי השמאלי של המפה באהדה גלויה לצד הפלשתיני ובהתעלמות מופגנת מהצד ההומני שבו הם דוגלים, במיוחד כשמדובר בחברה היהודית, וגם בשעת אסון בעקבות פיגוע. מבקרי האמנות, החוקרים והאוצרים מטפחים, מעודדים ו"משמנים" בתמיכות ובפרסים מגמה זו, המשרתת אינטרסים משותפים.

גם כשהאמנות הישראלית נוגעת בחומרים היהודיים, הדבר נעשה בדרך כלל ברובד החיצוני ה"פולקלוריסטי" והרדוד, שמתעלם במודע מהעומק הראוי שהתברכה בו היהדות. וכך, הפתיחות בציבור הישראלי להכיל תערוכת אמנות עכשווית הנובעת מרעיונות השאובים מהמקורות נחשפת רק לזו המתריסה והבועטת, כי אין אחרת. זאת על אף הפוטנציאל הקיים בציבור הדתי להתבטא פוליטית ללא פשרות בנושאי ארץ ישראל והמצוות התלויות בה. רוב האמנים שלנו מתעלמים ממהפכת האמנות העכשווית ומיתרונות מסריה, ונמנעים מלנקוט עמדה "חזותית".

היעדר מצער

ובכל זאת, לא הכול שחור. בשדה האמנות כבר נחשפנו לתערוכות מעולות, בעלות אמירה, מאמנים דתיים כמו נחמה גולן, נעמי גפני, רות קסטנבאום בן–דב, חנה גולדברג ופרופ' מל אלכסנברג, שפועל בזירה הבינלאומית. גם אמנים צעירים יותר כמו רעיה ברוקנטל, הילה קרבלניקוב, אודי צ'רקה וחלק מחברות "סטודיו משלך" פועלים בזירה. מובן שלא הזכרתי את כל האמנים הפועלים מחוץ למגזר. חלקם מציגים בימים אלו בביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית. תערוכות אלו זוכות לתגובות ולהתייחסויות תקשורתיות מאופקות מול ממסד אמנותי עוין שמבכר להתעלם מהן בדרך כלל. נכחתי ברוב הפתיחות של הביאנלה ועל אף שחלק נכבד מהתערוכות שהוצגו ראויות להערכה, העדרה של ה"ברנז'ה" האמנותית התל אביבית בולט, וחבל.

בשעת כתיבת מאמר זה, החל פולמוס מעניין ותומך בעקיפין במושא המאמר בעניין מקומנו בזירה האמנותית. עיתון "הארץ" פרסם ב–16.10.17 מאמר של אסף ענברי שכותרתו: "התרבות העברית אינה יכולה להיות תרבות של אתיאיסטים". מאמר זה הוביל את מבקר האמנות גדעון עפרת לתקוף את טיעוניו בכותרת "להציל את ענברי": "החברה היהודית–האורתודוקסית מחרימה את האמנות? האם ראית את תערוכות בוגרי 'אמונה' ו'תלפיות'? האם קראת טקסטים של דוד שפרבר ואחרים בהקשר ללימודי אמנות יהודית (וישראלית) ב'בר–אילן'? האם שמעת על 'הביאנלה לאמנות יהודית' בירושלים?".

הדברים כאילו יצאו מגרוננו, אך מפאת קוצר היריעה אצטט רק מעט מהדברים של ענברי על זירת האמנות הישראלית: "הם ניתקו את עצמם יותר ויותר מהתרבות העברית. חלקם ניגחו את המדינה ביצירותיהם, וחלקם זנחו את העיסוק בה לטובת תכנים קוסמופוליטיים שסיכויי ההצלחה שלהם בחו"ל גבוהים כמעט כסיכויי ההצלחה של השמצת ישראל". והוא ממשיך: "ישראלים שיהדותם דלה אינם יכולים ליצור תרבות עברית אלא רק תרבות 'נורמלית' שמגמותיה האמנותיות, הספרותיות וההגותיות הן אופנות מיובאות… התחדשות יהודית אינה יכולה לשאת משמעות רצינית כלשהי אלא כהתמודדות מחודשת עם האמונה היהודית".

התפכחות כנה זו זכתה לקיתונות של תגובות נזעמות, וכך הגיב המבקר איתמר לוי בהזכירו את העדר הרובד הדתי בסצנה: "עם זאת, צודק אסף ענברי בעיקר טענתו. דווקא לאור המודעות לרובד הדתי–מסורתי בעשורים קודמים, בולט שבעתיים העדרו של רובד זה באמנות הישראלית בת זמננו. האם אכן ההעדר הזה מצער? אולי לפעמים". ואכן, החברה הדתית–לאומית נעדרת מהזירה ואינה מעודדת אמנות, אינה רוכשת, אינה מקציבה תקציבים, אינה מחלקת פרסים, ואם זה כבר קורה – כמו בשנתיים האחרונות שבהן שר החינוך מכריז על פרס לתרבות יהודית – הוא מתעלם מפרס לאמנות פלסטית וחזותית.

ואף על פי כן, יש תקווה. לאחרונה מסתמנת מגמה ברוכה של פעילות חוץ מגזרית של אמנים ואמניות הפועלים כיחידים או כקבוצות. השאיפה צריכה להיות להציג עמדה אמנותית אישית ברורה במרחב האמנותי הכללי והשתחררות מקבוצות מגזריות קיימות שמיד מסומנות. אף אם התערוכות ראויות, נקודת המוצא בביקורת תהיה לעיתים עוקצנית ונשכנית. כנראה שתמיד נוח לתייג אמנים אלו בהתאם למוצא ה"אתני–דתי" שלהם, מבלי לנסות לדלות את "האמן הבודד" ולנתח את תרומתו ואמירתו הייחודית לאמנות הישראלית.

אמנות דתית, כמו פוליטיקה, תתויג בדרך כלל כ"אמנות ימנית", גם אם היא לא תמיד כזאת, וככזו הדיון האמיתי עליה מוגבל ולא הוגן. אבל אין הדבר פוטר מאחריות. אמני ישראל הפועלים בזירה הם לא אלו שיפיחו את הנשמה היהודית האמיתית ביצירה, ואנחנו, אלו שצריכים "לזרוק את הנשמה בהגוויה המחוטבת הזאת", נעדרים בינתיים מהסצנה.

אבנר בר חמא הוא אמן ביןתחומי ואוצר, יו"ר המדור לאמנות פלסטית וחזותית במשרד התרבות וחבר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-6 בנובמבר 2017,ב-גיליון וירא תשע"ח -1056. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: