ארץ מדממת | עמיחי שלו

 

סופר אמריקני מגיע לדרום אפריקה כדי לכתוב את הביוגרפיה של סופרת עבר מזדקנת. סיפורה, במקביל ליחסיהם ולסודותיהם, מציג את ה"מצב" הדרום–אפריקני הבעייתי במלוא ייחודו המצמית

מכה על חטא

פטריק פלאנרי

מאנגלית: אנה הרמן

אחוזת בית, 2017, 439 עמ'

 

לתהום האלים של דרום אפריקה יש פרופיל קצת שונה. הוא היה, ובמידה רבה עדיין, תמהיל של קולוניאליזם היסטורי, גזענות ממוסדת שניסתה לתקן את עצמה, אינטרסים כלכליים אוניברסליים ועוד רעות חולות, שתמיד ציירו תמונה מורכבת מכדי להתכנס להסבר שטחי ונמהר, כזה הערוך לעילא בכתבת טלוויזיה או אפילו ברומן. משהו בסיפור הדרום אפריקני תמיד יצר תחושה אחרת מסיפורי אלימות אתניים ולאומיים גורפים אחרים בהיסטוריה. אולי זה בעיקר התמהיל של עולם ראשון ושלישי ביחד, כמו איזה עיוות במרחב הזמן החברתי – שני עולמות שקיימים במקביל תוך התנגשות מתמדת. קשה מאוד להבין זאת מבחוץ. עד היום מרבית הלבנים גרים בכלובים מזהב, הכוללים כלבי שמירה אימתניים, שערים בתוך הבית, מערכות אבטחה מפלצתיות, ועדיין מרגישים לא בטוחים, חשים כאסירים בביתם. בכלל, דומה כי היחסים בין הלבנים לשחורים הם שונים מיחסי קרבן–מקרבן קלאסיים. יש לזוועה הנפשית של דרום אפריקה פרופיל ייחודי משל עצמה.

הוויה של פחד מתמיד מפני אלימות. ילדים מפגינים בקייפ טאון, דרום אפריקה 2017
צילום: אי.פי.איי

התפוצצויות קטנות ורציפות

ג'. מ. קוטזי ונדין גורדימר הם הבולטים בסופרים שהביאו קולות מהתופת הייחודית הזו. פטריק פלאנרי, אמריקני יליד 1975, החליט בניסיונו הספרותי הראשון להכניס את ראשו לתוך המדמנה, ובהחלט מדובר בניסיון מרשים. "מכה על חטא" מספר את סיפורה של קלר ואלד, סופרת דרום אפריקנית מזדקנת, דמות בלתי נסבלת באופן כמעט שובה לב, שרוב זמנה יושבת בביתה וכותבת מכתבים אל בתה שנעלמה לפני שנים רבות באופן מסתורי. המכתבים, לטעמי, הם דווקא החלק הפחות טוב בספר. הם מתגוללים ומשתפכים ולוקח זמן עד שרגעי אמת וכנות יוצאים מתוך הציניות המוסווית היטב הנוטפת מהם. בנוסף, ואלד הייתה, כמו כמעט כל הלבנים בקייפטאון וביוהנסבורג, קרבן למעשה שוד אלים, והיא נאלצת לעבור עם עוזרת הבית שלה למבצר חדש, שלפי המומחים יספק לה אבטחה מיטבית.

בינתיים מגיע לחייה סאם לרו, יליד דרום אפריקה שהיגר לארצות הברית, וחזר כדי לכתוב את הביוגרפיה של קלר באמצעות סדרת ראיונות מוקלטים. השניים מנהלים מערכת יחסים מאוד טעונה, רב שכבתית, מלאת אירוניות וכפל משמעות, ומהר מאוד אנו בתור קוראים מבינים שאין זה מקרי שסאם רוצה לכתוב את הביוגרפיה שלה, ואין זה מקרי שהיא מסכימה שיכתוב אותה, וזאת למרות שבקרוב יתפרסם ממואר סמי–ביוגרפי שלה שעליו שקדה בעת האחרונה. לשניהם יש היסטוריה, לשניהם יש סודות, והם קשורים אחד בשני, ולא קשה לנחש אותם. "קלר היא מערכת של התפוצצויות קטנות ורציפות שנתונה בתוך שק עור מוארך", כותב עליה סאם בין היתר.

אבל העניין האישי, הסיפורי, הוא לדידי עניין משני, כלומר שכבה שנועדה לשרת את הלאומי. הספר בעצם לא מהלך על הגבול שבין האישי ללאומי, הוא משתמש באישי עבור הלאומי, גם אם באופן בלתי מודע. המשקע הנותר בתום קריאתו הוא בעיקר משקע שהוא פרופיל של מדינה ולאו דווקא משקע המורכב מהדמויות. ועדיין הוא מרתק ומפעים וחודר לקרביים, החל מהפרטים הקטנים שלאט לאט מציירים את התמונה המורכבת. "המצב" נמצא בכל חלקיק של ההוויה. כל משפט, כל מחווה, כל רגע של הוויה קשור לאותו "מצב", המתייחס כמובן לאותם כלובי זהב שבהם גרים הלבנים, אבל גם, למשל, לממשקים מעוררי אי הנוחות עם מבקשי הנדבות.

בניגוד לרוב מקומות העולם, שבהם מישהו מבקש ממך נדבה ואו שאתה נותן לו או שלא, כאן זה תמיד מורכב יותר. למבקשי הנדבות יש דרישות מינימליות ומעין "חוצפה" שהיא נגזרת של המצב, והנותנים כבושים בתוך רגשות אשמה היסטוריים ומרחבים סותרים של אוטוסוגסטיה. הפעולה הזו של נתינת מטבעות לאדם זר (ושחור כמובן) היא אף פעם לא פשוטה. ה"מצב" גם ניכר בשליחי פיצה. נשקלת ברצינות האפשרות לייצר בביתה של קלר עוד מרחב בין השער לבית, כלומר מעין שער מלאכותי, כי כל שליח פיצה יכול להיות פורץ אלים, כפי שכל גנן שהיה במובן מה חלק ממשפחתך יכול תוך רגע להיות מלאך המוות שלך, וזה לא דורש כל הנמקות.

מי שהיה בדרום אפריקה יודע שאין זה מוגזם, אלא תיאור היפר–ריאליסטי. זו הוויה של פחד מתמיד מפני אלימות. אבל זה גם, כפי שסאם אומר באחד המקרים, "שדה מוקשים של אופורטוניסטים, חלקם נואשים באמת וחלקם פושעים".

אבדן אמון ואחווה

יתרה מכך, דומה כי אף אחד לא אוהב את דרום אפריקה. במיוחד המקומיים. ואין לאיש חלומות או תקוות או אג'נדה מעשית להתחלת התיקון. התיקון לדידם כלל לא אפשרי. היא מין חוק טבע שהם חלק ממנו. הם שייכים אליה עקב הנסיבות בלבד. זו ארץ שמדממת מיותר מדי נקבים. אולי בִּתה של קלר, שהייתה שותפה למאבק בשלטון הגזעני הלבן, הייתה בעצם האחרונה שבער בה איזה רצון מסוים, או שהייתה בעלת אג'נדה לתיקון. מאז קיימת רק מרירות אינהרנטית: שמו אותנו פה? אין לנו הרבה מה לעשות כנגד זה מלבד לשרוד באמצעים הטובים ביותר העומדים לרשותנו.

אולי המייצגת המובהקת של אותה מנטליות היא דווקא השוטרת וייט, שבאה בתחילת הספר לחקור את הפשע האלים שעברה קלר בביתה. הדיאלוגים בין השתיים, מלאי אירוניה, ציניות, חשד ומשטמה, ממחישים היטב את פני מצב הדברים. שום קרבן לא יכול להיות רק קרבן. כל דבר כרוך בכל דבר, והכול הוא חלק מאותו "מצב". זה לא שגברת וייט לא עושה את עבודתה, אבל האופן שבו היא עושה אותה גורם להבין שדרום אפריקה מדממת מלבד דם גם חומרים רעילים נוספים, בעיקר חוסר אחווה בסיסי בין אנשים. גם אם מדובר בשני לבנים. תמיד משהו יעמוד ביניהם. כי הרי כל אחד דואג רק לעצמו כמיטב יכולתו, וכשכבר יש רגע של אחווה, כמו למשל בזיכרונותיו של סאם הילד, הוא נחווה כמו משהו לא טבעי.

המקום המרתק, המפעים והמצמרר ביותר שאליו מגיע פלאנרי בתיאוריו את דרום אפריקה הוא מקום אחר לגמרי, והוא בתוך התודעה. בשנים הקשות יותר המדינה הייתה נתונה תחת פיקוח מחמיר של צנזורה. סופרים רבים נפסלו ונאלצו עקב כך לגלות מארצם. את קלר לא פסלו, אבל בשלב מסוים היא שיתפה פעולה עם המנגנון הזה. היא מספרת לעצמה סיפור מסוים למה עשתה זאת, אבל הסיפור לא כל כך משכנע בלשון המעטה, או משכנע אבל רק עד גבול מסוים.

יחד עם זאת, היא בעיקר מתארת בצורה מצמיתה איך זה ליצור במדינה כזאת. "כל רגע ביממה, של ערות ושל שינה, היה סוג של התעללות אינטלקטואלית ואמנותית. זה כמו אישה מוכה שבוחרת להישאר עם בעלה המכה, או שמאמינה שלא תוכל להימלט ממנו מבלי לסכן את חייה או את חיי ילדיה. היא מתכווצת מרוב פחד ומתמלאת תחנונים, היא שוקלת כל מילה ופעולה שלה מתוך הבנה שלכל דבר שתעשה או תאמר תהיה השפעה. היא מכירה את התגובות של התוקף שלה טוב יותר ממנו, ומזהה אותן עוד לפניו".

הצנזורה מתפשטת בתודעה

התיאורים הללו מספקים הצצה מבעיתה לאופן שבו עובד מנגנון הפחדה מסודר. "הצנזורה מתפשטת בתודעה שלי כמו תולעת. היא התקיימה במוח, כרסמה בגולגולת, חייתה לצדי, בתוכי, חלקה איתי את אותו מרחב מנטלי. תמיד הייתי מודעת לתולעת הזאת. היא הפעילה עליי מין לחץ נפשי שחוויתי כמו לחץ פיזיולוגי, ממש פה, בסינוסים, בין העיניים ומאחוריהן, ובאונה הקדמית, לוחצת על הגבות. היא הייתה רעילה, היא הפרישה כימיקלים הזייתיים שעיוותו את המחשבות שלי. הנוכחות שלה רדפה אותי. כשהייתי בציבור הרגשתי מבוכה, פחד נורא וסלידה שמא מישהו ינחש שהתולעת זיהמה אותי".

הרגעים הללו, הכתובים נפלא, מעוררים מחשבה על האופן שבו האדם מספר לעצמו סיפורים כדי לצלוח מהמורות. אותו מנגנון אוטוסוגסטיה מופלא המצוי אצלנו בתודעה ומנווט אותנו דרך סבך החלטות לא מיטיבות בלשון המעטה. במילים פשוטות יותר, האדם מסוגל לספר לעצמו סיפורים מופלאים כדי להצדיק את מעשיו. מנגד, יש בהם משהו כל כך חזק ומפחיד שמצוי לא רק במשטרי אפרטהייד, אלא גם במשטרים הנחשבים כליברליים ביותר. איזשהו כוח תודעתי גורף המרחף כל העת, ולמרות שהאדם המאמין שהוא חופשי גם מאמין שהוא יכול לומר ולכתוב מה שהוא רוצה, הוא לא מודע לאופן שבו תודעתו הגמישה את עצמה כדי שירגיש כך.

פלאנרי הצליח היטב במשימתו. תיאוריו ההיפר ריאליסטיים, הן של המציאות הפיזית והן של המציאות הפנימית, הם חזקים ואותנטיים, ולמרות שלפחות לפי הביוגרפיה שלו הוא מעין "משקיף מבחוץ", דומה כי הוא נכנס למקום העמוק ביותר שאליו יכול היה להיכנס. עדיין, העניין הלאומי נראה כקצת גובר על האישי. דומה כי האישי הוא סוג של אמתלה עבורו. אותם הסודות שטמונים תחת פני השטח צפים מעלה מהר מאוד. אפשר גם לנחש אותם אם מקשיבים היטב לסימנים ואין בהם קתרזיס. בנוסף, דומה לפרקים כי הרומן מתוחכם מדי, פתלתל יתר על המידה, אבל לא כדי להביע איזושהי עמדה אסתטית. פלאנרי בוחר במגוון קולות וגופים כדי להגיש את הסיפור לקורא, וגם אם ההצדקה לכך לא תמיד מוכיחה את עצמה, עדיין אין בה כדי להעיב יותר מדי על חווית הקריאה.

יש משהו ב"מצב" הדרום אפריקני של ההווה וכמובן של העבר שהוא לא פתיר באופן קוהרנטי, שהוא מורכב ואפל וייחודי, ולא נכנס תחת אף משבצת או קטגוריה. וככל שהסבל עמוק יותר, כך לפעמים –  בוודאי במקרה של הרומן המיוחד הזה – הוא גם מספק יצירות אמנות ראויות שמצליחות לרגע להאיר טפח מתוך האפלה הבלתי נגמרת.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-6 בנובמבר 2017,ב-גיליון וירא תשע"ח -1056, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: