עקדת הרצון | אוריאל טויטו  

 

עיון במדרשים על פרשת העקדה יכול ללמד כי הרצון להקריב את יצחק היה של אברהם עצמו, שלא היה בטוח בנאמנותו לא–לוהים. רגע ההצלה היה הניסיון האמיתי שלו

עמידתו של אברהם אבינו בניסיון העקדה היא הגדולה שבזכויות לו ולבניו אחריו. ומהי זכות זו? מסירותו של אברהם לא–לוהיו עד שהסכים לשחוט את בנו כדי לקיים את ציווי ה'. אלא שהסכמה זו מעוגנת היטב בנוהג המקובל באותם הימים ואין בה חידוש יוצא דופן. עובדי אלילים הקריבו אף הם את בניהם לאליליהם. "ההתמכרות העמוקה שלהם לעבודה זרה ניצחה גם את רחמי הורים ותשם את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך" (הראי"ה קוק, איגרות ראי"ה ב, איגרת שעט, עמ' מג).

נוהג זה השתרש גם בישראל. על מנשה מסופר כי "הֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ" (מלכים ב כא, ו), ועל יאשיהו מסופר שניסה להפסיק נוהג פסול זה: "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" (שם כג, י). מה, אם כן, יתרונו של אברהם אבינו? האם בניסיון העקדה הגיע אברהם אבינו למדרגת עובדי האלילים המקריבים את בניהם לאליליהם?

ועוד, התקשורת בין ה' לאברהם הייתה פתוחה וגלויה. אברהם לא נמנע מלהקשות על ההבטחות שקיבל (שאינן מתקיימות) ועל דרכי ההנהגה של הא–ל (בהפיכת סדום). והנה מצוּוה אברהם לשחוט את בנו ואינו אומר ולו מילת הסתייגות אחת?

ובכלל, לשם מה צריך הקב"ה לנסות את אברהם? האם בוחן כליות ולב אינו יודע מה בליבו של אברהם? האמנם רק לאחר ניסיון העקדה ידע הא–ל כי "כִּי יְרֵא אֱ–לֹהִים אַתָּה" (פס' יב)? את תשובת המדרש לשאלות אלה למדתי ממו"ר אבי, פרופ' אלעזר טויטו זצ"ל.

הנה לשון המדרש המובא ברש"י (כב, א):

אחר הדברים האלה – אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר (לקב"ה): מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד.

דמותו של השטן המקטרג עלומה. ריש לקיש מזהה אותו עם היצר הרע של אברהם עצמו: "אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע" (בבא בתרא טז, ע"א). וכך במדרש (בראשית רבה נה, ד): "הרהורי דברים היו שם. מי הרהר? אברהם. אמר: שמחתי ושימחתי הכל ולא הפרשתי להקב"ה לא פר ולא איל אחד. אמר לו הקב"ה: על מנת שנאמר לך שתקריב את בנך ולא תעכב". לדעת הדרשן מטרת העקדה היא לעזור לאברהם עצמו להשתחרר מהספקות שעלו בו בעקבות הולדת בנו.

איור: מנחם הלברשטט

ספקות בעקבות ההצלחה

הרקע למדרש הוא המסופר בפרק כ"א, הקודם למעשה העקדה. בפרק זה מסופר על ההצלחה המלאה של אברהם: נולד לו בן משרה, הוא נפטר מבן האמה, כרת ברית שלום עם אנשי הסביבה ויכול כבר להתמסר כולו לייעודו: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ–ל עוֹלָם" (כא, לג). אברהם מגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אך דווקא אז הרהורים קשים טורדים את מנוחתו. ביטחונו האישי בטוהר אמונתו מתערער, והוא מתייסר: האמנם נאמנותי לה' היא שלמה, בלא כל פנייה אישית? ההצלחה הזאת, השכר המופלא הזה, האם אינם מהווים חיץ ביני ובין א–לוהי?

אז באה אליו התשובה הא–לוהית: אני נותן בך אמון מלא. אתה אינך בטוח באמונתך, ובכן עשה מעשה שיוכיח לך שאתה באמת ירא א–לוהים. הרי בעולם האלילי הסובב אותך, הקרבת בן לאליל נחשבת לשיא הנאמנות. עשה גם אתה כמותם, הקרב לי את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק. כך תוכיח לעצמך את נאמנותך ואהבתך לא–לוהיך.

"אין אתערותא דלעילא שלא קדמה לה אתערותא דלתתא" (זוהר בראשית, לך–לך ע"ז ע"ב). אין אדם מובל לעשייה גדולה בלא כל התחשבות ברצונו. אין אדם נדרש לעקדה בלי שתהיה לו נטייה אישית, מודעת או לא מודעת, להשתתף בעשייה הזאת.

וילך אברהם "וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (כב, י), כלומר לתת לעצמו הוכחה לנאמנותו לה'. באותו רגע באה ההוראה הא–לוהית האמיתית: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (יב). את הכפילות שבדברי המלאך מפרש רש"י כחוסר השלמה של אברהם עם הציווי השני: "אל תשלח – לשחוט. אמר לו: אם כן לחינם באתי לכאן? אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו: אל תעש לו מאומה – אל תעש בו מום".

כעת התברר כי ההוראה הא–לוהית הראשונה "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (ב) מכוונת לענות לרצונו הפנימי של אברהם, ואילו ההוראה השנייה "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (יב) מבטאת את רצונו של הא–לוהים. אברהם נדרש לוותר על רצונו, ולהקריב את רצונו במקום את בנו. אברהם הבין ששחיטת הבן הייתה צורך שלו ולא צורך של הא–ל. הציות להוראה "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" הוא הביטוי האמיתי לאמונה בה'. ברגע האמת אברהם ויתר על ההזדמנות להיראות כגדול המאמינים, בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו, ולא שחט את בנו.

בסיום מעשה העקדה קורא אברהם למקום שבו עקד את בנו: "ה'  יִרְאֶה" (יד). שכן הוא יודע ששכניו יאמרו: "יהא נראה לנו אם יוכל לכבדו לשחוט את בנו. וכשיראו בני חוזר עמי יאמרו כי כיחשתי לא–ל ממעל ומאסתי בדבריו, ולא יאמינו כי מה' הייתה הסבה [=שלא שחטתי]. ו[רק] הקב"ה יראה כי לא מריתי דבריו ויהיה לי לעד" (חזקוני).

הרב ד"ר אוריאל טויטו הוא ראש תכנית המצוינות ומרצה לתנ"ך במכללת אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בנובמבר 2017, ב-גיליון וירא תשע"ח -1056 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: