נמשכים הלבבות | אפרת גרבר-ארן

שתי אחיות, דתייה ודתייה לשעבר, מוצאות עצמן במגורים משותפים המחוללים שינויים ביחס של כל אחת מהן אל הגוף ואל הנפש. רומן ביכורים על מיניות ועל רוחניות

אחרי המעשים

נתנאלה שלזינגר

כתר, 2017, 344 עמ'

"אחרי המעשים", ספר הביכורים של נתנאלה שלזינגר, הוא ספר שחיכה להיכתב. בשנים האחרונות פרץ והתגבר השיח על אודות מיניות בציבור הדתי. אחרי זמן רב שאסור היה לדבר על זה, נדמה שכיום "זה" הנושא החם ביותר במגזר. ארגונים חדשים, סדנאות, הכשרות, ערבי עיון ומאמרים סביב מין ומיניות צצים בכל פינה. הספר שימלל את השיח הזה לסיפור היה רק עניין של זמן. גיבורות הסיפור, נעה והדר, המתינו בסבלנות שמישהו יעיר אותן מתרדמתן ויאפשר להן לספר את הסיפור שלהן, שלנו.

"אחרי המעשים" הוא קודם כול ספר מצוין. הכתיבה הקולחת והשופעת של נתנאלה, עיצוב הדמויות בנדיבות ובעושר, הארמזים אל המקורות והדיוק שבעיצוב הפרטים בעולמות תוכן שונים: עיצוב, פסיכולוגיה והדרכת טיולים – כל אלה מייצרים חווית קריאה מהנה ואף מענגת. ולמה מענגת? כי הספר עוסק קודם כול בעונג שבמיניות. בשמחת הגוף הפשוטה ובמשיכה הטבעית שבין איש ואישה. במהלך הקריאה יכולתי בקלות לחוש יחד עם הדמויות את המשיכה והנסיגה, האכזבה, הכאב, הפחד, הבושה, אך יותר מהכול – את התשוקה הבוערת, הסוחפת, המענגת.

להתעורר מחדש

הרומן מספר את סיפורן של שתי אחיות בגילי העשרים המאוחרים, שגדלו בהתנחלות גנרית כלשהי ולמדו באולפנה גנרית אחרת. העלילה מתרחשת סביב מעברה של נעה לדירה הירושלמית של הדר ואופיר, החבר של הדר. בתקופה קצרה יחסית השתיים עוברות תהליכים מקבילים, אך הפוכים, ומוצאות את עצמן בסופו של דבר רחוקות וכועסות, אך למעשה גם קרובות הרבה יותר משחשבו.

הדר, סטודנטית לעיצוב בבצלאל, גרה בירושלים עם בן הזוג שלה מזה כשנתיים. בשנות התבגרותה היא חזרה בשאלה. היא מלאת ביקורת על העולם הדתי, על שיח הצניעות המוגזם, על המצוות והאמונה באלוהים. עוד כשלמדה באולפנה שאלה שאלות שאסור לשאול, לבשה בגדים שאסור ללבוש, התגייסה לצבא שאסור להתגייס אליו והטילה ספק בקיומו של אלוהים. במידה רבה היא מייצגת את הסטריאוטיפ המושלם לדתל"שית – היא עושה מה שבא לה, איך שבא לה, ולא נותנת לאף אחד להכתיב לה שום דבר. גם לא לבוס שלה בעבודה, אבשלום, או לחבר שלה, אופיר.

נעה, לעומת זאת, הייתה תמיד הילדה הטובה של המשפחה. חכמה, יפה והולכת בתלם. אחרי האולפנה היא הלכה לשירות לאומי ומשם התגלגלה לתואר ראשון ושני בפסיכולוגיה. במהלך העלילה היא דוקטורנטית לפסיכולוגיה ועוזרת מחקר, אך יותר מהכול היא רווקה שמחפשת את האחד שיגאל אותה מהבדידות. היא יוצאת עם בחורים משונים, ומתפללת ליום שבו תוכל להתחתן ולהקים בית בישראל.

וכך, כאשר השתיים עוברות לגור יחד, מתחיל המשבר שישנה לגמרי את מיקומן על המפה שהצטיירה עד עכשיו. נעה מתחילה להשתחרר מכבלי הצניעות, הבושה והניכור מהגוף שלה. היא חווה, אולי לראשונה בחייה, תשוקה מינית. היא מתחילה לשחות, בשעות נפרדות כמובן, נרשמת לחוג ריקודי בטן, קונה חזיות חדשות, ואפילו הולכת לראשונה למסאז'. כל זה במקביל למשיכה שהיא חווה לבן הזוג של הדר ולנגיעות ראשונות אסורות ומלאות רגשות אשם.

במקביל אך בכיוון ההפוך הדר מתעוררת לחוויה הדתית-רוחנית שברחה ממנה כל החיים. היא מתחילה לעבוד במשרד פרסום דתי ולשם כך היא לובשת, כמטפורה אך גם במציאות הסיפורית, את הבגדים של נעה. לקראת סוף העלילה היא מוצאת את עצמה קרובה יותר לדת משהייתה אי פעם, ופה ושם אפילו מדברת עם אלוהים. גם אם כל משפט בשיחה איתו מסתיים במילים "אבל אתה הרי לא קיים".

דימויים ונאומים

הזרות והריחוק, אצל שתיהן, משחקים תפקיד משמעותי ביכולת להתמלאות ולהשתוקק. הדר, ששפת הגוף היא שפתה כבר שנים רבות, מתמלאת דווקא מהחוויה הדתית, בעוד נעה, שתפילות ומדרשים מילאו את עולמה תמיד, מתמכרת דווקא לתחושה שרק הגוף יודע להעניק. זאת ועוד, אצל שתיהן החוויה לא ממומשת עד הסוף – שתיהן מעדיפות, במידה מסוימת, להישאר בשלב ההשתוקקות. ומבחינה זו שם הספר "אחרי המעשים" מטעה – כמעט שאין מעשים בספר, יש בו בעיקר הרבה לבבות.

הרומן עשיר, אולי אפילו רווי, במטפורות. כל כוס שנשברת, תיאור נוף, עלה שזז ברוח או דלת שנטרקת מתארים את הלכי הרוח והמיות הלב של הגיבורים. כך למשל, בסיטואציה אינטימית שבה נמצאים נעה ואופיר מתואר הטבע שמסביב כך: "הם מקשיבים רגע לשקט, לקולות המים הזורמים בשיפולי ההר, ללילה הצלול סביבם. צרצר משמיע קול, מתחת לאור של הירח הים נראה מתוק ומזמין", ואין שום ספק שלא רק הים מתוק ומזמין, ולא רק הוא גם רחוק ומפחיד.

במהלך הספר שזורים פלאשבקים מימי האולפנה וההתבגרות. הסיפורים שם מוכרים לי כולם – אם מחוויה פרטית שלי כתלמידת אולפנה, ואם מסיפורים של נשים אחרות. הסיפורים משתלבים יפה בעלילה, ומסבירים פעמים רבות את ההתנהגות או התחושות של הגיבורים בה. לעיתים חשתי בחלקים הללו שהעלילה משועבדת ל"נאומים". כאילו הם מדקלמים טקסטים שאני מכירה ממאמרים או קורסים בתחום המיניות. כך למשל כאשר עמיחי מדבר על חוויותיו מהישיבה, או בטקסט ארוך של המחנכת בכיתה י"ב על זוגיות.

בסיפור אחד כזה הדר כותבת מכתב למדריך שהדריך אותה בסמינריון של האולפנה ובו היא שואלת: "אני רוצה לדעת למה מביאים בחורי ישיבה רווקים לבנות צעירות ללמד על זוגיות וצניעות. מה צנוע בזה?". הופתעתי לקרוא את המכתב הזה, מכיוון שאני בעצמי כתבתי מכתב כמעט זהה למדריך בסמינריון כשהייתי נערה. גם התשובה שהמדריך כותב להדר, "האמת היא שמזמינים אותנו לדבר אתכן פשוט כי ברור לכולם שככה בנות מקשיבות טוב יותר", היא אותה תשובה שענה לי המדריך, ועד היום היא שמורה איפשהו במגירת הצ'ופרים בבית הוריי.

קול דודי דופק

נראה שהתמה המרכזית בספר היא החיבור הנכון בין גוף ונפש. הנשימה היא מוטיב מרכזי בסיפור. כבר כשנעה נכנסת לראשונה לדירה של הדר היא חושבת "חסרה כאן נשמה" ומיד אחר כך "היא נושמת נשימה לא עמוקה"; הקשר שבין נשימה ונשמה מייצג את הגוף והנפש – בשביל להכניס נשמה לדברים צריך קודם כול להיות מסוגל לנשום נשימות עמוקות. הדרך להתחבר מחדש אל הגוף עוברת דרך מספר נקודות – פעילויות פיזיות שונות, בגדים, ורק אז משיכה, תשוקה, עונג, אהבה.

מצד שני, אי אפשר להתעלם גם מהמחירים של ההתעוררות הגופנית הזו. המיניות היא לא רק מענגת, היא גם מסוכנת ולעיתים אפילו כואבת. ענבל, חברה של נעה, נשואה טרייה, מספרת לנעה על כאב וחוסר מסוגלות לקיים יחסי מין. הדר מתארת את הפעם הראשונה שלה כמאכזבת, ועמיחי – החבר הדתי של נעה – נפרד מחברתו הקודמת, בין השאר, דווקא בגלל שהיו ביניהם יחסי מין. ובאשר לנעה, החיבור החדש שלה לגוף גובה מחיר כבד – בקשר עם אחותה היחידה; בוויתור על חלומות, ובשינוי של כל מה שאי פעם הכירה.

לסיום, אתייחס בקצרה לקשר בין הספר לבין האבטיפוס המקראי של קשר מיני בין איש ואישה – שיר השירים. חלק משמעותי מהתשוקה הבוערת שמתוארת בספר קשור דווקא להימנעות ממנה. הדוד והרעיה לא נפגשים. "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי", קורא הדוד בשיר השירים. וכך גם אופיר: "נעה תפתחי לי בבקשה, הוא דופק את החלק האחורי של הראש בדלת. דפיקה אחת. שתיים. שלוש".

באופן פרדוקסלי, בסופו של דבר הסיפור דווקא משתף פעולה עם המסרים שהבנות קיבלו באולפנה – שדווקא הצניעות וההימנעות מבעירות את התשוקה. אך גם בשיר השירים וגם ב"אחרי המעשים" הדוד והרעיה אכן נפגשים בסוף ולנו נשאר רק לקוות ש"הם חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה". האמת, כנראה, הרבה יותר מורכבת.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 בנובמבר 2017,ב-גיליון לך לך תשע"ח - 1055. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: