תפילה של כולם | יאיר שלג    

 

כנס הפיוט והתפילות הראשון שיתקיים השבוע יהיה לילה לבן שיכלול עשרות אירועי תפילה יהודית בגוונים שונים ויסתיים לפנות בוקר בתפילת גשם המונית. שיחה עם היוזמים

בלילה שבין חמישי ושישי בשבוע הבא תהפוך הספרייה הלאומית בירושלים לאתר תפילה. זה יהיה "לילה לבן" עם עשרות אירועים, שהמכנה המשותף לכולם הוא התפילה היהודית, על גווניה ונוסחיה השונים. יהיו שם תפילות חילוניות ודתיות, מזרחיות ומערביות, סדנאות של שיחה ולימוד על התפילה, וגם מדיטציה והתנסות בתפילה שכולה צעקות. התאריך אינו מקרי: מדובר באור לז' במרחשוון, הלילה שבו מתחילים לומר בתפילה "ותן טל ומטר", והאירוע כולו אכן יסתיים בתפילת גשם המונית לפנות בוקר, גרסה מודרנית לתפילת "ותיקין" העתיקה, במגוון סגנונות התפילה של משתתפי האירוע.

האירוע הוא יוזמה של שני פעילים ותיקים בתחום הפיוט, יאיר הראל ואורי קרויזר, שגם עומדים מאחורי האתר "הזמנה לפיוט", המבקש לרכז את כל הפיוטים מכל תפוצות ישראל שנכתבו לאורך ההיסטוריה. בשנה האחרונה סיכמו השניים על שיתוף פעולה בין האתר לבין הספרייה הלאומית: הוא ימשיך להיות עצמאי בתוכנו, אבל ייהנה משירותים טכניים של אתר הספרייה, ואפשר יהיה להיכנס אליו גם דרך אתר הספרייה. זה, וגם רצונה של הספרייה להיות במה לאירועי תרבות הפונים לציבור הרחב ולא רק במת קריאה לחוקרים, היה הבסיס לשיתוף הפעולה במיזם הנוכחי (ראו למטה).

אנשים מכל החוגים רוצים מאוד להתפלל.יאיר הראל ואורי קרוייזר
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

צעקות באולם השקט

הכנס ייפתח עם שלוש הרצאות קצרות על תפילה, שבהן הדוברים – הרב דב זינגר, ראש קהילת הניגון שבלב שי זרחי והמשוררת אגי משעול – יציגו את החיבור האישי שלהם לעולם התפילה. לאחר מכן ייפתחו כתריסר סדנאות מקבילות על תפילה, שינצלו את החללים השונים של הספרייה: באולם שולם, שבו אוסף הספרים הפרטי של גדול חוקרי הקבלה גרשם שלום, תתקיים סדנה במדיטציה; באולם קריאה יהדות תתקיים סדנה המדגישה את מוטיב הצעקה שבתפילה (במקרה הזה, השימוש בחלל הוא אירוני: באותו אולם קריאה שבו בדרך כלל אסור כל דיבור, יתקיים אירוע צעקות); בחללים אחרים יופיעו פייטני בית הכנסת עדס; תתקיים קבלת שבת בנוסח קהילת "ציון", המבקשת להיות בית כנסת כלל–ישראלי שאינו מוגדר מבחינת הזרם שלו; מנהיגים צעירים בעדה הכורדית יבחנו את אפשרות ההמשך של נוסח תפילתם, ואנשי המכינה הקדם–צבאית עין פרת יבחנו האם אפשרית תפילה משותפת לדתיים וחילונים.

במקביל יתקיימו גם שני אירועי השקה. הראשון יוקדש לספר שהוציאו לאחרונה הראל וקרויזר, המאגד 101 פיוטים מכל העדות ומכל הזמנים. הראל רואה בספר הזה "המשך של מפעל 'הכינוס' הגדול של חיים–נחמן ביאליק. מה שהוא התחיל ב'ספר האגדה' ובמפעל כינוס שירת ימי הביניים, אנחנו מבקשים לעשות בתחום הפיוט".

ההשקה השנייה שתתקיים במהלך הערב היא של דיסק ייחודי בשם "ארבע אותיות", שמהווה מעין סיכום לעבודה בת עשר שנים של אנסמבל פיוט הפועל במסגרת מכון בן–צבי של יד בן–צבי. הראל: "זה שיתוף פעולה של האוניברסיטה העברית, יד בן–צבי וחברת נענע דיסק. מדובר באנסמבל שפועל כבר עשור, ובמסגרתו 15 גברים מגילים שונים התכנסו ללמוד פיוטים עם המאסטר שלנו, הרב חיים לוק. היוזמה הייתה של מאיר בוזגלו, והוא גייס לכך את קרן אבי חי, כדי ליצור קבוצה של תלמידים–ממשיכים ללוק. נוצר שם סגנון מוזיקלי ייחודי שמצד אחד הוא יהודי מסורתי, ומצד שני הוא נשמע לפעמים כמו גוספל. כשהחבורה הזו הופיעה לאחרונה בפסטיבל מוזיקה אתנית באוסטרליה, הם קיבלו תגובות מצוינות".

הנכד של בעל הפתק

קרויזר והראל מביאים איתם לפרויקט ניסיון ארוך שנים בתחום הפיוט והתפילה, שהוא עצמו ביטוי לזיקות עמוקות לעולם התפילה שאפיינו גם את הביוגרפיות האישיות שלהם. קרויזר: "אבי שהיה מאנשי היישוב הישן בירושלים היה מאוד מחובר לעולם התפילה. אבא הלך בכוונה לגור בשכונה חילונית ושם היה לנו בית כנסת קטן, בתוך מסדרון של בית ספר ממלכתי, שבו היו אנשים מכל העולמות – מתלמידי חכמים וחוקרים גדולים, ועד המוכרים בסופר.

"אבא כיוון אותי ואת אחי לתפוס מגיל צעיר תפקיד משמעותי בבית הכנסת. בגיל 10 כבר הייתי הגבאי שפותח וסוגר את בית הכנסת. מצד שני, מצד אמי אני נכדו של רבי ישראל אודסר, בעל 'הפתק' (האיש שגילה לעולם את המנטרה "נ נח נחמ נחמן מאומן". י"ש), והיה לי איתו קשר מאוד משמעותי. בסוף תקופת התיכון שלי הוא אפילו גר איתנו במשך כשנה וחצי, וגם אחר כך היינו מאוד קרובים, וינקתי ממנו הרבה על העבר ועל האופנים השונים שבהם אפשר להתפלל".

אצל הראל, לעומת זאת, החיבור לתפילה כרוך גם במתח בין הרקע המשפחתי לעולם שבו גדל בפועל: "גדלתי בקהילה דתית–לאומית רגילה בשכונת ארמון הנציב בירושלים. ברקע שלי היה, מצד אבא, בית כורדי–עיראקי שנצרב בתודעה באיזה שהוא מקום, אבל לא היה לו חלק לא בבית ולא במערכות החינוך שבהן גדלתי. בשלב מסוים לקחתי מרחק מסוים מהמקומות האלה, והמוזיקה הייתה בשבילי גשר משמעותי לאפשרות של המשך שיח עם היהדות ועם רוחניות יהודית".

קנאה בתפילת הקבע

שניהם כאמור פעילים ותיקים בסצנת הפיוט בישראל: הראל התחיל את המסלול בחוויה אישית של התמכרות להאזנות להקלטות עתיקות של פיוטים מרחבי העולם בספרייה הלאומית, ולאחר מכן הפך את העניין הזה למסלול המקצועי של חייו: הוא התחיל בארגון אירועי פיוט באוניברסיטה העברית; המשיך בארגון הפרויקט "קהילות שרות", שבמסגרתו פעלו חוגי פיוטים ברחבי הארץ; המשיך להקמת אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט", וגם לייסוד והובלה של פסטיבל הפיוטים השנתי, המתקיים מזה כעשור בעשרת ימי תשובה. קרויזר, מצידו, היה תלמיד ב"קהילות שרות" ונחשף אז לראשונה לניגונים שלא הכיר. בהמשך הצטרף גם הוא לאתר הפיוט ולהובלת אירועי פיוט ותפילות מסוגים שונים ברחבי הארץ.

אבל מתוך מכלול הפעילות שלהם בתחום, מה שהביא אותם באופן ישיר לארגון הכנס, ולאופיו המאוד רבגוני, היה חוויה של מפגשים שנמשכו פעם בשבועיים, לאורך שנתיים וחצי, בין אנשים שעוסקים בתפילה מזרמים יהודיים שונים. הם לא רוצים לחשוף את השמות, כדי לא לסבך חלק מהמשתתפים עם קהילות המוצא שלהם, אבל קרויזר מספר ש"זה נשמע כמו התחלה של בדיחה: רב אורתודוקסי, רב קונסרבטיבי ורב רפורמי נפגשים כדי לעסוק בתפילה. זה היה מרתק, כי בפתיחות שהייתה שם כל אחד דיבר בגלוי על האתגרים שהוא עומד מולם.

"למשל, המתח שבין הנוסח הקבוע לביטויים יותר אישיים בתפילה. הרב האורתודוקסי רוצה לחדש אבל כבול הלכתית, ואילו הרב הרפורמי מגיע מתוך מקום של חידוש ומבטא קנאה למקום של תפילת הקבע. היו פעמים שהייתי עוצם את העיניים ולא יכולתי לדעת מי אומר מה, מרוב שהדברים התערבבו. בעקבות ההתנסות הזו, קיבלתי על עצמי ללכת לכל מקום שמתייחסים בו ברצינות לתפילה, ולא משנה מה אופייה של התפילה, וגיליתי שכשאתה לא מתעסק בסידורים החיצוניים של התפילה – מעורב/נפרד, תפקיד הנשים – מתפנות הרבה אנרגיות מיותרות, שניתן להפנות אותן לתפילה עצמה: איך נכנסים לתוך עולם של תפילה?"

מעבר להדתה והחילון

הכנס, צריך לומר, מהווה ביטוי של כמה תהליכים הנוגעים לתחום הפיוט בפרט, ולעולם ההתחדשות היהודית בכלל. בקטן – הוא מבטא חזרה של עולם הפיוט, שבו עוסקים השניים כבר שנים רבות, מעולם תוכן עצמאי להקשרו המקורי – כחלק מעולם התפילה. ברוח זו, לא רק הכנס ייקרא "כנס הפיוט והתפילות", אלא גם האתר הישן "הזמנה לפיוט" שינה לאחרונה את שמו ל"אתר הפיוט והתפילה". קרויזר: "הפיוט בא במקור מתוך עולם בית הכנסת והתפילה, אבל בכל התהליך של ההתקרבות לפיוט בעשורים האחרונים למעשה הוצאנו אותו מההקשר המקורי הזה והפכנו אותו לנכס תרבותי עצמאי. אנשים פרטיים וזמרים מוכרים שרו פיוטים כיצירה עצמאית, וכך זה הצליח לתפוס את הציבור במקום שבו לא צריך לחשוש מחזרה בתשובה. אבל אני רציתי בכל זאת להחזיר את הפיוט לעולם בית הכנסת, ולשאול איזה צרכים הוא מילא בתוך עולם התפילה".

ברמה רחבה יותר, האירוע מסמל גם כמה מגמות מעניינות בכל התהליך של ההתחדשות היהודית. ראשית, את המעבר מהתמקדות אינטלקטואלית בלימוד טקסטים לנכונות לגעת גם במעשה הדתי עצמו, ומה יותר מעשה דתי מאשר תפילה. הראל: "לעסוק בתפילה זה כבר מקום הרבה יותר אישי וחשוף מאשר ללמוד את 'ארון הספרים היהודי', או אפילו מהופעות של מוזיקה יהודית. כאן מדובר ברצון של הרבה אנשים פרטיים לחדש קשר אישי לתרבות היהודית".

קרויזר: "הכניסו אותנו לתוך תבניות של מי מתפלל ומי לא, אבל אנחנו מגלים שאנשים מכל החוגים מאוד רוצים להתפלל. ואז כמובן נשאלת השאלה: איך יוצרים את זה? איך יוצרים את המקום של תפילה אישית, למי שכבר כל כך רגיל להתפלל עד ששכח את הממד האישי? ומנגד – מי שלא רגיל להתפלל, איך הוא נכנס למתכונת מסודרת של תפילה?"

הראל: "אנחנו רוצים להציע, בלי להתנצל, שיח שהולך מעבר למושגי ההדתה והחילון. כנס כזה הוא תשובה לכל החרדות ההדדיות. זה מקום שצריך לסמן ישראליות בריאה, ולומר: כן, תפילה זה של כולם, לא משנה איך הם מגדירים את עצמם, כי כולם רוצים וצריכים להתפלל בנקודות שונות של החיים".

שאלות על כור ההיתוך

אצל שניהם, הכנס הוא גם ביטוי של חיבור בין הרצון לעסוק במסורות תפילה ספציפיות לבין הרצון לראות במסורות האלה לא איום על כור ההיתוך הישראלי, אלא דווקא ביטוי משוכלל שלו, והרצון שהמרד בנוסחים האחידים שנכפו על החברה הישראלית בראשיתה – הן בנוסח המפא"יניקי בחברה החילונית והן ב"נוסח התפילה האחיד" בציונות הדתית – לא יתבטא בהתפרקות לגורמים, אלא בפסיפס המורכב מכל הצבעים.

אבל הדגשים שהם מבטאים בעניין זה שונים: קרויזר, האשכנזי, מדגיש דווקא את ההתפעמות מנוסחי תפילה מזרחיים: "בפעם הראשונה שבה הלכתי למופע פיוטים, זה היה דווקא אירוע של מוזיקה עיראקית, ובאמצע המופע פתאום מצאתי את עצמי בוכה, וזו מוזיקה שלגמרי לא קשורה אליי ברמה האישית. אנחנו מגלים בכל מקום שמזמינים אותנו שהמקום של המוזיקה נוגע בשאלות עמוקות של זהות. אחרי 70 שנות מדינה, המוזיקה פותחת כל מיני שאלות ביחס לכור ההיתוך הישראלי: מה המקום שלי בתוכו, ואיך זה שהשורשים שלי בכלל לא נמצאים בזהות המוזיקלית שלי? אני שולח תלמידים להקליט מסורות מוזיקליות של הסבים והסבתות שלהם, והם נדהמים לגלות אוצרות שבכלל לא היו מודעים אליהם".

ודווקא הראל, שאביו ממוצא עיראקי ואמו ילידת ארה"ב, שבמשך שנים נשא ברמה את דגל הפיוט המזרחי, מבקש עכשיו להתכנס לכיוון כלל–ישראלי, שבו המסורת הפרטית היא חלק מהפסיפס הכולל: "אף גננת חילונית לא שואלת את עצמה האם 'אדון עולם' של עוזי חיטמן זה משהו ש'מותר' לה ללמד ולשיר כחילונית, כי זה כבר חלק ממחזור הדם של התרבות הישראלית. אנחנו רוצים שזה יקרה גם ללחן האפגני, וגם ל'שירת העשבים' של נעמי שמר. הרעיון הוא לא להתרפק רק על היצירה שנוצרה בעבר. אני רוצה איזון בין הישן והחדש: מצד אחד, להגיע למסורות הכי עתיקות של הכפר היהודי בכורדיסטאן, ומצד שני שהמסורת הזו תשמש רקע ליצירה חדשה שמבטאת את המקום הזה".

מבחינת קרויזר והראל, צריך לומר, הכנס הנוכחי הוא רק התחלה של פרויקט ארוך טווח: כנס תפילות שנתי שבשנים הבאות יהפוך לאירוע בינלאומי. הראל: "הכנס הזה מבחינתנו הוא רק סיפתח. הכוונה היא לייסד אירוע שנתי בינלאומי, מבחינתנו גם בין–דתי, שבו אנשים ייפגשו עם מסורות תפילה שונות מכל העולם, ובמיוחד כמובן עם מסורת התפילה היהודית". אם לשפוט לפי מידת ההצלחה של השניים בפרויקטים הקודמים שלהם, בהחלט אפשר לראות איך גם החזון השאפתני הזה אכן יקרום עור וגידים.

————-

ניגונים מכל התפוצות

צילה חיון, מנהלת אגף חינוך ותרבות בספרייה הלאומית, אומרת שמבחינת הספרייה שיתוף הפעולה עם כנס התפילות היה עניין טבעי לגמרי: "לפני כמעט שנה יאיר הראל בא אלינו עם הרעיון הזה, ומיד חשבנו שזה רעיון מצוין. רעיון כזה מתאים מאוד לאופי ולפעילות הכוללת של הספרייה. אנחנו הרי לא אתר להשכרה, אלא גוף תרבות לאומי שעוסק כבר עשרות שנים בתחום הפיוט והתפילה, ולא במקרה גם אתר הפיוט יושב עכשיו בתוך האתר של הספרייה הלאומית.

"הספרייה מקיימת כבר עשרות שנים פעילות ענפה של איסוף וכינוס של מסורות תפילה יהודיות. אנחנו אוספים אפילו ברכונים וזמירונים של משפחות פרטיות, כדי לשמר את התרבות הזו גם בהקשר האישי והמשפחתי שלה. עוד לפני עשרות שנים שלחנו מוזיקולוגים ואתנולוגים לכל רחבי העולם היהודי כדי להקליט מנגינות תפילה שונות, והן שמורות אצלנו בארכיון הצליל הלאומי. במקור, ההקלטות האלה נעשו באמצעים הכי פרימיטיביים שהיו בזמנו: הקלטות על גלילי שעווה, הקלטות ברוסיה על תצלומי רנטגן, הקלטות על תקליטי ויניל. ניתן למצוא את כל שיטות ההקלטה האלה אצלנו, ובמקביל גם העברנו את כל החומר הזה בתהליך דיגיטציה וניתן לקבל את כל ההקלטות גם כקובצי מחשב. כך שכשמורה, או כל אדם, מבקש למצוא ניגון כלשהו לסדר פסח, המקום הטבעי ביותר עבורו הוא אצלנו כי פה הוא יפגוש את ההיסטוריה של כל הניגונים מכל התפוצות".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ל' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 באוקטובר 2017, ב-גיליון נח תשע"ח - 1054 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: