קפה | אילנה רודשבסקי

תחרות הסיפור הקצר עלשם עפרה אליגון של מקור ראשון והוצאת כנרתזמורהדביר לשנת תשע"ז – מקום ראשון

טבעת של אור זרחני, כחול, נדלקת כשהאצבע של ריבה נוגעת בפלסטיק ולוחשת לחיה השקופה שבתוך הקומקום. החיה מתעוררת ומתמתחת ברחש גבישי שעולה וממלא את הבית, מתעבה והופך להמיה, מהמיה לשאון ומשאון לרעש גדול, מחריש אוזניים. בועות גדולות מסתערות על דופנות הזכוכית, עולות יותר ויותר גבוה, נחושות לפרוץ אל העולם. הראשונות כבר נוגעות בשוליים ועוד רגע יהיו מפץ גדול, וחיים, אבל צליל נקישה עוצר את הרעש ומכבה את האור והחיה נסוגה לאחור באי–רצון וברטינה, כל תאוותה בידה.

המים רותחים, מציינת ריבה, למרות שחוץ מהחתולה אף אחד לא שומע.

הייתי יכולה להעיר אותו והיינו שותים יחד, היא חושבת, או לחכות שהוא יקום ולשתות אחר כך, היא מעלה חלופה שבהחלט יש בה טעם, אבל פונה אל המטבח ולא אל חדר השינה, שולפת כפית מהמדיח ביד אחת, מערימה עליה גרגרי קפה נמס גבישי, ומכניסה לכוס שהיא עוטפת באצבעות של השנייה. פרחים אדומים וורודים מזדהרים באפלולית על הכוס בין האצבעות שלה, ושתי אותיות, עי"ן ותי"ו. זאת העובדת מצטיינת, חושבת ריבה, או שאולי זאת העם עזיבתך, כי חוץ מהכיתוב הכוסות נראות כמעט אותו הדבר. לא, זאת העם עזיבתך, היא מחליטה, אין מספיק מקום בין העי"ן לתי"ו בשביל עובדת מצטיינת, לא שזה כל כך חשוב כבר.

איור: עופר גץ

היא מוזגת לכוס את המים שרתחו, מסרקת את השיער לאחור בהיסח הדעת בציפורניים כסוסות, אחרי היסוס קצר מוסיפה גם חלב ומחזירה את הקרטון למקרר. בהליכה זהירה היא מנסה לשמור שהקפה לא יישפך בדרך אל השולחן, ומניחה את הכוס במקום שבו העכבר לא יכול להגיע אליה. לא נשפך, ובכל זאת מצטיירת טבעת חומה, מימית, על השולחן. נו באמת, היא אומרת, חוזרת למטבח, תולשת חתיכה גדולה של נייר מהגליל, ומנגבת את הטבעת. היא מחכה עוד רגע ליד השולחן, למקרה שנזק נוסף יתרחש, ואז מחזירה את הנייר למטבח ומתיישבת.

ריבה קוראת מאמר, שולחת בסוף כל עמוד מבט מהיר אל חדר השינה, אחר כך את הכתבות מהמוסף של שבת, ואחרי הכתבות, דיווח מבית האח הגדול. המבטים של ריבה חוזרים בידיים ריקות, אין תזוזה מכיוון חדר השינה. בסוף היא קמה, מכבה את המחשב, ויוצאת עם השקית של הזבל לכיוון הוואדי. בשליש הדרך שעולה מהוואדי יש ישורת קטנה על המדרגות, רַחבה, שגם שביל חוצה אותה, ושש–עשרה מדרגות מתחת לרחבה, הצפרדע. השכנים זורקים את הזבל לתוך הצפרדע מלמעלה, ומשאירים ברחבה את הדברים שהם לא צריכים, כדי שמי שכן צריך יוכל לקחת. עכשיו שני רדיאטורים גדולים באריזה מקורית נשענים על המעקה של הרחבה. ריבה מתכופפת מעל לרדיאטורים ומפילה את השקית לתוך הצפרדע.

חודש מאי החביב. על כל מדרגה חתול או שניים או שלושה מתגלגלים על הגב, חושפים לשמש פלומה לבנה רכה, או נצמדים אחד אל השני, תלוי אם זה בצד החם או הקר של המדרגה, וחוטמיות ורודות פורחות על מכסה הביוב שבפינת הרחבה הקטנה.

התרוממות רוח אביבית ממלאת את ריבה כשהיא עולה במדרגות האבן מהוואדי, היא סופרת אותן תוך כדי, ומוזר שהיא לא ראתה בדרך למטה, אבל עכשיו, כשהיא עולה, היא רואה בחור שוכב באלכסון על המדרגות שיורדות מהרחבה אל השביל, הראש שלו למטה והרגליים למעלה, והידיים שלו פרושות לכל רוחב המדרגות. העור של הבחור כהה מאוד, השיער שלו מקורזל, והרגליים שלו כמעט נוגעות בשלה כשהיא עומדת ומתבוננת במחזה הלא צפוי. "הֵי", היא אומרת.

הבחור נראה ישן. היא מתכופפת ונוגעת ביד שלו, מזיזה אותה קצת ומדברת אליו, אבל היד רפויה לגמרי כשריבה עוזבת אותה, ופתאום היא חושבת שאולי בכלל הוא מת. סליחה, היא אומרת ואחר כך שוב, סליחה?

היא מתרוממת ועולה במדרגות, פותחת את השער ואחר כך את הדלת של הבית ונוגעת ברגל של בעלה. "קום", היא אומרת, "יש מישהו על המדרגות". גם הבעל של ריבה לא זז בהתחלה, אבל בטוח שהוא חי כי הוא נוחר ואף אחד גם לא מנסה להגיד שפתאום בבת אחת כל האנשים בעולם מתים.

"יש מה?" בעלה שואל.

"בחור. שוכב על המדרגות".

"איך הוא יכול לשכב על המדרגות?", בעלה שואל מתוך שינה, מנסה לנער מעליו את הסיפור שעוד לא ממש נוגע בו, בכוונה נחושה, שכרגע נפער בה סדק ראשון, להמשיך לישון עוד שעה ואולי שעתיים, שברוב השבתות הוא מצליח.

"קום".

בעלה פותח עין אחת. "מה השעה", הוא שואל.

"עשר", אומרת ריבה. "ישנת מספיק".

*

הבעל של ריבה מדבר אל הבחור, מנענע אותו, אבל הבחור לא זז. מקרוב הוא נראה צעיר מאוד, רק מעט מבוגר יותר מהבן הגדול שלהם. דקירה של כמיהה מפלחת את החזה של ריבה, כמו חץ עקום שנכנס ויוצא מתוך לב מצויר בגיר על הלוח.

השער שבקצה החנייה נפתח וריח של קפה שנטחן עולה ופונה אל הרחבה, מחפש נחיריים להמם אותם. נוח יוצא מהשער עם כוס קפה וסיגריה, שהוא מתכוון לעשן עם הקפה בשמש, אבל כשהוא רואה את ריבה ובעלה, הוא עולה. נוח עומד ומסתכל על הבחור, שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ועוד אחת, ואפשר לשמוע את המחשבות שלו בתוך השקט. אחר כך הוא עוזב את הבְּדל, וכשהבדל נוחת על האבן, הוא מחכך בו כפכף מחוספס, כחול ולבן. אחר כך הוא עולה עוד קצת במדרגות וחוזר עם זיווה שעובדת ב"הדסה הקטנה" וגרה למעלה, עטופה בצעיף שנשלף במהירות ביציאה מהבית. הנה, הוא מצביע על הבחור בזרת מקושטת בטבעת כסף דקה. "אולי הוא מת", ריבה מדגישה את חומרת המצב.

"למה הם אוכלים את דברים האלה", זיווה ממלמלת במבטא דרום אפריקאי כבד, שנשמע כאילו הפה שלה מלא במים, ואפילו כשהיא ממלמלת שומעים אותו. היא אוספת את הצעיף כדי שלא יפריע, ומתכופפת אל הנער, מניחה יד על השרוול שלו, ואומרת סליחה, ומדהים כמה סליחות כבר נאמרו ועוד ייאמרו ביום הזה, אבל הבחור לא שומע או לא סולח ובכל אופן לא מגיב. בינתיים גם נעמי של נוח מתעוררת ועולה בכפכפי גומי של אחד הילדים, וחיוך חצי רדום קופא על הפנים שלה כשהיא רואה על מה כולם מסתכלים.

כשהבעל של זיווה מבקש סליחה, כבר יש מניין מסביב לגופה.

"לך תקרא לַפרופסור", נעמי של נוח אומרת לבן שלה, שמציץ מאחוריה, אבל מגיעה דווקא אשתו של הפרופסור, במקרה ולא בגלל שקראו לה, מחבקת ארגז קרטון שתנור עם שני סלילים כתומים מצויר עליו. היא מניחה את הארגז ליד המעקה בשתיקה, חוזרת, וגם זה בשתיקה, ומקרבת באצבע את המשקפיים אל העיניים שלה, כדי לראות יותר טוב את הגוף ששוכב הפוך על המדרגות. "מישהו צריך תנור אולי?", היא שואלת, "הוא חדש".

קבוצה של גברים בטליתות ובגדי שבת עולה מהוואדי ומתפצלת מסביב לקהל שמקיף את הגופה, מביאה איתה שובל של ריח אביב ועלים אחרונים של פרחי שקדיות. אם הם רואים, הם לא מראים שהם רואים, ואם הם לא רואים, זה בגלל שהם נדחקים ברווח שבין הקבוצה למעקה. אלה שלא מצליחים להידחק יורדים לשביל ועולים מסביב, משתדלים לא להסתכל.

"אני אגיד לו", האישה של הפרופסור אומרת כשהיא מתרחקת, מקיפה בזהירות את הגוף, ואולי הגופה שעל המדרגות. "הוא צריך להגיע כל רגע".

בינתיים הקהל עומד מעל הנער, שוקע לאיטו בענייני חולין. שכנים באים, הולכים, שואלים שאלות ומציעים הצעות, מנצלים את ההזדמנות לתפור עסקאות שכונתיות קטנות, להגיד שלום ולהדליק סיגריה מסיגריה.

"אז מה אתם רוצים לעשות עם זה", שואל הפרופסור בטון סמכותי.

ריבה לא תמיד ערה לדקויות שמשפיעות על שיווי המשקל בעולם ולא שמה לב לזה שיש סיבה לזה שאף אחד לא עונה. "חשבנו לקרוא לאמבולנס", היא אומרת והקול שלה דועך כשהוא פוגש את האור התכלכל הצונן בתוך העיניים של הפרופסור.

"אפשר לעשות את זה", הוא אומר, ולא משתמע בשום פנים שהוא חושב שגם צריך לעשות את זה. גם הוא מנסה להזיז את הבחור. "קום בחורצ'יק", הוא אומר בקול תקיף. "אני מכיר אותם", הוא מסביר לנוכחים, "הם סתם משתכרים בוואדי".

כדור אדום קטן מפלסטיק מופיע פתאום ומדלג במורד המדרגות, טק טק טק ואחר כך טטטטטטטטטטטק ונעלם בוואדי.

ריבה עולה, פותחת את השער, נכנסת לגינה וממנה לבית ומחייגת: אחת אפס אחת.

*

אנחנו מחכים לאמבולנס ולרעש שיבוא איתו, אבל יונדאי מקומטת, מנומרת בכתמים גדולים של חלודה ומדבקות צבעוניות, מגיחה אל מגרש החנייה בחריקה. שתי הדלתות הקדמיות של היונדאי נפתחות בבת אחת, ועשרה זוגות עיניים פעורות בוהות בפרמדיק שפורץ ממנה ועולה במדרגות, ובנהג עגמומי שדולק אחריו. הצמד מתפרש משני צידי הגופה ומתארגן לתנאי שדה.

"מה העניינים איתך", הפרמדיק פונה באופן ענייני אל הבחור, ומרים אותו למצב ישיבה. במצב הזה הבחור באמת נראה יותר טוב, למרות שאם הפרמדיק יעזוב את היד, הבחור ללא ספק יחזור למצב הקודם שלו, רק שלא יעשה את זה בבת אחת. הפרמדיק מכוון פנס לתוך העיניים של הבחור ומודד את לחץ הדם שלו. "אם אתה לא עונה, אני צובט", הוא מאיים כשהוא מסיים את החלק הזה של הטיפול.

הבחור כמובן לא עונה והפרמדיק מניח את היד על השקע שבין עצם הבריח לצוואר שלו, וצובט.

הגופה מתנערת פתאום בבת אחת ומתמלאת חיים. "מה אתה עושה", הבחור צועק על הפרמדיק, מבולבל למראה הקהל הגדול שגוהר מעליו ומהכאב שגרמה הצביטה מצילת החיים ואולי בכלל מפיחת חיים.

"למה אתה שוכב פה", צועק הפרמדיק בחזרה.

"סתם, נחתי", אומר הבחור בקול שרק עכשיו גמר להתחלף והוא עוד לא קול של מבוגר, העיניים שלו סוקרות את הנוכחים, "אסור?". עכשיו הוא חי לגמרי, גמיש ובריא, חוץ מהכתם המכוער שמתפשט מסביב למקום של הצביטה. הוא מתנדנד קדימה ואחורה על כפות הרגליים שלו.

"איך קוראים לך, איפה אתה גר", הפרמדיק עדיין צועק, דבק במשימה שלו, אבל הנער לא מגלה איך קוראים לו וגם לא איפה הוא גר, "אני בכלל לא מכאן", הוא אומר. "אני גר רחוק".

הקהל מהסה את הפרמדיק הצעקן. "מזלך שלא קראנו למשטרה", הפרמדיק רוטן, אבל מוריד הילוך.

אם הנער נבהל מהמילה משטרה, הוא לא מראה את זה. הוא מסתכל על הילד של נעמי ונוח שישב ליד הרגליים שלו בשקט. אחלה נעליים, אחי, הילד אומר, כאילו הבחור לא היה מת לפני רגע.

"אתה רוצה כוס מים? לאכול משהו?", שואלת ריבה, בעצם כמעט מבקשת, טווה בדמיון מיומן בועה אינטימית קטנה וחסרת שחר סביב הבחור, סביב בעלה וסביבה בתוך ההמון. "תיכנס, נתקשר להורים שלך". אבל הבחור אומר שהוא חייב לזוז, שמחכים לו, וכשהוא אומר את זה הוא קם, מחליק בתנועה מהירה את הבגדים שלו ונעלם כמו רוח במעלה המדרגות, שואב אחריו את רוב האוויר מהרחבה.

וזהו, נגמר עוד לפני שריבה מספיקה לשאול איפה הם היו עד עכשיו, אלה שהוא אומר שמחכים לו.

הבועה של ריבה מתנפצת בשריקה חרישית, היא מסתכלת למעלה לתוך המדרגות שאפילו לא רואים את הסוף שלהן ואת המקום שבו הן מתחברות לעולם.

במשך רגע ארוך אף אחד לא זז ולא אומר שום דבר, רק נוח משתעל.

"טוב, תקפצו בהזדמנות", הוא אומר ומתחיל לרדת בחזרה אל השער שהוא בא ממנו, והכפכפים של נעמי מצליפים אחריו על המדרגות. זיווה מסדרת מסביבה את הצעיף ומתחילה לעלות, הפרופסור הלך כבר מזמן והיונדאי עוזבת את מגרש החנייה בחריקה.

הבעל של ריבה מסתכל על הארגז עם התנור ועל הרדיאטורים, אולי נזכר במשהו שלקח מכאן פעם, ואחר כך אומר לריבה, "נעלה?"

*

כשהם עולים, שרה יורדת להאכיל את החתולים. "קרה משהו?", היא שואלת.

משב רוח קריר מחליק דרכם וממשיך הלאה, השמש נעלמת מאחורי ענן ושוב קר.

הפכפך מזג האוויר הזה של מאי החביב.

"לא", הם עונים, "לא קרה שום דבר".

בכניסה לחצר, ריבה עוצרת על המפתן. הבעל שלה כבר נכנס הביתה, היד שלו מונחת על הידית. "מה, ריבה", הוא שואל בקול רם, כי חמישה–עשר צעדים מפרידים ביניהם. "בואי, נכין קפה". אבל ריבה לא יודעת מה. משהו מנסה למצוא את הדרך שלו החוצה. פתאום הקפה נשמע כמו מלכודת. החושים שלה אומרים לה להיזהר. הנה זה. משהו שאבא שלה, שאהב חידות, הסביר לה פעם, זה היה על מרחקים ונקודות. באמצע בין שתי נקודות, אבא שלה אמר, יש עוד נקודה. כדי להגיע מנקודה אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הנקודה שביניהן, אבל גם בין הנקודה הראשונה לאמצעית יש נקודה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. וריבה חושבת, באמצע בין שתי כוסות קפה, יש עוד כוס קפה. כדי להגיע מכוס אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הכוס שביניהן, אבל גם בין הכוס הראשונה לאמצעית יש כוס קפה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. "וככה מתחילים בנקודה אחת, ופשוט לא מגיעים לנקודה השנייה אף פעם", אבא שלה אמר. "ברור שמגיעים", ריבה אמרה, "כן, אז תוכיחי", אמר אבא שלה, אבל ריבה לא יכלה להוכיח.

———-

"קפה" מאת אילנה רודשבסקי – נימוקי השופטים

הזוכה בתחרות השנה הוא סיפור קצר ומושלם במבנהו על התעוררות, כאשר בניין שלם מתגודד מסביב למה שנדמה כגופת גבר צעיר המוטלת על המדרגות בשבת בבוקר. האם הצעיר מת? ישן? מחוסר הכרה?

ביד בטוחה וזריזה מצטיירים לעינינו דרי הבית, כל אחד ופתרונו הוא לתעלומה שנחה על מפתנם והופכת, לרגע, לדבק מאחד ומלכד: העולים ויורדים אל מול השרוע, השכנים למול הזר, בעלי הבית מול חסר הבית.

"קפה" הוא סיפור בשל, מרשים ורווי ניגודים, המקרין תחושת מקום עזה ומדויקת אף שאינו נוקב לרגע במיקום גיאוגרפי, במילים ספורות הוא פורש תמונת מצב ישראלית מאוד, שיש בה הומור וביקורת, חשש וחמלה. האיפוק בדרכי הסיפר פוגש בסיטואציה טעונה, ומייצר חרדה שאינה שוככת – ואף מתגברת – עם גילוי מצבו האמיתי של הגוף על המדרגות.

מה שהיה אמור להיות "הפי אנד" לדרמת הבוקר החטופה מקבל, בעזרת הסוף הפילוסופי, ממדים אינטימיים ומיתיים כאחד. "קפה" הוא יצירה מהודקת ומדויקת להפליא, שניחנה בעוצמת דחיסותו הנרטיבית של הסיפור הקצר במיטבו, וכאשר היא משחררת בבת אחת את הקסם האצור בה, בפסקת הסיום, הוא מעיר את הקורא כמו שוט של קפאין.

נועה מנהיים

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ל' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באוקטובר 2017,ב-גיליון נח תשע"ח - 1054. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: