קריאה היא בדידות | עמיחי שלו

 

תרבות הפנאי והצרכנות ושירותי מוסדות שונים מונעים מהאדם המודרני את החוויה האינטימית והעמוקה של להיות לבד. מסותיו של סופר מבריק וקינתו על גוויעת הספרות

איך להיות לבד

ג'ונתן פראנזן

מאנגלית: מרינה גרוס לרנר

עם עובד, 2017, 214 עמ'

לא פעם אנו מלינים על גוויעתה המתמשכת של הספרות. או נכון יותר, על אי–יכולתה האינהרנטית כיום להעניק לאדם הממוצע את מה שאנו בטוחים שנתנה לו בעבר, לפחות לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים – בידור עילי, איכותי, חוויית עומק נפשית העומדת אופוזיציונית כנגד פיתויים של מדיה המונית כמו טלוויזיה ואינטרנט. מעט נביאי זעם כבר הלינו על כך לפני שנים רבות. אצלנו המלין העיקש ביותר היה אולי אמנון נבות, שהלך לעולמו לאחרונה, שטען כי בכל הנוגע לזירה המקומית, בשנות השמונים כרתה הספרות "ברית עם השטן של תרבות הפנאי" והפכה לחלק ממנו, ובכך השילה מראש את נוצות הטווס שלה וקיבלה על עצמה להיות עוד תרנגולת שקוראת בלול הצעקני של התרבות.

גם הסופר האמריקני ג'ונתן פראנזן הוא מהמלינים, או לפחות כך היה בשנות התשעים, עת כתב את מאמרו המפורסם לכתב העת "הארפרס" תחת השם "למה לטרוח?". זה היה בשנת 1996, והמאמר יצר תהודה דיאקלטית מהותית. למה לטרוח לכתוב רומן בעל יומרות, שאל פראנזן. "אנחנו חיים בעידן שאחד ממאפייניו הוא עריצותו של הפשט. הבודלרים של היום הם זמרי היפ–הופ והבעיה האמיתית היא שחייו של האדם הממוצע מובנים ומכוונים יותר ויותר להרחיק אותו מהעימותים שהספרות ניזונה מהם… הנטייה של האמריקנים לצפות בטלוויזיה במקום לקרוא רומנים של הנרי ג'יימס אינה מדאיגה בלבד אלא אפוקליפטית".

המאמר הפך לאחת המסות בספרו "איך להיות לבד", שמקבץ מאמרים בשלל נושאים. כמובן כתיבה וקריאה בעידן הפוסט מודרני, אבל גם הגיגים נוספים, החל מההווה הבעייתי דאז של סוכנות הדואר של שיקגו, דרך המלחמה בחברות הטבק ועד טקסט אישי מאוד ונוגע ללב שפותח את הקובץ, "המוח של אבא". שם מתאר פראנזן בצורה דייקנית, חסכנית אך מצמררת, את תהליך הידרדרותו של אביו החולה במחלת אלצהיימר. זהו טקסט חושפני, אך לרגע אינו מלודרמטי או נועד לסחוט רגשית את הקורא, ולכן הוא גם מצליח לעשות זאת.

עצב מכרסם על מצב הקריאה הנוכחי. מיצג אמנותי במונטרו, שוויץ צילום: אי.פי.אי

הדואר ומצב הספרות

פראנזן הוא מסאי שלוקח את עצמו ברצינות. כל נושא שהוא מטפל בו נחקר בידיו לעומק. הוא מתפלש בתוך נתונים סטטיסטיים והיסטוריים ואותם הוא משלב בדעה המוצקה שלו, ההולכת לעיתים כנגד כיוון המיינסטרים האמריקני הליברלי. כמו למשל במקרה של המלחמה כנגד מה שמכנים האמריקנים מחיקת הפרטיות שלהם על ידי תאגידים דיגיטליים וישויות ממסדיות שונות. בכל זאת, אפשר לחלק את קובץ המסות הזה לשתיים בצורה חדה. החלק הראשון הוא מסות לוקאליות מאוד, שאמנם כתובות לעילא הן ברמת המחקר והן ברמת הכתיבה והתמה המכוננת אותן – פראנזן, כמו בפרוזה שלו, הוא כותב מבריק וצולפני ועתיר דוגמאות שנונות כמעט בכל רגע – אך העניין שבהן הוא מוגבל, בוודאי עשרים שנה אחרי שנכתבו ובטח עבור הקורא האוניברסלי.

כמו למשל אותה מסה "אבד בדואר", שאמנם מזכירה לנו מעט את הכאוס ואת חוסר האונים מול הפיכתו של דואר ישראל שלנו לשירות ברמת עולם שלישי, והיא לפרקים מעט משעשעת ועצובה, אבל הרלוונטיות שלה לכאן והעכשיו הלאומי והעולמי מוטלת בספק. הקפיטליזם הדורסני וחברת השוק ומדיניות ההפרטה אמנם הפכו על פי רוב את שירותי הדואר למקרי סעד תפקודיים, והדואר הוא חשוב, הוא שומר אותנו תחת האשליה החצי כוזבת שאנחנו לא לבד בעולם, אבל עדיין הנגיעה של המסה הזו אלינו היא מינורית. כמו כן, לכתוב על איך הטלוויזיה משטיחה ומרדידה ומשנה את עולם הפנאי והעומק של האדם הממוצע זה תמיד נחמד, במיוחד כשזה כתוב לעילא, אבל זה קורה בשנות התשעים, רגע לפני שהאינטרנט מגיח כצונאמי גלקטי והופך גם את הטלוויזיה למשהו שצריך להיאבק על קיומו ולהוכיח את נחיצותו.

הסוג השני של המסות, והוא האקוטי יותר, הן הרשימות הנוגעות למצב הספרות והקריאה. שם פראנזן המסאי במיטבו, שם בעצם התמה המכוננת את הקובץ מתגלמת במשנה תוקף, והיא כדבריו המלחמה הסיזיפית כנגד הידלדלות הקוראים הרציניים בחברת ההמונים המערבית. "התחלתי לחשוב שיש בעיה מהותית בעצם המודל של רומן כצורה של מחויבות תרבותית… הספר הזה מכוון בין השאר לעקוב אחר התנועה שהביאה אותי ממצב של בידוד זועם ומפוחד לעבר השלמה, קבלה ואפילו שמחה במקומי כקורא וככותב בעולם". המשפט הזה המופיע בפתח הדבר של הספר הוא מטעה. אם יש משהו שאי אפשר לחוש בו בנקודת המוצא של פראנזן הוא שמחה וקבלה. התחושה היא יותר של עצב מכרסם על מצב הקריאה הנוכחי, המנסה להיאחז בעוגנים סוציולוגיים ותרבותיים.

כל זה אמנם נשמע קצת כמו פינוק אגו–מניאקי בלתי מזיק. פראנזן הוא סופר פופולרי ביותר. אם יש סופר שספריו בכל זאת מצליחים לחצות איזשהו רוביקון היום זה הרי הוא. "התיקונים", "חרות" ו"טוהר" הפכו אותו לסופר קריא וחשוב, ולא משנה מהי מידת "המחויבות החברתית" שביצירותיו, הן בכל זאת לא נופלות על אוזניים ערלות. אמנם חשוב לומר כי הוא כתב את הדברים בשנות התשעים, עוד לפני שהצלחתו חצתה את האוקיינוס האטלנטי.

קינה חסרת שיניים

בסוגיה זו כדאי לחזור לנבות ולספרו "מזכר פנימי" (דחק, 2011), שם הוא מבכה את קריסתה של מה שהוא מכנה "הספרות הרצינית" ואת חבירתה לסחף של תרבות הפנאי, תהליך שגורם לעיקורה מכל ממד רציני ומבודד תרבותית, ולהפיכתה לעוד מוצר מדף הנאבק על תשומת לבו של האדם הממוצע במין מלחמה חסרת תוחלת. אבל בין השורות והתסכול וצליפות השוט הנבותיות, טמון גם משהו נוסף. נבות טוען כי בכל הנוגע לספרות העברית היא מעולם לא הייתה ישות המונית. גם בימיה הטובים היא הייתה רלוונטית לקבוצת מיעוט של מיטבי קרוא הכוללת במקרה הטוב 2,000 אנשים.

גם ברנר וברדיצ'בסקי לדידו לא "חיו מיצירתם" ומכרו כותרים כמו גרעינים, אלא נאלצו לשלוח ידיהם בעבודות מקבילות. כלומר, אם אנו מתגעגעים לאיזשהו עידן נוסטלגי אוטופי, אנחנו משקרים את עצמנו. לדידו של נבות, הספרות תמיד הייתה אי בודד שאינו חלק מהיבשה המתלהמת והשטחית של תרבות הפנאי, וכך זה היה צריך להישאר. אבל ברגע שהיא נכנסה תחת המטרייה הגורפת של מדיה המונית ויחסי ציבור וסימולקרות – סופרי טיסה המתהדרים בנוצות טווס כוזבות של סופרים אמיתיים למשל – היא הפכה לחלק מן היבשה. האי המטפורי שקע בים.

לכן, במובן מה, קינתו של פראנזן היא קינה חסרת שיניים. כלומר, היא קינה לצורך הקינה. פראנזן בעצם משתמש ברשימותיו בספרות ובקריאה ליצירת תמה מהותית ביותר, והיא באמת הצורך והיכולת להיות לבד. הקריאה במובן הזה היא כמעט שייר אחרון של חוויה אינטימית נדירה ומעמיקה. אבל זו לא רק הקריאה. המדיה ההמונית הפכה את העולם למקום קטן יותר, למקום נטול איים, למקום נטול בדידות. ככל שנוקף הזמן האדם כבר אינו יכול להיות אי, אלא תמיד חלק ממשהו, גם בעל כורחו.

זה שירות הדואר וזה חברות האשראי וזה הכסף וגלים של רטוריקה צרכנית שלא מרפים ממנו. זה מעין "ביחד" גורף שלעיתים הוא נוח, אבל חלק מהקוד הגנטי שלו הוא לחבר אותנו ללא הרף לאנשים אחרים, למוסדות, לקולקטיב נטול אתוס הבנוי מאינדיבידואלים עגומים וחסרי אונים. וכמובן לצרוך יותר דברים חסרי תועלת. להיות תמיד תפקודי וחלק מהשיטה. קשה היום להיות לבד באמת, ובמילים מדויקות יותר – לבד מבחירה. לבדידות יצא מוניטין שאינו חיובי במיוחד. כלומר, החברה תגרום לך להרגיש מנותק, שמשהו מהותי לא בסדר עמך, שאתה מפסידן. הבדידות סובלת מיחסי ציבור גרועים. אבל בדידות היא גם עומק וגם אינטימיות. הבדידות היא קריאה, היא כתיבה, היא מחשבה מעמיקה.

אנו מן הסתם נמשיך להלין על גוויעתה של הספרות הרצינית. אנו עושים זאת כמה עשורים. במובן הזה, ב"למה לטרוח" פראנזן ממפה מספר מאפיינים מרתקים בפרופילים החברתיים של הקוראים. מלבד העובדה ששבעים אחוז הן קוראות, המחקר מצא מאפיין מרתק נוסף, והוא כהגדרתו "אנשים שחייהם אינם מתנהלים במסלול הצפוי: קוריאנים ממעמד הסוחרים שלא פנו למסחר, נערים משכונות מצוקה שהצליחו להגיע לאוניברסיטה, הומוסקסואלים בני משפחות שמרניות שיצאו מהארון, נשים שחייהן התגלגלו בדרך שונה מזו של אִמהותיהן". לכן, אולי דווקא במאפיינים הללו אפשר למצוא שביב של תקווה: כל עוד כדור הארץ ימשיך לסוב על צירו, תמיד יהיו אנשים שחייהם לא יתנהלו במסלול הצפוי. לכן אולי תמיד יהיו קוראים ארכיטיפיים לרומנים בעלי מחויבות חברתית. אם הם אכן יבחרו לקרוא בהם במקום חוויות תרבותיות אחרות המפתות אותם ללא הרף, זו כבר שאלה אחרת.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 באוקטובר 2017,ב-גיליון בראשית תשע"ח - 1053, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לא בדידות-"לבדוּת"
    לבד ≠ בודד
    Alone ≠Loneliness

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: