קול ישר וקול חוזר | שלום רוזנברג    

 

האתיאיזם והמטריאליזם שומעים היטב את הקול החוזר בעולם, אך לא את הקול הבראשיתי. בעקבות סיפור הקבצן החירש

בסקירה על סיפור הקבצן החירש שבסיפורי שבעת הקבצנים של ר' נחמן מברסלב, עמדתי ברשימתי הקודמת על שלוש הכתות שלדעתו מאיימות ומאמללות את האדם: הסאטירה והלעג, ההטרדה המשפטית והפורנוגרפיה.

שליטי המדינה

[1] הכת הראשונה שהשתלטה על השפה היא הסאטירה והלעג: "ובאתי, וראיתי שבאים אנשים ואומרים איזה דבר הלצה… ואחר כך מתקבצים עליהם עוד איזה בני אדם עד שנעשה איזה קבוץ, ואומרים איזה דברי הלצות… והטיתי אזן ושמעתי… וזה אומר דברי נבול פה, וזה אומר בדקות יותר, וזה שוחק וזה יש לו הנאה".

אין ספק שההומור הוא אחת התכונות האנושיות הנעלות ביותר. אלא שיש הומור בונה ויש הומור הורס. ר' נחמן לא דיבר על הצחוק הבריא, שדרכו אנו לועגים לאבסורד, ולא על הבדיחה הטהורה והשנונה. לא זאת הסאטירה שבה אנו מהתלים בעבודות הזרות על גלגוליהן השונים, אלא זהו צחוק של רשעות. ר' נחמן כואב כאן את ביזוי הזולת ואת ההתעללות בחלש. זהו הצחוק של הסיטרא אחרא הכורך עמו בכי. את הצחוק האכזרי הזה לא רוצה החירש לשמוע.

[2] הכת השנייה של גדודי הסיטרא אחרא מפתיעה. היא עוסקת במה שניתן לכנות "הטרדה משפטית": "וראיתי ששני בני אדם מריבים זה עם זה מחמת איזה משא ומתן. והלכו אל הבית דין לדין, ופסק להם הבית דין: זה זכאי וזה חייב. ויצאו מן הבית דין. אחר כך חזרו ונתקוטטו זה עם זה. ואמרו שאינם רוצים זה הבית דין, רק הם רוצים בית דין אחר ובחרו להם בית דין אחר… עד שכל העיר היתה מלאה מבתי דינים. והסתכלתי, שזה מחמת שאין שם אמת".

[3] הכת השלישית של חיילי השטן עוסקת בפורנוגרפיה. הזנות, הזימה, הניאוף, מביאים לכך שאין אנו יכולים לחיות חיים יומיומיים מבלי שיסודות מיניים יהיו מעורבים בהם. חדירה זאת לכל תחומי החיים באה לידי ביטוי בולט, למשל, בפרסומת המסחרית המנצלת מוטיבים מעין אלה כדי לקרוא את תשומת הלב של הקונה. הפורנוגרפיה היא קללה המענישה בני אדם לבדידות, בניגוד לארוטיקה שהיא מרכיב בחיי האהבה בין שניים: הדוד והרעיה.

שתי דמויות שלא נדון בהן כאן ייתוספו מאוחר בסיפור: המדינה העשירה שהיא לכאורה מאושרת אלא שהכתות יהרסו אותה, ודמות המנהיג או המורה האידיאלי, הגנן ("הגנני" בלשון רבי נחמן), שאמור היה ללמד אותנו כיצד לחיות, אך נעלם. הקבצן החירש ממשיך להדריכנו, במה שהייתי מבקש שנראה כעולמנו הפוסט–מודרני על תופעותיו השונות. הקבצן החירש מסרב לקבל על עצמו את כללי המשחק של תרבות מדינה זאת. הוא אינו שומע, אינו רוצה לשמוע.

שירת הסירנות

כדי לצייר באופן ויזואלי יותר את הקבצן החירש, ניעזר בשתי תמונות המצויות בקלאסיקה היוונית – האודיסיאה של הומרוס. מסופר שם על אזור בים, שבו נשמעת שירתם המופלאה של בנות–ים, הסירנות, שירה שהקסימה את הספנים שהיו נמשכים לים וטובעים, בעוד ספינתם הייתה מתנפצת. אודיסאוס סתם את אוזני המלחים בשעווה, כדי שהמסע לא ייפגע. במה שנוגע לו, הוא ציווה שיכבלו אותו אל התורן, ולא ישחררו אותו עד שיעברו את האזור המסוכן. כך עבר אודיסאוס את השירה המכושפת מבלי להתאבד.

בסיפור אחר, עומד בפני אותה בעיה גיבור אחר, יאסון. מנהיג המסע הלך בדרך אחרת. הוא צירף לאונייתו את המוזיקאי המופלא אורפאוס, שהמוסיקה שלו הצליחה לגבור על שירת הסירנות. שלוש דרכים ישנן למנוע את האסון: 
1] הספנים שאוזניהם סתומות בפני העולם החדש. 2] יאסון הבונה אלטרנטיבה מיוחדת לתרבותו. 3] אודיסאוס הכבול לתורן, וכך בעצם מחובר לשני העולמות, החדש והישן.

מה צריך החירש לשמוע? ר' נחמן מלמד אותנו בספריו רעיון מופלא, שלפיו מה שאנו שומעים מן העולם הוא בבחינת "קול חוזר", הד של הקול הראשוני הא–לוהי. איש המדע שומע אכן את קולו של העולם. אבל קול זה אינו אלא הד, הד לקול ה"יהי…" שבו נברא העולם שאותו הוא לא שומע. את הקול הבראשיתי העמוק יותר אין אנו שומעים. רק הנביא, ואולי גם אנו ברגעים מיוחדים בחיינו. בחיים הרגילים אנו שומעים את הקול המשני ורבים מוטעים לחשוב שזהו הקול האמיתי והיחידי שבתבל.

האתיאיזם והמטריאליזם שומעים רק את הקול החוזר המהדהד בעולם, ולא את הקול הישר, הקול הבראשיתי המקורי. כישוף הסירנות שבא מהעולם החיצוני רב ועצום הוא. אך אולי הקול הבראשיתי השאיר את עקבותיו בלבי. כדי שאוכל לשמוע אותו, עליי להימנע לפעמים מלשמוע את הקולות הבאים מבחוץ. זהו משמעותו של מעין ציווי מוזר: "החירשים שמעו", דווקא בגלל שהם אוטמים את אוזניהם מהקול החוזר.

החירשות של הקבצן מהווה אכן תנאי לגילוי סודות העולם הפנימי, וגם שם יש אוצרות. אנו שבויים בכישופם של הדים אינסופיים, כאדם הכלוא בחדר מראות המעוותות את המציאות. אם אנו רוצים להגיע למציאות האמיתית אסור לנו לסמוך רק על עינינו או על אוזנינו. כך למשל כשאנו רוצים להבין את עקרונות המוסר. הקול הבא מן הדברים ייתן לאדם את המדע. הקול הבא מהקב"ה, הקולות הבאים מפנימיותו של האדם, ייתנו לו מפתח לדלתות קיומיות שעליו לפתוח. הקול הפנימי הזה הוא הקול האומר לנו מה הם חיים טובים ויפים, המאפשר להבין מה הוא הסבל האנושי, לשמוע את צעקתם של בני האדם, אך גם לאטום לפעמים את האוזניים הפונות החוצה כדי לשמוע את התשובה לצעקה שבתוכנו, אם נזכה לסייעתא דשמיא.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוקטובר 2017, ב-גיליון בראשית תשע"ח - 1053, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: