סיפור תמים, רווי אהבה, טוב לב וסקרנות של ילדה קטנה. מבעד לעיניה נגלים חיי משפחה צנועים במושב ובירושלים עם "אשתו של אדון בגין"

בתוך הבטן של הדג

טלי כהן צדק

פרדס, 2017, 331 עמ'

תמר, ילדה בת שמונה ממושב בגליל, גיבורת הספר והמספרת הראשית, נוסעת לבד מביתה אל סבא וסבתא בירושלים. שאר בני המשפחה, הורים ושאר ארבעת ילדיהם, יצטרפו אליה מאוחר יותר, לקראת ליל הסדר שיחול בעוד כמה ימים. היא אורזת מזוודה ענקית, ומניחה למעלה, מעל כל שאר הבגדים, את החצאית החדשה שתפרה לה ליאורה, אמא שלה. החצאית גדולה, ענקית, "הכי גדולה שראיתי בחיים שלי". "ככה זה יהיה טוב גם לשנה הבאה", אומרת אמא.

לתחנת המוניות בירושלים לוקח אותה אבנר, חבר המושב ורואה חשבון. החבר היחיד שיש לו "אוטו משלו". "בגלל כל הכסף שהוא הרוויח… (הוא) לא רצה עניינים ושמישהו יקנא. אז הוא הסכים לקחת איתו כל בוקר את מי שאיחר את ההסעה… להקפיץ נשים לקניות ולסחוב שקים… למחסן של הפלחה…". גם את אמא של תמר הוא הסיע, כשנסעה ל"משביר" בחיפה לקנות בדים במבצע ומתנות לילדים. כך מתחיל ספרה של טלי כהן צדק, שמתוך הרמזים הפזורים בו ניתן להבין שהוא מבוסס על זיכרונות ילדותה.

ילד עוצר לפעמים, בוחן את חייו, את הוריו, את סביבתו. רננה שלמון, עיניים שלי, 2017
מתוך התערוכה "מים, לב, פנים" המוצגת במתחם מרכזת בזק, רח' שופן 12 , במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית. אוצרת: אביטל נאור וכסלר

טלוויזיה צבעונית

זהו סיפור תמים, רווי אהבה, טוב לב וסלחנות של ילדה קטנה, שמשקיפה בעיניים סקרניות ותמות על החיים והאנשים. מבעד לעיניה אנחנו צופים במשפחתה הקרובה: באמא ליאורה ובאבא בֵּני, שמגדלים את חמשת ילדיהם באהבה אך בצניעות ובצמצום. אפילו את הטלוויזיה שלהם בשחור–לבן הם קיבלו משומשת מסבא וסבתא, שקנו לעצמם טלוויזיה חדשה וצבעונית, וכשמדליקים את הטלוויזיה הזאת חייבים "להחזיק (כל הזמן) את הכפתור בדיוק בזווית הנכונה… אם עוזבים או זזים אפילו קצת, הטלוויזיה נכבית…". מבעד למבטיה הילדותיים אנו צופים גם בשאר הסובבים אותה, בחברי המושב, בסבא וסבתא ובבני משפחתה המורחבת, שמתכנסים בבית הסבים בירושלים לרגל חג הפסח. הם חוגגים, אוהבים ושונאים, רבים ומתפייסים ואפילו בוגדים ונשברים – והכול עובר אלינו דרך עינה הסקרנית ואוזניה הכרויות של הילדה מן המושב.

תמר מספרת על הכול, ללא בושה והסתרה. למשל על אמא, שנסעה ל"משביר" וחזרה עם "בד כחול, כזה של מכנסיים…" ותפרה מבד הג'ינס סדינים למיטות: "זה היה במבצע ואין סיכוי שזה ייקרע אף פעם…", אמרה האם. "הסדין היה קשה ומגרד", והיה קשה לישון עליו בלילה, אבל בבוקר "אמא ישבה ליד השולחן, חייכה ושתתה את הקפה שלה… תראה איזה שקט, אמרה לאבא. ככה זה כשישנים טוב בלילה…".

גם סבא וסבתא, הדודים והדודות ובני הדודים, השכנים והלקוחות של סבא בחנות התיקים, אינם חומקים מעיניה ומסיפורה של תמר. היא רואה את כולם בחוזקותיהם ובחולשותיהם; מזהה טוב–לב ונדיבות, צדקנות ושקרים; נקמנות קטנונית ורצון להכאיב, וגם רוגע וקושי נפשי. הפרק על מיכה, בנם הצעיר, המוגבל שכלית וגופנית, של סבא וסבתא, הוא משיאי הספר: מופלא בנדיבותו, באיכותו הספרותית ובהתבוננות הדקה שבו. לצד קבלה והכלה אינסופית – שנובעות מתמימות ילדותית ומחינוך ערכי אצל תמר, ומאהבה ללא גבול עד כדי קורבן מצד הסב – הילדה ערה גם להתייחסויות אחרות כלפיו, ואף לעייפות ולחיפוש אחר אלטרנטיבה ומפלט מהעול הקשה של הטיפול במיכה.

ניגוד מוחלט מציג הפרק שבמרכזו רחל, הדודה המוחצנת, חסרת העכבות והוולגרית, שמנסה ללמד את הילדה פרק בהלכות נשים וגברים. הרגישות שמביעה הגיבורה, תמר, לדקויות ולמורכבות של האופי האנושי, ליחסים רבי הפנים בין בני אדם ולרגשות משתנים, מתחלפים ומלאי סתירות – מעוררת הערצה. דברים רבים אינם נאמרים אלא נרמזים, מובעים בשפת הגוף, במבטים; וכולם עוברים אל הקוראים דרך סיפורה של הילדה.

ראש הממשלה בוכה

גם אל המקומות, הזמנים ואורחות החיים אנחנו מתוודעים באופן דומה: בעדינות, במשפטים ספורים, ולרוב בעקיפין. לעומת ביטויי הדלות, הצמצום והתלות ההדדית שאפיינו את חיי המושב המרוחק באותן שנים, העיר ירושלים בשנות השבעים וראשית השמונים מצטיירת שונה: החנויות הפרטיות הקטנות וחיי המסחר שיש בהם מקום ליחס אישי ונדיבות, אבל גם לעסקאות בחפצי מותרות מפוקפקים שמשולמים במטבע זר האסור על פי החוק. והניגוד בין בית ההורים החילונים לבית סבא וסבתא הדתיים – במזוודה שאורזים לקראת הנסיעה לירושלים, צריך "לארוז חצאיות ושמלות, כי סבתא דתייה ואסור מכנסיים". או התיאור של ההכנות אצל סבתא לפסח: "הבית נראה לי נקי לגמרי, אבל בפסח נקי לגמרי זה לא מספיק טוב…". וגם עניין הכשרות האשכנזית והחמץ: "קטניות זה לא טוב לפסח?", שואלת הילדה, "לנו זה לא טוב", משיבה סבתא.

קל לגלות פה ושם רמזים להשקפותיה הפוליטיות של הכותבת. למשל לגבי דתיים, מתנחלים, בגין והסכם השלום עם מצרים ועוד, אך הם משתלבים בטון הכללי של הסיפור ואינם עוברים את הגבול הדק בין ספרות ותעמולה. "גברת בגין" היא ידידה של סבתא ולקוחה ותיקה בחנות התיקים של סבא: "גברת בגין היא האישה של אדון בגין, ראש הממשלה". היא תמיד בוחרת "תיק עור בצבע בז'. תמיד אותו דבר…". אך הפעם היא נסערת ופורצת פתאום בבכי: "זה קשה", היא אומרת, "הוא לא ישן בלילה ובוכה. הרבה. הם רצו שלום, לא? אז מה עכשיו כל המילים האלה? האישה הזאת ירקה עלי, באמצע הרחוב, איפה שכולם ראו…".

ואז מגיע ליל הסדר וההתכנסות המשפחתית. גם אצל סבא וסבתא של תמר, ליל הסדר הוא סיר לחץ ואבן בוחן לבני המשפחה וליחסים ביניהם. ומבעד לתיאור הטקסים ומנהגי החג מציבה תמר לעינינו את בני המשפחה ואת האורחים, את אופני ההתנהגות, המעלות והחולשות, האהבות והקנאות. לא חסרות דרמות קטנות וגדולות, וכולן מתחוללות לנגד עיניה הבוחנות של תמר, שבתערובת של תמימות, עורמה ותחכום ילדותי מתניעה משבר גורלי אך סמוי שמאיים על שלמות המשפחה ועל נישואיהם של הדוד אמנון ואשתו.

צדדים אפלים לסבתא

הספר מתאפיין בקצביות קצרת נשימה. אירוע רודף אירוע, דיאלוג, התרחשות. הכול חשוב, חדש ומסקרן. הכול הוא "עניינים". אכן, כך רואה ילד את חייו – שעליהם עוד לא השתלטה השגרה שמאפירה את חיי המבוגרים. אך חשוב לזכור שלצד האירועים והחוויות יש בחייו של ילד, ובייחוד של ילד חושב ומתבונן, גם רגעי שקט, הרהור וקשב. לא הכול רעש, תנועה ומעשים. ילד עוצר לפעמים, בוחן את חייו, את הוריו, את סביבתו. משווה את עצמו עם האחרים, מהרהר מה זאת משפחה. ילדים בני שמונה אפילו חושבים מחשבות מטפיזיות: על עוני ועושר, על חיים ומוות, ואיך היה העולם לפני שנולדו. רגעי הרפלקסיה והשקט חסרים מאוד בספר, הן משום עצמם, משום שמעצם היותה של תמר נבונה ובעלת כושר הבחנה, הפוגות–מחשבה כאלו מתחייבות אצלה, וגם משום שבלי הפוגות כאלה הקצביות והתנועה הבלתי פוסקת הופכות לפעמים למעיקות ומונוטוניות.

אולי מתוך רצון לגוון, קטעה הסופרת פה ושם את רצף פרקי–תמר ושיבצה ביניהם פרקים מפיהן של ליאורה, אמה של תמר, ודורה, הסבתא. פרקים אלה אמנם יצרו גיוון והפוגה מסוימים, וגם מציגים את סיפור האבנים שבבטן הדג, שאולי נועד להיות מרכז הסיפור אבל התפספס איכשהו. אך פרקים אלה פוגעים יותר ברקמת הסיפור מאשר תורמים לה. גם בפרקי–תמר הילדה ערה לכך שסבתא אינה טלית שכולה תכלת, ומבחינה בקשיות הלב, ברשעות ובנקמנות שבאופייה של דורה, שמתגלות לעיתים מאחורי מעטה הנדיבות והנועם הרגיל שלה. פרקי–ליאורה ופרקי–דורה חריגים בספר, והדגש שבהם על הצדדים האפלים בדמות הסבתא מפר את האיזון העדין בין שיקוף הטוב וראיית הרע בשאר פרקי הספר, שהופך את הספר למוצלח כל כך. וחבל.

ספר הביכורים של טלי כהן צדק יפה ומרשים מאוד, הן בזכות יכולת ההתבוננות וההבנה האנושית והן בזכות איכותו הגבוהה של הביטוי הספרותי ליכולת זו. יש לה את זה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"א תשרי תשע"ח