המנהיג הציוני, הלוחם–משורר–סופר–מתרגם, מצא זמן להתעמק בעניינים לשוניים מתוך ראיית השפה כעמוד התווך של תחיית האומה. ז‘בוטינסקי כמהפכן שמרני

העברית: שפה, תרבות, חינוך
זאב ז‘בוטינסקי
עורך: אריה נאור
מכון ז‘בוטינסקי ומרכז מורשת מנחם בגין, תשע“ז, 360 עמ‘

הביטו נא במדגם זה של היגדים על עיצוב האופי של הלשון והתרבות העברית בתחילת המאה העשרים, סמוך לאחר תחייתן המודרנית, בשעה שהעברית עוד הייתה שפתם של אלפים מעטים בארץ ישראל.

אקדים ואסגיר כי כולם תמצות או ציטוט של דברים שכתב זאב ז‘בוטינסקי – מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, מייסד הגדודים העבריים, נואם, וגם מתרגם–שירה דגול, לעברית ומעברית, משורר וסופר; ושכולם מצויים במאמרים שכונסו עתה יחדיו, בכרך המאגד ואף מבאר את מאמרי ז‘בוטינסקי, בעברית מקורית כמו גם בתרגומים חדשים משפות זרות, העוסקים בתחום המדובר. ובכל זאת מעניין לנסות למצוא להם מכנה משותף מהותי, רעיוני.

* “בחינוך הלאומי, הלשון היא העיקר והתוכן הוא קליפה“. אכן כן, היגד פרדוקסלי: הלשון העברית, לכאורה כלי, לכאורה קליפה, היא עיקר החינוך היהודי כיום, ואילו התוכן הוא הקליפה.

* בניין התרבות העברית צריך להתמקד, מעל לכול, בבית הספר היסודי.

* נכון שמלאכותי להתחיל לדבר עברית, אבל מלאכותי גם לקום ולהתיישב בארץ ישראל ואנו עושים זאת. לכאורה לשונות מתפתחות בתהליך טבעי, אך לא כן העברית בתחייתה. תהליך זה, ממש כמו תחיית הלאומיות היהודית, דורש הכרעות מודעות ויד מכוונת.

* מקור ההשראה למבטא העברי המתהווה צריך להיות השפות הים–תיכוניות של דרום אירופה. לא הערבית וודאי לא היידיש ולשונות הצפון והמערב.

* למען המרצת שפתנו, יש למעט ככל האפשר בעיצורים רפים. למשל, להשאיר את הדגש הקל שבראש מילה גם לאחר אות יחס – וכך גם להקל על דוברי השפה, שלא יצטרכו להגות בצורות שונות מילה אחת.

* יש להקפיד להגות שווא נע כתנועה, לבטא את האותיות הגרוניות (את ע‘ לבטא כמו r בריטית), אך אין טעם לחיות הבדלים עתיקים בין ק ל–כ, למשל.

* הכתיב העברי צריך להתחשב בלומדי העברית שאינם רגילים בה, יותר מכפי שעליו להתחשב בהרגליהם של הבקיאים בה מילדותם. אפשר למצוא לכך דרכים שונות, כגון כתיב מלא עם אותיות תנועה רבות ככל האפשר– או אפילו מַעבר לכתיבת עברית באותיות לטיניות.

* תרגום יצירות ספרות ותיאטרון לועזיות, מן התרבות הגבוהה וגם, והרבה, מן התרבות הפופולרית, יועיל להפצת העברית יותר מקידום יצירה מקורית בעברית.

* גם השפה העברית עצמה תיבנה בעיקר מתרגום יצירות משפות זרות, כי המתרגמים ייאלצו להמציא מילים חדשות.

* האוניברסיטה העברית צריכה להתמקד בהוראה, לא במחקר. זה תפקידה הייחודי בימים אלה (שנות העשרים) של תקומת התרבות העברית.

* הצרפתית היא המדויקת שבשפות, ואילו יתרונה של האנגלית הוא בספרותה: היא אינה מתבוססת “בפסיכולוגיה החולנית והבטלנית של הדור שבור העצבים, המתגלגל עתה בלי תועלת על במת העולם, כי אם היא מסתכלת בפעולה, במאורעות בחיים“. ובכלל, סיפורת טובה מתמקדת בפעולה, לא בהלכי נפש.

* השפעה מלשונות זרות אינה מסכנת את העברית; מכלל זה יוצאת השפה האנגלית, הכובשת לה בארץ מקום של שפה זרה ראשית, ועל כן יש להישמר מהשפעתה הלשונית ומהתמכרות לה כשפה זרה יחידה.

עבד עם השחקנים על ההגייה העברית. ההצגה "קיסר וקליאופטרה", תיאטרון "הבימה", 1953

מדגיש את המענג

עד כאן מניפת ההיגדים. קשת של רעיונות מקוריים הנחזים לפעמים כמעט כסותרים. ובכל זאת נראה לי שיש ציר אחד המחבר את כל פסי המניפה. הנה הוא: עמדותיו של זאב ז‘בוטינסקי בענייני תחיית העברית הן דוגמה לגישה שמרנית בתוך הקשר אידיאולוגי–מהפכני.

למה הכוונה? הרי עצם החייאתה של שפה לאומית עתיקה ופנייה אל מקורותיה הם בגדר מהפכה אידיאולוגית שמרנית, מסורתנית: מהפכת החייאת העברית היא שיבה פעילה אל השורשים. היא היפוכה של מהפכה רדיקלית נוסח “עולם ישן עדי יסוד נחרימה“. זה נכון, אבל העניין השמרני כאן עמוק יותר. משנתו התרבותית של ז‘בוטינסקי מציגה שמרנות במובן הפוליטי שלה: התחשבות בטבעו העיקש של האדם, בנטיות ליבו, בהרגליו, בחטאיו הקטנים – הכרה במציאות הזו, והליכה איתה אל הכיוון המבוקש.

כי אכן, ההקשר הוא מהפכני. ז‘בוטינסקי, כמנהיג וגם כסופר, היה שותף בכיר למהפכה גדולה יזומה. הציונות, ובתוכה החייאת הדיבור והיצירה החילונית בעברית, היא מניפולציה במהלכה הטבעי של ההיסטוריה. אבל בתוך המסגרת הזו, הוא כמו אומר ברוב–ככל ההיגדים שהצגתי, בואו לא נתנגח בטבע האדם. בואו לא נתעקש לשנות סדרי עולם. אנשים מבוגרים מתקשים להשתנות? נתמקד בחינוך הילדים! קשה לקרוא עברית לא מנוקדת? בואו נתגמש עם הכתיב. התרבות המערבית קורצת יותר מהתרבות העברית שבחיתוליה? נלך על זה, נתרגם ממנה. סיפורי פעולה וספרות קלה מושכים את הלב יותר מהגיגנות פסיכולוגית? אדרבה ואדרבה. הדקדוק העברי מבלבל? בואו נחפש את מה שחשוב ואפשרי ונוותר על סיבוכים שעבר זמנם. ומעל לכול – אסתטיקה. חן. נועם. תנו לעברית להתנגן על האוזן כמו איטלקית – והלבבות כבר ייצאו אליה.

ההדר הז‘בוטינסקאי המפורסם, המבקש לא לדלג על האסתטי בדרך אל האתי, הוא פן של העניין הזה. כך גם משנתו הספרותית–אמנותית, שהיה לה ביטוי מעשי בפעילותו כסופר ומתרגם ואפילו כמו“ל – משנה המדגישה את המענג ואת מושך–הלב ואינה בזה לפופולרי. דן מירון הרחיב בעניין זה בספרו על ז‘בוטינסקי ‘הגביש הממקד‘. מעניין לראות בכרך המאמרים שלפנינו את הבסיס האידיאולוגי של הדבר – ובפרט, וזה ייחודו של הכרך, גם בעניינים הלא–אמנותיים הנוגעים לעברית ולתרבותה, כגון מדיניות חינוכית או נורמות לשוניות.

העברית כמנה עיקרית

בעניין זה האחרון ז‘בוטינסקי מגלה ענוותנות. המנהיג הפוליטי התקיף, שיודע כמעט בוודאות מה נכון בשאלות הביטחון, הכלכלה ומימוש הציונות, מקפיד לסייג את עמדותיו באשר להגייה ולכתיב הנאותים, ולראות בהן הצעות אפשריות בלבד, עניינים של טעם אישי והמלצה. האיש הבלתי–נדלה הזה מצא זמן להתעמק בעניינים לשוניים, בהכירו בכך שהשעה שעת כושר לעיצוב העברית לדורות; אך היות שהדברים באו לו מתוך יצירתיות וברק מחשבתי והיכרות עם לשונות רבות אך לא באורח מקצועני, הוא גולל את משנתו בתחום בעדינות.

אכן, כמצוין במבוא של העורך אריה נאור לכרך החדש, וכניכר בגוף המאמרים הכלולים בו, וכמומחש בעבריתם המלוטשת והמהנה לקריאה, ז‘בוטינסקי ראה את העברית כעמוד התווך של תחיית האומה, ערובה לאיחודה ולהמשכיותה. ההתעסקות בעברית להלכה ולמעשה הייתה ציר מצירי פעילותו. אחד המאמרים המכונסים בספר קרוי “אקטיביזם בלשון“, ומציע דרכי פעולה מעשיות כגון סיכה מיוחדת בעניבה שכל עונדיה יתחייבו לדבר זה עם זה רק עברית. הוא הקפיד בנאומיו על הגייה ובפרט על דגשים ושוואים נעים, ערך אטלס עברי חלוצי, ובתרגומי השירה שלו היה חלוץ ההטעמה ה“ספרדית“, המלרעית, בשירה העברית השקולה במשקל מודרני.

ז‘בוטינסקי היה משרתה הנרצע והאלגנטי של שפת עֵבר ושל תרבותה. לצד פעילותו כמתרגם שירה לעברית, ולמרות העובדה שלא התפנה לתרגם את הרומנים הרוסיים שלו, כגון ‘שמשון‘, לעברית, והותיר מלאכה זו לאחרים תוך שהוא מקטר על התוצאה, עסק המנהיג הרוויזיוניסט בתרגום שירת ביאליק לרוסית, ולתרגומו הייתה השפעה רבה. חטיבה בכרך החדש מוקדשת למאמרי הערכה של ז‘בוטינסקי על שירת ביאליק, ובהם אבחנה חשובה המארגנת את שירי המשורר הלאומי על פי תקופות – וגם מלחמה של ז‘בוטינסקי עם עצמו בשאלת יחסו למשורר הנערץ עליו.

זה קרה כאשר התאכזב מנסיגתו של ביאליק מהעמדה הציונית האקטיביסטית–מורדת שאפיינה את שירתו בצעירותו. זה החריף ב–1931, בימי הפולמוס על “ראיתיכם בקוצר ידכם“ של ביאליק שהתפרש גם כשיר נגד הרוויזיוניסטים ושאר דוחקי קץ. ז‘בוטינסקי כתב אז כי בשנים האחרונות “משמיע מר ביאליק הטפה שיטתית נגד כל מנגינותיו הקודמות. לועג הוא לכל דבר שיש בו רוח מרד והעזה. … עצתי היא לשכוח, לשכוח את הכול. גם את הנוסח האחרון, וגם את הראשון: גם את זריחת הגבורה, גם את השקיעה הגלותית“. דבר כזה כותבים בלב שבור.

לשבור את השעמום

ז‘בוטינסקי מצא זמן לעבוד עם שחקני “הבימה“ על הגייה עברית, ואפילו לכתוב להם טקסט תרגול בימתי משעשע המכריח אותם להבחין בין צלילים דומים – הכלול בכרך שלפנינו. כלולה בו גם במלואה חוברת שפרסם על המבטא העברי הרצוי. והיא מעוררת את הלב ממש. המחבר עובר באופן שיטתי על העיצורים ועל התנועות, ומציע אבחנות מבריקות שרובן לא נתקבלו. את הקמץ, למשל, הוא מציע להגות כפתח–ורבע מבחינת האורך.

חלק מהשראתו נשאב מהדיבור הטבעי שהתפתח בארץ; זו הייתה לו מעין מעבדה טבעית, שהראתה היכן כללי הדקדוק קשים למימוש בדיבור. הטעמה ה“ספרדית“, המלרעית, שנקבעה באותן שנים כתקנית, הייתה באוזניו נכונה אך מונוטונית, והוא ניסה למצוא דרכים לשבור את השעמום. לאוזנו הרגישה צרמו תופעות כגון ריבוי הצליל ש בעברית (בגלל מילים נפוצות כגון שמות המספרים או כינוי הזיקה שֶ), ועל כן הציע, בשילוב אופייני בין יצירתיות למסורתיות שורשית, לאמץ גימטריה במקום שמו המלא של המספר (לומר למשל ס“ז במקום שישים ושבע) ולומר “כי“ במקום “ש“ אם אפשר, כלומר אם ניתן.

את השפע שאפס קצהו הודגם כאן מכיל הכרך שלפנינו, חלק מסדרה חדשה של כתביו האידיאולוגיים של ז‘בוטינסקי. בסדרה הישנה הכרכים אינם ערוכים על פי נושאים, המבחר מצומצם בהרבה ובא בהשמטות, אין ביאורים ושאר מנגנוני ידידותיות, וחסר הרבה מן החומר שהופיע במקור בלעז. כל זה תוקן במהדורה החדשה – ואמנם, המחיר הוא שלא פעם חוזר עניין אחד בכמה מאמרים. כדאי אפוא לקרוא בכרך בלי להתבייש לדלג. אבל כן, כדאי לקרוא. ההקפדה העריכתית חוברת למקוריות ולקסם האישי הנודפים מכתיבתו של ז‘בוטינסקי. אוהבי העברית יתמוגגו, ואולי אפילו ירגישו שמצאו להם מנהיג – חי או מת.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ל' תשרי תשע"ח