צעירים מסתגרים בביתם ומדווחים על חיים בברלין, קשישה דמנטית מחפשת אחר זיכרון בחוף המושלג של ירושלים. אסופת סיפורים שגיבוריהם נמלטים מההווה שלהם מייצגת הלכי רוח עכשוויים

חוף הים של ירושלים

עידו גפן

כנרת, זמורה–ביתן, 2017, 320 עמ'

עד כמה אתם נוכחים בחיים שלכם? כלומר, האם אתם ממש נותנים להם לעבור דרככם ולהתנגח בכם בעוצמה? או שמא הם חולפים לצדכם כשאתם עסוקים בשגרה היומיומית? זה הכול נוכחות. או בעצם העדרה של הנוכחות, בספר הביכורים של עידו גפן "חוף הים של ירושלים".

הספר שכבש את טבלאות רבי המכר בזריזות מפליאה עבור בן 25 הוא בעצם אסופה של נובלות, שגם אם לכאורה אין קשר עלילתי ביניהן או בין הגיבורים שלהן, הרי שחוט שקוף מחבר בין ההתרחשויות: הרצון העז של הדמויות לא להיות נתונות ברגע, להימלט מן המרחב הנפשי והפיזי של הקיום שלהן כרגע, בהווה. כולן צועקות את הדחף לברוח מחייהן כפי שהם: אחדים נמלטים מן הזקנה, אחרים מן המוות או דווקא אליו, חלק חיים במציאות מדומיינת, ואחרים סתם מעמידים פנים או משקרים לעצמם.

בועת סבון

בנובלה הראשונה, המסופרת מנקודת מבטו של חייל משוחרר טרי מן הצבא, מחליט הסבא שלו, שאיבד את אשתו האהובה, להתגייס לצה"ל ולשרת ביחידה קרבית, לא פחות. בין הנכד והסב מתקיים היפוך תפקידים: התלישות של הנכד הצעיר המתנהל באדישות כלפי הכול, מושך את מעמד ה"חייל משוחרר" הרבה מעבר לסביר, מול הנחישות של הסב להיות שוב נצרך ופעיל ומסתכן.

ברגעי הקריאה הראשונים נדמה שלא תהיה לסופר היומרה לגייס באמת את הגיבור הזקן שלו לצבא, נדמה שעוד רגע תקרה תפנית מפתיעה שתחסוך את הסיכון הספרותי; וזה סיכון ספרותי גדול מאוד – לבנות עולם עם היגיון משלו, שבו צה"ל, מעוז הגבריות השוקקת, מארח מחלקה גריאטרית. אפשר היה בקלות ליפול למגוחך, לחקייני או לכוזב, אבל איכשהו הסיפור מתקבל על הדעת.

דמו בנפשכם סרט של האחים כהן, זירה אמינה גם אם מופשטת, שבה אוהלים מאובקים מאוכלסים בקשישים במדים ונעליים גבוהות. בתוך המחלקה הצבאית אפשר לזהות את הפחדן, הבעייתי, המנהיג. גפן נושף את הגיבורים לתוך בועת סבון שמתקיימת לצד המציאות ובמקביל לה, באופן ריאליסטי וגרוטסקי כאחד, ועומד בהימור שלקח.

בהמשך הסיפור הסב הולך ומתחשל בעוד הנכד נאלץ לגלם את תפקיד המבוגר האחראי נוכח שני הורים לא מתפקדים – אם נעדרת ששולחת מיילים מדרום אמריקה (מקום שאליו אמורים לנסוע חיילים משוחררים) ואב שמעסיק את עצמו בבירוקרטיה וטפסים עד שמתייאש ושם קץ לחייו. כולם מנסים להכריע את המוות: הסב שצוחק לזקנה במטווחים ובפעולות נועזות, האב שמחליט בעצמו מתי יסתיימו חייו והבן שדוחה את הבגרות ללא הצלחה.

מייצרים ברשת סימולציה של חיים מדומיינים בברלין
צילום: חן לאופרד, פלאש 90

חלומות שתולים

התמה של בועה נפרדת שבה משייטים הגיבורים מחוץ למציאות האפורה מתקיימת כמעט בכל הסיפורים. לעיתים היא ממשית ולא רק סימבולית. כמו בסיפור על שני צעירים שהחליטו להסתגר בבית, מניחים לכל הסובבים אותם לחשוב שנטשו לברלין. את זה הם עושים באמצעות הפייסבוק כמובן. בעוד הם חיים את חייהם הקטנים בפריפריה, ברשת הם מתחזקים חיים אלטרנטיביים קוסמופוליטיים ומעלים מדי יום תמונות פיקטיביות של תרבות עכשווית ובתי קפה של היפסטרים. הרשת היא לא רק דרך לבנות דימוי עצמי כוזב, אלא ממש אמצעי ליצור סימולציה של חיים שלעולם לא יתרחשו במציאות הבינונית.

בועה ממשית נוספת מופיעה בסיפור "נפטון" המתאר את החיים במוצב צבאי מבודד, ואת האכזריות של חברת צעירים שמצויים בבידוד, לחץ ואחריות שלא הולמים את גילם. כפי שרומז הסיפור הראשון בספר, אין בכלל גיל נכון לאדם ללבוש מדים ולצאת להרוג – אבל בסיפור הזה יש גם הצעת פתרון למצב המייאש ולניכור בדמות הקשר עם האישה. מי שנמצאת מחוץ לכלוב ויכולה להראות לנתונים בתוכו את הצד האנושי שבהם.

זה לא קורה באותה הצטיינות בכל אחד מן הסיפורים. בנובלה "אקזיט" נכנס המחבר לנעליהם של זוג הורים יאפים, מצליחים ומשגשגים, שהחליפו את תל אביב בחוות בודדים מרוחקת בנגב. בתם, שירה, מפתחת תסמינים משונים שמעידים כביכול על התמכרות לסמים או על חשיפה לפגיעה מינית טראומטית. ההורים הקרייריסטים שנשבעו "לשאוף להצליח מבלי להתנצל" כשאך רקמו את הרומן ביניהם מתמודדים עם משימה שדורשת מהם התכווננות וקשב רב: לפענח את הבת שהפסיקה לדבר ולתקשר איתם. האבחנה מפתיעה: מתברר שהילדה חולמת חלומות שבהם חולפות שנים. היא מתבגרת, מתאהבת, פוגשת ונפרדת ומותירה את הוריה בלעדיה. בעוד האב עובד על אקזיט הקשור בשתילת חלומות, אל החלומות של בתו אין לו נגישות.

בסיפור הזה, למרות שהאמירה של גפן היא אישית – הוא רוצה לדבר על בריחה והעדר תקשורת בין הורים וילדים – בכל זאת צורם מעט הדמיון ליצירות עדכניות מן השנים האחרונות שעסקו בנושא החלומות – תחום שזכה להצפה של אזכורים תרבותיים פופולריים: ניר ברעם כתב רומן בשם "מחזיר החלומות" על אישה שמעדיפה לחלום את מאווייה מאשר להסתפק באפרוריות החיים, והסרט "התחלה" בכיכובו של ליאונרדו דה קפריו מתרחש כולו בחלומותיהם של הגיבורים כשהצופים נותרים מעורפלים עד סוף הסרט בהבחנה בין אשליה וריאליזם.

דימוי מול החיים

האם יש בעיסוק האינטנסיבי הזה אמירה על קשיי ההסתגלות של בני הדור שלנו, נמלים עסקניות ומוכות מסכים דיגיטליים ורשתות חברתיות תובעניות, לניכור של חיינו במאה העשרים ואחת?

ברומן של עידו גפן המציאות החלופית היא נתון. בין שהבחירה בה מודעת כמו אצל שירה החולמת, ובין שהיא נכפית על הגיבורים שלה, כמו בסיפור היפה "חוף הים של ירושלים" שנתן לספר את שמו ובו בני זוג קשישים מחפשים אחרי זיכרון מנקר של האישה הדמנטית, על חוף מושלג בירושלים נטולת הים, שאותו היא משמרת בדמיונה כבר שנים רבות. בן זוגה מתמסר לחיפוש ומסתיר ממנה את הצחיחות של העיר ושל המציאות ומכמירת לב האהבה הוותיקה שהפעם באה לידי ביטוי בכניעה לבדיה של בן הזוג, אבל למענו.

יש משהו אצילי בעיסוק של בן 25 בקשישים ובפחדים שמלווים אותם. הסתכלות שחורגת מן האנוכיות והעיסוק העצמי המאפיינים יוצרים בתחילת דרכם, האמנותית והרגשית כאחד. ההקבלה בין אלה שנמצאים באפילוג של חייהם ובין צעירים שניצבים על ספם וכל בחירה שיעשו מכרעת, מעניינת. שתי העמדות האלה, שני הקצוות – גיבוש האסטרטגיה הנפשית שלנו לחיים והמבט לאחור, הרטרוספקטיבה – מצריכים תנועה ואומץ לב.

לעידו גפן בהחלט יש אומץ לב. הבחירות שלו כסופר לעיתים יומרניות אבל מאתגרות. הוא שולח את הגיבורים שלו לפלנטות אחרות, למחשכי התודעה של האלצהיימר, לחוסר התוחלת שבשירות הצבאי. הוא מישיר מבט לבני הדור שלו ומציג בפניהם את האמת על חייהם גם כשהיא רופסת, תלושה וחסרת עמוד שדרה. דווקא הזקנה מביאה איתה חמלה, אהבה, תעוזה.

התנועה בסיפורים איטית וכבדה. האדישות והאפאטיות המסוימת ששורה על הגיבורים מכבידה גם על הכתיבה. הסגנון של גפן נעדר ברק או מאמץ להצטיין. אפשר לראות זאת בדיאלוגים בוסריים מעט, בכתיבה שנראית מתחזה לקולנוע או לטלוויזיה לפעמים (למשל, הבחורה המוגדרת "עצמאית ומרדנית" תקלל בלי בושה, "איש ההיי–טק" יתחכם על פילוסופיה כשהוא מדבר עם אשתו), ובכל זאת זו יצירה מקורית, בעלת כובד, מכל בחינה.

אלה הם בני דור העשרים ומשהו בחברה הישראלית. זה האקלים המקובל בספֵרה החברתית שבה חי הכותב. הוויה מתחבטת, מתקיימת ברשתות, פחות יצרית ונעדרת מגע פנים מול פנים, גוף לגוף ונפש לנפש. זוהי חברה שבה הדימוי חזק ומשמעותי לא פחות מן החיים עצמם. שבה להחליט שלא להחליט הוא מצב קיומי קבוע, והתכנסות פנימה היא אופציה עשירה יותר לפעמים מפגישה עם כל הצבעים המסנוורים שיש מחוץ לוואקום. צבע, שפריצים של צבע, קצת כתמים של רגש – זה מה שהיה חסר לי בספר. ואני כל כך מצטערת בשביל בני הדור הזה, על המציאות המונוכרומטית שלהם, המפולטרת. ולו כדי לדעת את זה, חשוב לקרוא את "חוף הים של ירושלים".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ל' תשרי תשע"ח