חופשה זוגית | אביעד רוטשטיין

 

תחרות הסיפור הקצר עלשם עפרה אליגון של מקור ראשון והוצאת כנרתזמורהדביר לשנת תשע"ז, מקום שני

וזהו רק עוד יום שמתחיל. והתקרה גם היא אותה התקרה, אותו טיח מתפורר, אותם פסי תאורת רחוב מפוקסלים. כמה שנים שהיא פוקחת את עיניה אל אותם מראות בוקר נשנים. בשכיבתה הזהירה, גבה מעוקל אל שקערורית המזרן, משהה האישה עוד רגע של פיכחון, של עיניים פתוחות לרווחה. ועוד מעט תחל סדרת הנאקות והגניחות לעלות מהמיטה הסמוכה, והיד השעירה הנוחתת על מפסק השעון, ויניקות הליחה, וחרחורי הפליטה, אלוהים, עד מתי כל אלה. וכשעיניו ייפקחו לבסוף, ובעוד טרם מבט, וכבר ייעצמו עיניה, מפגש אינו בגבול המותר.

נחום המעלה נחירותיו במיטה הסמוכה עודנו גוש אמורפי בחלל החדר, אדי אור קלושים מסתננים מבעד לווילונות ומבליחים מתוכו קווי מתאר, משרטטים לפניה בסבלנות איברים חלוקים ורמזי צבעים. השפתיים, יבשות ומבוקעות, בקצותיהן מעין אבק לבן. האף, שמעולם כעור היה בעיני האישה, עוד התנפח עם השנים, מוכה אדמומיות ונימי דם כחלחלים, שערות מזוהמות מבצבצות מנחיריו. עיניו היו אולי החלק היחיד בפניו שניתן היה להסתכל בהן ללא שאט נפש, וגם הן היו עצומות. מדוע לא הסבתי מבט, חשבה לאחר מכן, כי ככל שהוסיפה להביט בו, מצח, סנטר, זיפי הזקן, ורצון זר, מוזר ופראי, החל לשוטט במחוזות הקרובים לתודעתה, מגשש את דרכו אל מעבר לגבולות הרתיעה. ומה יקרה אם אעלים אותו, אמחק אותו מחיי. העולם לא יפסיד דבר מאובדנו של נחום אחד, וגם אני אוכל לנשום סוף–סוף לרווחה.

כשנחפזה לצאת אל הרחוב עוד היו המחשבות מתרוצצות בה מבוהלות, אך משנכנסה אל הרכב וכיוונה את זווית המראה הקדמית, השתכחו מאוויי הבוקר, ורק תחושה עמומה התחבטה בה, משהו שניתן אולי לתארו כרגשות אשם. היה זה יום חמישי, יום הקניות. הסופר היה ריק באופן יחסי, והמוזיקה, לשם שינוי, הייתה דווקא נעימה. הקופאית כמעט שחייכה לה, לפחות כך נדמה היה, הן הרי כבר מזהות אישה את רעותה. האישה ידעה כי שמה של הקופאית אולגה, את זאת למדה מהתג המוצמד לחולצתה, אך הן מעולם לא פנו זו לזו בדברים. והנה היא מחייכת, ודבר מה גאה בה. היא חשבה אם לענות לה בחיוך משלה, אולי ניע ראש מספיק במצב שכזה, ובמקום זאת שלפה סכין מטבח שנראתה לה חדה במיוחד מתוך העמודים המפתים שליד הקופות והוסיפה אותה בחטף לעגלת הקניות. מישהו באמת השקיע כאן מחשבה בסידור המוצרים.

איור: עופר גץ

הבית קידם אותה בשקט של צהריים עצלים. נחום יצא לעבודה ולא יחזור עד הערב, ובכל זאת שילחה קריאה מגששת. "נחום?" ושוב רק השקט. מבלי לטרוח לפרוק את שקיות המוצרים, התיישבה האישה על הכורסה אל מול הטלוויזיה הדוממת והתבוננה בסכין שקנתה. קת הסכין פלסטיק ירוק, מרקמה מחוספס, להב הסכין פלדה משוננת. סכין מטבח לא רעה, סיכמה בליבה, אך האם תוכל לחדור רקמות שומן כה עמוקות? ומה עם רקמות השריר? נחום רובו שומן, אבל ישנם גם חלקים קשים יותר. הצללים הזדחלו על השטיח, וקרני האור של אחר הצהריים חשפו בסריקה איטית, אכזרית, את החידלון המשמים של נחום. השולחן המתנודד, ריפוד הספה הקרוע, כתמי הרטיבות שעל הקיר. באחת מהשקיות נמסה גלידת הווניל לשלולית מתקתקה והתערבה בבשר הטחון שהחל להעלות צחנה.

מדלת המרפסת הפתוחה חדר זבוב אל חלל הסלון, מפר את השקט בזמזום כנפיים טורדני. האישה עקבה אחר מעופו המתעתע, וכשנח לבסוף על ברכיה, קירבה אליו את ידיה באיטיות. הזבוב קפא ונדרך, תנועת האישה חלקה ובלתי מורגשת, הזבוב מקפל את רגליו לזינוק, והכוח שנעצר בידי האישה מתפרץ בספיקת ידיים דייקנית מילימטרים בודדים מעליו. הזבוב שנשאב אל הוואקום הפתאומי נסגר מובס אל כלוב ידיה, וכשפתחה אותן הביטה בו שוכב שם, כנפיו מרוסקות, ומשיירי גופו המרוטש נמשך יובל זעיר באדום ומעיים לבנות ושפוכות. הכנפיים עוד זזו שניות ארוכות בפרפור עצבי, ורק כשפסקו מתנועתן היא סגרה אותו שוב בתוך ידה, חשה בציפורניה חותרות אל תוך הבשר. השקט שב ונמהל בבית.

כשאפלולית הערב החלה להטביע את הסלון בצללים, קמה האישה בהחלטיות ממקומה. אסור שנחום יבחין כי משהו אינו כשורה. היטב ידעה כי גם מאחורי שכבות הטמטום שעטה על עצמו במשך השנים, הרי שחוקר המשטרה בדימוס עדיין חי אי–שם במרתפי מוחו. את הקניות סידרה במהירות, את שלארון – לארון, את שלמקרר – למקרר ואת שלפח – לפח. הפח עצמו הורד אף הוא בזריזות אל הפח הגדול שברחוב. שום רמז אסור שיישאר. חמש דקות לפני השעה שש התיישבה האישה על הספה, הדליקה את הטלוויזיה והטמינה בזהירות את הסכין בכיס החלוק הפרחוני. פעימות ליבה המואצות ביישו אותה, והיא הגבירה עד הקצה את עוצמת הקול של הטלוויזיה.

קול צעדים מדשדשים במעלה המדרגות הקדים את בואו. כבר בדלת שלף בידו האחת את החולצה מעל לצווארו, ובתנועה מורגלת גירד את שערות החזה שבצבצו מעל הגופייה האפורה, הנצחית. האישה קפאה במקומה, אך נחום רק מלמל מילות שלום לא ברורות ויצא אל המרפסת, למקומו הקבוע, מתפרק אל כיסא הפלסטיק שכרע תחת כובד משקלו. אוויר הערב כבר קר כל כך, אך על עורפו השעיר של נחום בצבצו ללא הרף אגלי הזיעה. על הגופייה מעגלים–מעגלים של כתמים לבנים, מפה טופוגרפית של חודשי ההזנחה, שנים של ניכור ומרחק. כיצד הוא יכול לסבול את עצמו, רכון על חוברות הנשיונל–גיאוגרפיק המרופטות שאחיו זורק לו מדי פעם כשהוא קופץ לבקר במכונית החדשה שלו, לאחר שהוא ובניו המנומסים כבר משמשו בהן מספיק. העולם לא יפסיד דבר. האישה קמה בקלילות מהכורסה, ידה נצמדת בנחישות לפלסטיק הירוק. כשהגיעה אל דלת המרפסת שלפה את הסכין מכיס החלוק והרימה אותה באיטיות באוויר. הנה עוד צעד אחד, עוד תנועה אחת מתפרצת.

"את רואה מה כתוב כאן", המם אותה קולו השלֵו. הסכין הוחזרה בחשאי אל הכיס. "את רואה את הנזיר הזה? תסתכלי איך הוא לבוש. רק בד דק, עומד לו ככה בשלג של ההימלאיה. כתוב כאן שהחוקרים מדדו את חום הגוף שלו, וראו שהוא יכול לשחק בו איך שהוא רוצה. תראי איך הוא מזיע". האישה התיישבה בכבדות על הכיסא לצדו. הרחוב נפרש לפניה לכל אורכו, עד לקיוסק של חיים בפינה, הנוף היחיד כמעט שידעה בשנים האחרונות. בשביל מה הוא היה צריך לדבר עכשיו, וכל העניין הזה של הסכין נראה לה מרוחק פתאום, מלוכלך. היא עצמה את עיניה בלאות, ולפניה נגלתה דמותו של נחום, לבוש בתחתונים וגופייה, עומד ומזיע בשלג ליד הרכבל העליון בחרמון. היא צחקה בקול, אבל נחום רק ענה לה בנחירות כבדות. נרדם החמור, ומה יהיה עליה. אם רק היה ניתן לה איזה סימן, אות ממרום. הסתיו כבר התקרב ונהיה לחורף, ומהחנייה שלמטה התנוצצה זגוגית המכונית כחיזיון. האות ניתן, סימן ונבואה. האישה קמה ממקומה והתחמקה חרש מהמרפסת.

בצאתה מהבית אספה האישה את מפתחות הרכב וסגרה אחריה את הדלת בנקישה קלה. כמעט התפתתה לרדת את המדרגות בדילוגים, שתיים–שתיים, כמו כשהייתה ילדה, ואיך שאמא הייתה נחרדת. כשהגיעה לרחוב הסתובבה ובחנה את מרפסת ביתם שבקומה השלישית. נחום המשיך לישון שם את שנת הכלבים שלו. היא פתחה את דלת הנוסע במכונית שלהם, ובאור הקלוש של פנס הרחוב הבחינה במתג לביטול כריות האוויר שבצד הנוסע, מסומן במדבקת היצרן, תינוק יושב על כיסא בטיחות וקו אדום חוצה אותו באלכסון. המתג הועבר למצב כבוי. קל ופשוט ונקי.

מאוחר יותר באותו הלילה, כשתתהפך במיטה בניסיון מאסף להירדם, תחייך לעצמה בסיפוק, כיצד הגה מוחה רעיון כה מפותל בשעה קצרה כל כך. הרי מחר יום שישי, יום הביקור הקבוע שלהם אצל גיסתה, אחות של נחום. היא תשב בכיסא הנהג, דבר שבשגרה, ובאחד מעיקולי הדרך, היא יכולה להצביע על המקום המדויק גם בלילה חשוך, בצידה הימני, נטוע עץ אלון עתיק למראה. מקום מושלם לתאונה, קטלנית לאדם אחד בלבד. ייתכן שגם היא תיפצע, אך לא באופן אנוש כנחום. לפני שנבלעה באפלולית חדר המדרגות התמהמהה עוד רגע, שלפה את הסכין מכיס החלוק והשליכה אותה אל הפח הגדול.

לא חלפה דקה ודמותה שבה לרחוב. טיפשה, טיפשה, טיפשה. כיצד שכחה את חגורת הבטיחות. סוערת ונושפת חיטטה בידיים חשופות בפח, ולאחר זמן שהלך והשתרך בינות לשקיות הזבל המתפקעות וקרביהן השפוכים, שלתה לבסוף את הסכין המגואלת שיירי מזון. היא ניגשה אל הרכב, משכה את חגורת הבטיחות שבצד הנוסע עד סופה וחתכה אותה לרוחבה, משאירה בה רק פס זעיר, דבר של מה בכך. פניה אורו.

הלילה העירוני, כבד וחסר כוכבים, התפוגג. גם בעפעפיים סגורים אפשר היה לדעת שאור בוקר בהיר מאיר בחוץ. האישה השהתה את עצמה בגבול שבין החלום למציאות, מנסה להעלות בזיכרונה את אולגה, אך ככל שניסתה לא יכלה להיזכר בפניה. כבר עשר שנים שהן מתראות בכל שבוע, ומעולם לא קראה לה בשמה. באחת היא נזכרה בכל מאורעות הלילה הקודם. הבטן מכווצת לכדור דחוס, וטוב שאין כל אפשרות לסגת עכשיו, ההחלטה הרי כבר התקבלה. המיטה הסמוכה ריקה ומסודרת, והיא מיהרה להתלבש בקפידה ומחשבה אחת טורדת את מוחה, כיצד יראו אותה כוחות ההצלה שיובהלו למקום, אולי אפילו תהיה תמונה בעיתון. וממתי בכלל אכפת לה איך היא נראית, וטוב, ומשהו חדש אולי מתחיל.

אבל למראה נחום יושב במטבח וגבו אל הדלת, רכון על המגזינים המשומשים, נרגע בה דבר–מה. זהו רק גבר יושב במטבח, ואני רק אישה, והיום הוא רק עוד יום, ומגע הרצפה הקריר בכף הרגל החשופה. "תראי מה כתוב כאן", אמר לה, "תראי, יש נזיר בטיבט, כאן בתמונה, שקברו אותו חי באדמה, ואחרי שעתיים הוא יוצא משם וכלום, כאילו שום דבר לא קרה". מהתמונה הגדולה חייך אליה נזיר מחוסר שיניים, גלימה צהובה כרוכה על גופו ועיניו טובות. מה יש לו לנחום. נשימה ארוכה, ונשיפה. ואולי זו ארוחת הבוקר האחרונה. ונשימה. הנה הכול חוזר למקום, כמעט, עד שמתפרק לפתע.

כי כשניגשה האישה אל השיש לחתוך את הסלט, כמה שנים שהיא חותכת כך את הסלט, היא הבחינה בה מונחת במתקן ייבוש הכלים, כאילו סתם, סכין מטבח בעלת קת ירוקה ומחוספסת, להב משונן וחד. והתמונה לפתע בהירה כל כך, מפורטת, חיתוך חגורת הבטיחות, נעילת דלת המכונית, והסכין שמונחת על מושב הנוסע, נשכחת במרכז כתם האור החיוור. נחום קם ממקומו, גופו כמעט ונוגע בגופה, מפיץ כוח רדום וריחות חמצמצים. "בואי", אמר, "נוותר על הסלט היום. אוריד את הפח ואחר כך ניסע". לרגע חשה בחום גופו מבעד לשכבות הבגדים, מתאכזר אל בשרה בכמיהה, ועוד ניסתה ללכוד את מבטו, להזהיר, לעזוב הכול, להתוודות, לכרוע ברך, להתאשפז במוסד סגור ולצאת מחוזקת. אבל נחום שותק והכול מתרוקן אל תוך שתיקתו, צעדיו כבר יורדים במדרגות והיא נטועה במטבח והכול נשאב ונשאב, ואין אוויר, ואין פנאי למילים.

את הדרך עשו בשתיקה סמיכה. נחום עישן ולא פתח חלון, היא אפילו לא העירה דבר. המכונית גמאה את העיקולים אחד לאחד, הולכת וקרבה אל העיקול המתוכנן. "נחום", היא אמרה כשכבר ראתה את העץ ממרחק, "נחום". נחום הביט בה בעיני העגל התמימות, בדל סיגריה כבוי בין שפתיו, בזגוגית החלון מהלך זבוב על ענפי עץ אלון. אולי בכל זאת הוא לא מבין דבר. לחיצת פתע כוחנית על דוושת המהירות, הסטת ההגה בפראות לצד ימין, והמכונית זינקה בטירוף אל שול הכביש, חולפת על פני קו ההפרדה הלבן וכל מהירותה נבלמת באחת אל הגזע העבה, היציב, העתיק. מן הסתם כבר ראה דברים מוזרים מאלה.

יום סתווי יפה היה, בירוק תבואה ואפור שמים, ונחום מרחף בחלל שבין הכיסא לחלון, גופו העצום חסר משקל. לפני שפרץ דרך השמשה הקדמית אל מרחבי השדות עוד הספיק לשלוח אליה מבט, ובמבטו מעין התוכחה. האישה עקבה אחר מעופו, ראש כבד כל כך לנחום עד שנראה שאפילו לא נסדק מחבטת השמשה. היא חיכתה למכת כרית האוויר על פניה, ללחץ חגורת הבטיחות על חזה, אך אלה לא הגיעו. החגורה אמנם נמתחה עד קצה, אך נפרמה בקלות, נראה כי מישהו חתך בה לרוחבה. המכונית החבוטה נותרה מאחור, האישה ונחום שטים באוויר הפתוח והשמש מחממת אותם ברוך. הרחק מתחת להם שדות העמק סדורים מלבנים–מלבנים, הבתים הולכים ומתרחקים, הם רק קוביות זעירות עכשיו, ומה שמבהיק שם משמאל, קשה להאמין, הוא הים. כבר מזמן לא יצאנו לחופשה, חשבה האישה. אולי נלך מחר לבית הקפה ההוא שאהבנו, נשב ליד הדלפק הצר שמול החלון ונתבונן אל אנשים רצים ברחוב.

כשהביטה לצידה ראתה את נחום פורש את ידיו, ציפור מגושמת וקלת משקל, ומבטו הרך נח על פניה בחיוך של סליחה ושל מה בכך. היא חייכה אליו בחזרה ופרשה אף היא את ידיה. גם ילדים לא הבאתי לו, חשבה, והוא שתק תמיד, אפילו שידע. ככל שהוסיפו לנסוק כך נהיה האור חודר כל כך ומבהיק, עוד מעט ויהפוך נחום לשקוף, והוא אפילו לא אכל היום דבר. "נחום", שמעה עצמה צועקת אל האוויר הדליל, "יש עוד זמן". אך נחום כבר הולך היה ונמחה אל האור הבהיר.

אביעד רוטשטיין, נשוי ואב לחמישה. מתגורר במבואחורון. מהנדס רפואי בהכשרתו, מתכנת בעיסוקו ובוגר סדנת הכתיבה של ביתהספר "המגירה" בהנחיית מירי רוזובסקי

——————-

נימוקי השופטים

בסיפור "חופשה זוגית" פרם אביעד רוטשטיין את חיי היומיום של נחום ואשתו, ואז שב וארג את האריג כמעט באותה דוגמה, אבל רק כמעט.

לכאורה, "חופשה זוגית" הוא סיפור המתרחש ביום חמישי שקט ורגיל, וגיבוריו הם בני זוג שקטים ורגילים המתגוררים בבית שקט ורגיל; אבל למעשה זהו סיפור אימה על שתיקה זוגית שצוֹוחת בין חדרי הבית. את השתיקה ואת הצווחה ואת השלווה ואת האימה – מוסר רוטשטיין בפרטי–פרטים מנומקים ומדויקים, המתלכדים לתמונה מורכבת ושלמה.

השפה של המספֵּר נבנית בתשומת לב מרשימה, והמילים המסודרות על הדף, כמו גם המרווחים הקצובים של השתיקות, מווסתים את הטמפרטורה הסיפורית.

השופטים בחרו בסיפור של אביעד רוטשטיין בשל המתח האלגנטי שבין התיאור הקליני המפורש של התפרקות הנפש ובין הדימויים המעודנים שתומכים בתיאור, ובשל העבודה המוזיקלית, המבנית והרגשית שלו, שוודאי נעשתה במאמץ רב של הלב והאוזן והראש, אבל לא הותירה בטקסט ולו טיפת זיעה אחת.

עלמה כהן ורדי

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוקטובר 2017, ב-גיליון בראשית תשע"ח - 1053 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: