זמן תהילים | מאיה פולק

חוגי תנ"ך ברחבי הארץ, סדרות רשת ושלושה ספרים חדשים – בחודשים האחרונים מתעורר עניין מחודש בספר תהילים, והוא מצליח לגבש סביבו דתיים וחילונים, שמוצאים במזמורים העתיקים מקור לתחושות ולמחשבות עכשוויות. על מלאכת ההנגשה של הספר לקורא הישראלי המודרני, ועל עידן הרשתות החברתיות, שדווקא בו הופך הספר לרלוונטי מתמיד

אחר צהריים אחד, בשבוע שבו חל ראש השנה, התקיים באולם הטקסים שבמשכן הנשיא בירושלים חוג התנ"ך הארבעה–עשר במספר. אחת לכשישה שבועות מתכנסים שם הנשיא ראובן ריבלין, אשתו נחמה ומוזמנים רבים כדי לקרוא פרק בתנ"ך ולדון במשמעותו. החוג נפתח לפני כשלוש שנים ועסק בספר בראשית, ובחודשים האחרונים נסב הדיון על ספר תהילים.

במפגש האחרון של חוג התנ"ך דנו בפרק ק"נ, החותם את ספר תהילים. "אחת השאלות ששאלתי את עצמי היא מה יש בו בפרק החותם ששבה את ליבם של מלחינים כל כך רבים", אמר הנשיא ריבלין בפתח הדיון. "כשפתחנו את ספר תהילים כאן בבית הנשיא בסוף החורף האחרון, דיברנו על כך שהספר הוא שער לשיחה בלתי נגמרת בין אדם לבין אלוהיו. בשונה משאר ספרי הקודש, שבהם הא–ל מדבר אל האדם, ספר תהילים הוא ספר אנושי. האדם הוא זה שמדבר אל הא–ל במילותיו שלו.

"אבל בסיום הספר, השיחה הזו נגמרת. האדם הביע את כל מה שהוא יכול להביע, ועדיין הלב מלא, ממש עולה על גדותיו. הוא מחפש דרכים אחרות, פונה אל אפיקים אחרים, אלה שאינם כבולים בכבלי שפה ולשון. הניגון של משורר תהילים הוא קולה של הנשמה. עיקר הנעימות והיופי של המוסיקה נוצר מהגיוון, מהקולות השונים שמתאחדים למקהלה אחת. כל סוגי הנשמות, כל סוגי הפרשנויות. זה מה שאנחנו כאן, בחברה הישראלית של היום, זקוקים לו כאוויר לנשימה".

כדי להגיע בזמן לשיעור התנ"ך בבית הנשיא צריך לצאת מוקדם מהעבודה או מהלימודים, ובכל זאת האולם מלא מפה לפה במגוון אנשים בגילים שונים, כולל דמויות כמו דן מרידור, אליקים רובינשטיין, פרופ' אריה נאור, הרב אורי שרקי, הסופרת יהודית קציר והמשורר מירון ח' איזקסון. התחושה היא שתהילים הוא טרנד ישראלי בשיא התרחשותו, ורבים רוצים להיות חלק ממנו.

בתום החוג, כשניגשנו אל הנשיא ריבלין ושאלנו אותו ממה נובע הגילוי המחודש של ספר תהילים בחברה הישראלית ומה מיוחד בעיניו בספר, הוא השיב: "ספר תהילים זה עם ישראל. כל עת טובה לתהילים, אבל בעת הזו, יש ימים שבהם אנחנו צריכים להרהר ולחשוב. מעסיקים אותנו כל מיני דברים שהם בשולי השוליים, עד שאנחנו מזניחים את עיקר העיקרים. אולי העיסוק בספר תהילים הוא תשובה לכל אותן תהיות ושאלות שאנשים שואלים היום".

איור: נעמה להב

היכולת להשתהות

החברה הישראלית שבה וגומעת מהבאר השופעת של מזמורי תהילים בכל פעם מחדש. המזמורים לא רק נוכחים בתפילה היומית; שוב ושוב חוזרים אליהם בעת צרה ומצוקה, בבקשה למזור ולמרפא; פעם אחר פעם מלחינים אותם וממחישים אותם בשלל דרכים אמנותיות. כך, למשל, שתי סדרות של סרטונים קצרים העוסקים בפרקי תהילים יעלו בקרוב באתרי אינטרנט שונים, במטרה להנגיש את הפן היומיומי של המזמורים. סרטונים פרי יצירתה של גל גבאי, שיעלו בקרוב לאתר וואלה, נושאים את השם "תהילים בשר ודם" ומביאים סיפורים אישיים של אנשים שחוו חוויה חזקה בחייהם, וקושרים בינה לבין פסוקים ממזמורי תהילים.

בימים אלו אף מתפרסם יבול של ספרים העוסקים בתהילים; הם אינם חבויים במדפי ספרות העיון או ספרי הקודש, אלא מוצבים על שולחנות בולטים בחנויות הספרים. אחד מהם, "לחיות תהלים" (ידיעות ספרים), מרכז מאמרים שכתב חנן פורת על פרקים א' עד ס"ג בתהילים. בחלקו השני של הספר מובאות הערות של פורת לשאר הפרקים, המבוססות על דברים שרשם על גבי ספר התהילים האישי שלו. הן לוקטו במלאכת מחשבת על ידי יהודה עציון. ספר אחר, "התשמע קולי – תהלים ישן חדש" (כנרת זמורה ביתן דביר) הוא אסופת שירי משוררים ושלל קטעים מיצירות עבריות בנות זמננו, בעריכת הסופר והמשורר יאיר אסולין, והם מופיעים לצד מזמורי תהילים, מתכתבים איתם, או, לחלופין, מנהלים איתם ויכוח ברוח הזמן. הספר השלישי, "תהילה – קריאות במזמורי תהילים" מאת הרב בנימין לאו (ידיעות ספרים), הוא ספר אישי על תהילים. עורכי שלושת הספרים אף קיימו דיאלוג בינם לבין עצמם ובינם לבין קהל בליל הושענא רבה, בחצר בית כנסת הרמב"ן בירושלים.

לאורך השנה קרא ולימד הרב לאו את ספר תהילים בשלל קבוצות, בין היתר בארגון "אנוש" לפגועי נפש וכן במרכז אדלר, שם למד עם אנשים שסבלו מאפאזיה – הפרעה נוירולוגית שפוגעת ביכולת השימוש בשפה. "השנה הזו הייתה עבורי שנת תהילים", הוא אומר, "עברתי בשנה האחרונה מאות קבוצות ללימוד תהילים, ולמדתי שתהילים נוגע בכולם. מרגש אותי לראות כיצד כל אחד חווה את ספר תהילים אחרת. קריאת תהילים מקפלת בתוכה גם את היכולת להשתהות רגע, לא למהר. לא לשאול 'מה אתה מבין', אלא לשאול בעדינות: 'רגע, מה אתה מרגיש?'".

כשהגיע לשיעור תהילים אצל אסירים באגף התורני של כלא באר שבע, קרא הרב לאו את פסוק ו' במזמור כ"ו: "ארחץ בניקיון כפי ואסבבה את מזבחך ה'", וראה כיצד משהו עובר על האסירים. "עמדתי לצד פושעים שביצעו פשעים חמורים", הוא מספר, "וחשתי כיצד בסופו של דבר, כשמישהו עומד ומתפלל את המזמור הזה, הוא רוצה לדעת שהוא נקי, הוא רוצה להתרפק על הא–ל ולהיבדק על ידו. לקרוא בכלא באר שבע מזמור שבו מופיעה הקריאה 'חנני א–ל' גורם לך לחשוב כיצד עבור כל אחד שם, יהא הפשע שביצע אשר יהא, בשנייה שבה הוא עומד בתפילה, יוצא ממנו משהו מאוד מזוכך. אם אסיר מתחיל לנהל דיאלוג עם עצמו על המצב שלו, עצם האמירה הזו של תהילים היא משאלה, ביטוי לרצון".

שער לשיחה בלתי נגמרת
בין אדם לבין א־לוהיו.
חוג התנ"ך ה־ 14 של בית
הנשיא ו־ 929 .
צילום: נתנאל טוביאס

לחש קסמים עתיק

מה יש בעת הנוכחית שמזמין לקריאת תהילים ולגילוי מחדש של הספר? "אנחנו חיים בתקופה של כתיבת פוסטים ברשתות החברתיות", אומר הרב לאו, "אנשים יכולים ורוצים להתבטא. גם תהילים הוא ספר שכולו שירת האדם, וככזה, הוא מזמין אליו. גם אם אנשים בתקופתנו חווים דברים שונים, הנפש בבסיסה היא אותה נפש".

יהודה עציון תמים דעים. "על רקע השקיעה לתחום הטכנולוגי שעוטף את האדם ואת החיים מסביב לשעון, יש נטייה לכיוון הפוך: לחיפוש הפנימיות, לחיפוש הרוחניות. מי כמו דוד המלך יכול להוביל מהלך שכזה. מאוד בקלות יכול אדם לגלות מתחת לפנס מורה או מוביל רוחני גדול, שגם היה מלך ישראל וגם הורה דרך בצד הפנימי, הנפשי והרוחני, איך להתמודד ואיך לקרוא לאלוהים מתוך הצרה. זה דבר שיש לו כוח מגנטי".

"ספר תהילים הוא החטיבה הרגשית של הקאנון היהודי", מסביר יאיר אסולין, "דוד המלך, שהיה גם גיבור גדול, יושב וכותב רגשות. זה דבר מהפכני ויוצא דופן, שמנהיגים גדולים יושבים וכותבים כך רגשות. התוצאה: אנתולוגיה של מזמורים רגשיים, שהם בעיניי מזמורים קיומיים של ממש על אהבה, על כמיהה, על נקמה, על זקנה ועוד. העידן שבו אנו חיים מחפש את האלמנטים הרגשיים יותר מאשר את האלמנטים האינטלקטואליים. אנשים כמהים לחיבור הזה, לחיפוש אחרי 'התשמע קולי' הזה. יש כמיהה חברתית כוללת לחיבוק, לחום ולתשובה, ולכן תהילים רלוונטי מאוד לימינו".

"אני רואה את תהילים כטקסט שיש לו כוח מאגי, מיסטי", אומרת הסופרת שהרה בלאו, המשתתפת במיזם 929. "ספר תהילים משמש מבחינתי מעין לחש קסמים עתיק שעובר מדור לדור, ולא תפילה שצריך להתארגן לכבודה ולעמוד למניין. מזמורי תהילים אינם מזמורים עונתיים: הם מתאימים לכל השנה. הם לא טקסט חגיגי כמו 'ונתנה תוקף', שאומרים פעם בשנה, אלא טקסט יומיומי, וזה הכוח שלהם. כשאני אומרת תהילים, אני מרגישה את אבות אבותיי שאמרו בדיוק את אותן מילים. בעוד שאלמנטים לא מעטים ביהדות הפכו להלכתיים ולפורמליים, רבים ממזמורי תהילים עובדים על אלמנט רגשי מאוד חזק ותרפויטי. הם מושכים וקלים להבנה".

לוקחים אותו לריאות

הרב לאו מסביר כיצד גייס את אנשי הציבור והרוח למיזם 929. "מילת המפתח היא אמון", הוא אומר, "אם אני בא למישהו שאני לא מכיר ואומר לו: 'בוא תלמד איתי פרק בתנ"ך', הוא יסתכל עליי, עם הכיפה שעל ראשי ועם התואר 'רב', וישיב: 'לא, תודה'. מנגנון ההפעלה הישראלי שלנו אומר שאם רב דתי מזמין מישהו ללמוד תנ"ך, הוא בעצם מזמין אותו לשבת. הסאבטקסט של 'בוא תלמד תנ"ך' הוא 'בוא תשתנה'.

"הבנו שחשוב לייצר מפגשים של עין בעין, בדיבור קרוב. לקחנו סוכני תרבות שאנו מאמינים שיש להם את הסל המלא שלהם, והם לאו דווקא דתיים, והזמנו אותם לכתוב על תהילים לפי קולם והבנתם. למי שיגיד 'אבל אני חילוני', אענה: 'מה זה קשור? התנ"ך הוא גם שלך, הוא ירושה משותפת'.

"יבואו אנשים מהעולם הדתי ויגידו: רק מי שמאמין בתורה, רק מי שמחויב לציית לתורה, רק מי שרוצה להאמין שאלוהים נתן את התורה – רק לו מותר לגעת בתורה ולדבר עליה. אבל אני חושב שכל אחד יכול למצוא אמירה או טקסט משלו שמדברים על תהילים".

ספרו של הרב לאו מורכב מהערות שכתב בעקבות קריאה במזמורי תהילים. "כשאני מוצא בתהילים מקומות של מצוקה, זעקה או כעס, פרקים שמנהלים דיאלוג עם א–לוהים, אני מרגיש את אבי, שנפטר לפני שלוש שנים", הוא אומר. "לנו, כדור שני לשואה, יש פתחון פה גדול כלפי שמים להגיד: בוא נבדוק ונראה מי הפר את הברית. זה מטלטל אותי מאוד. אני מרגיש דובר של אבא שלי ושל דורו, ואני חש שתהילים נותן לי פתחון פה לכך. הוא מרשה לי, הוא משחרר אותי, וזו עוצמה שלא הכרתי קודם. כמי שתמיד קרא בתהילים, אבל עד כה לא לקח אותו לריאות, זה מאוד מרגש אותי והופך אותי למתפלל חדש".

"חז"ל אמרו: 'כתר תורה מונח בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול'", מוסיף עציון, "ואכן, אין מגבלות, הכנות או דרישות כלפי מי שרוצה לקרוא תהילים, והגישה היא תמיד בלתי אמצעית. מצד שני, אין להוריד את הרמה של הספר כדי להנגיש אותו. יש למשל הטוענים שהאמונה בספר היא לא מחויבת, וניתן לקחת מספר תהילים רק את דברי החכמה. אני חושב שמי שנוקט את הגישה הזו ירוויח מעט מאוד מהקריאה".

חנן היה איתי בחדר

נוכחותו של חנן פורת מורגשת מאוד בספרו החדש, שערך בנו, יחיעם – בין אם בעצם ההכרעה שעל הספר יהיה חתום פורת עצמו, אף שחלפו שש שנים מאז הלך לעולמו; בין אם בטקסטים האישיים שכתבה המשפחה, וכמובן בהערות האישיות והלאומיות של פורת למזמורים. חלק מהדברים בספר ראו אור לאורך השנים בעלוני "מעט מן האור". "ידענו שאבא רוצה להוציא ספר עם פרשנויותיו לתהילים", מספר יחיעם פורת, "אבל המחלה שלו הייתה קשורה גם במוטוריקה, וכבר מההתחלה היו לו קשיים בכתיבה. הוא נהג לשבת עם מזכירתו, מיכל אזרחי (רוזיליו), או עם אחד מאיתנו, ילדיו, ולהכתיב לנו. בשלב מסוים הוא חלה מאוד, והפסיק לגמרי לכתוב. הוא לא הספיק לסיים, אבל החלטנו להוציא את הספר תחת שמו. האמירות של אבי על תהילים נוכחות מאוד בחיי, והעבודה של הספר הייתה ריכוז של כל הנוכחות הזו".

אך האינטימיות בספר נוצרת גם מחרדת הקודש שבה מביא יהודה עציון את פרשנותו של פורת לפרקי תהילים. כתיבתו של עציון, שהיה תלמידו של פורת וחברו הקרוב, שופעת עדינות ורוך, ולא פחות מכך – ענווה, כמי שמביא את דברי רבו. "כשכתבתי את חנן, ניסיתי להיות לו נושא כלים נאמן", אומר עציון, "השתדלתי פחות להביא את עצמי, אלא להביא אותו וגם לכתוב ברוחו ככל שהצלחתי להגיע, להרגיש ולהתחבר. באופן מטפורי אפשר לומר שכאשר כתבתי, חנן היה איתי בחדר. ממש ניסיתי להיות איתו ולידו, ובגלל שהיו לי שעות רבות כאלה במציאות, זה לא היה כל כך קשה".

"לחיות תהילים זה לחיות את דוד המלך", אומר עציון, "להיות כדוד המלך, שידו גם במלחמה באויבים, אך כל זה בעומק רוחני ובהתרפקות כמו של ילד על אמו, התחברות אמונית לקדוש ברוך הוא שלא רק מוביל אותנו מבחוץ, אלא גם מבפנים. זה מה שריתק את חנן למזמורי תהילים ומשך אותו אליהם בעבותות אהבה. גם אם לא בכל רגע ורגע, בנקודות משמעותיות חנן נגע בדרגה הזו: הוא חי תהילים".

"אבא שלי דיבר תנ"ך", מוסיף יחיעם פורת, "הסיפור של 'לחיות תהילים' היה מאוד חזק אצלו. זה לא שהיה דבר תורה בכל ארוחה, אבל השפה הערכית שלו והשפה של החיים שלו לא היו שתי שפות נפרדות. אדם שחי תהילים יש בו גם את כל המדרגות הקודמות, ובה בעת עליו להישאר אדם פשוט. זה משהו שגם היה נוכח אצל אבא שלי: יכולת לדבר עם אנשים, להיות מעורב עם הבריות, לצד הלימוד והתפילה".

חיים גורי מול המלחמה

"בתהילים יש משהו שקורא לכל אחד לבוא אליו מתוך מקום נקי", אומר אסולין. לקרוא ולשאול את עצמך: מה הטקסט הזה אומר עליך. זו הייתה גם נקודת המוצא שלי בספר שערכתי: שאנשים יפתחו את תהילים ואת השירים שבחרתי לשבץ לצדם, יקראו, יעצרו, יחשבו ויתאמצו. לכן גם בחרתי לשבץ את השירים העכשוויים לצד המזמורים, ללא עמוד פרשנות שמבהיר מה הקשר בין השניים".

עשרות שירים וטקסטים משובצים בספרו של אסולין, לצד מזמורי תהילים. אסולין: "כשבמזמור מ"ו, למשל, דוד המלך קורא לקדוש ברוך הוא לצאת למלחמה, בחרתי לשים מול זה את חיים גורי, שפותח את שירו 'הזמן העגול' במשפט: 'מן המלחמות ההן יצאנו איכשהו / בעור שינינו'. כך מזמור התהילים מוצא את עצמו מתכתב עם הכאן והעכשיו שלנו".

את ספרו של אסולין אפשר לקרוא טיפין טיפין, להתמקד בכל פעם בשיר אחד או שניים, אך מי שבוחר לקרוא בו בקריאה רציפה יראה כיצד השילוב של תהילים עם שירים עכשוויים מתלכד לכדי יצירה אחת שלמה. "השאיפה היא שיתייחסו אל הספר כאל יצירה שיש לה מהלך שלם, עם התחלה, עם אמצע ועם קתרזיס בסוף", אומר אסולין. כיוון שאסולין מתאים את השירים למזמורים, אין בספר היררכיות: משוררים עכשוויים יימצאו לפני משורר כמו אלתרמן, למשל. שמות השירים מופיעים רק בתחתית העמוד, כדי לשוות להם מראה של טקסט פתוח, בדומה למזמורי התהילים, דבר המסייע לרצף, למקשה האחת שנוצרת בספר יש מאין.

בחלק מהשירים ניכרים ההלימה או הדיאלוג עם תהילים, ובחלק מהשירים נדמה שהמשורר כלל לא התכוון להתכתב עם המזמור, או עם ספר תהילים בכלל, אך ההתמקדות שלו ברגשות ובערכים אוניברסליים מתכתבת עם תהילים בכל זאת. "אני חושב שזה הכוח של יצירות גדולות", אומר אסולין, "הן טומנות בחובן הרבה יותר ממה שהיוצר מודע לו, והן גם יכולות לנהל מערכת יחסים עם המציאות. זהו גם כוחו של תהילים: ספר שהוא לא אקזמפלר דתי, אלא ממש חוויה קיומית, בכל קיום שהוא".

תשובה להדתה

העניין בספר תהילים מתעורר במקביל לדיון הציבורי על ההדתה, ואסולין רואה בספרו תשובה לדיון הזה. "הספר לא פונה למרחב הדתי, אלא למרחב הישראלי", הוא אומר, "אני לא מוכן להפקיר את ספר תהילים ולקרוא אותו רק בקריאה שמרנית ודתית. תהילים הוא טקסט שהחברה הישראלית צריכה ללוש אותו, והיצירה הישראלית מתכתבת עמו. אחד הגילויים שלי לגבי דליה רביקוביץ', למשל, שאחד משיריה מופיע בספר, הוא ההבנה עד כמה היא משוררת רליגיוזית, וכמה זה רחוק מהדימוי החילוני שלה.

"אני מאמין שאם ילמדו את אלתרמן ואת גולדברג יחד עם תהילים, ייווצר מרחב שהאדם החילוני המשכיל צריך רק לשמוח בו ולהבחין בעושר שבו. לאורך השנים התרבות הישראלית העריצה את המקורות שלה. נעמי שמר ועמוס קינן הם חילונים מובהקים, ועדיין המרחב הישראלי ידע שהוא יונק מבורות המים ומהמרחב שבו הם יצרו. ישראליות שמתנכרת למקום שבו היא חיה, לטריטוריה ולתרבות שמסביב, היא 'בל תשחית' במובן העמוק שלו".

"אני נוטה שלא להחשיב את הנפנופים בהדתה, משום שהם באים יותר מהממסד החילוני ופחות מהאדם החילוני", אומר יהודה עציון. "יש כל מיני 'עסקני חילוניות' שדואגים שחס וחלילה לא יחדירו להם את היהדות או את התנ"ך למרחב, ואני רואה בזה תגובה שטחית ופחדנית. התהליך המקביל שקורה בחברה הישראלית, של חיפוש רוח וקריאת תהילים, שייך לרבדים שהם גם רובדי עומק וגם רובדי גובה, וככאלה הם יותר חשובים ומהותיים לנו. זה נכון גם אם התהליכים האלה פחות תופסים את הכותרות הראשיות, מעצם היותם תהליכים פנימיים".

"הפחד אינו מתהילים", אומרת שהרה בלאו, "אלא מהעובדה שהעניין הדתי במדינה הוא גם עניין פוליטי, ויש חשש שכל זה יתארגן בסופו של דבר לכוח פוליטי שיפגע באחרים. אני חושבת שזה יפה ומלא כוח שיותר ויותר יוצרים חילונים בוחרים לעסוק בתהילים, ומוצאים פרשנויות חדשות שאנשים בעלי רקע דתי לא בהכרח ימצאו. כך יכול ספר תהילים להמשיך ולבעבע בלי פחד. בואו נשאיר את תהילים במרחב הזה, הלא מחייב, היפה, הפיוטי והעוזר. זה הכוח של המזמורים".

"התפקיד שלנו הוא לייצר אקלים שבו התנ"ך שייך לכולנו", אומר הרב לאו, "בלי פטרונות, ובה בעת בלי התחושה שכל דיבור על תנ"ך מעמיד אותנו בסביבת סיכון קשה, שבמסגרתה התנ"ך הוא החשוד המרכזי בהדתה. אני מבין את הפחד, אך גם שואל: מהי נקודת הזהות של ילד ישראלי שיושב על עוגנים של זהות שאינם קשורים לדת?

"הסיפור הישראלי הציוני בן מאה השנים לא מספיק בעיניי. חובה לייצר סיפור עומק, ולשחרר את התנ"ך מהבעלות הדתית, כי הדתיים הם לא בעלי הבית. זהו נכס משותף. משני הקצוות אנשים לא מאמינים לנו. חרדים חושבים שחילַנוּ את התנ"ך, ויגידו שזו כפירה. מן הצד השני יגידו שאנחנו סוג של הדתה. אלו חרדים משני הקצוות, וזו חרדתיות משתקת. אך יש מרחב גדול באמצע שאומר: 'וואו, קורה פה משהו, זה מאוד מרגש'". #

אחר צהריים אחד, בשבוע שבו חל ראש השנה, התקיים באולם הטקסים שבמשכן הנשיא בירושלים חוג התנ"ך הארבעה–עשר במספר. אחת לכשישה שבועות מתכנסים שם הנשיא ראובן ריבלין, אשתו נחמה ומוזמנים רבים כדי לקרוא פרק בתנ"ך ולדון במשמעותו. החוג נפתח לפני כשלוש שנים ועסק בספר בראשית, ובחודשים האחרונים נסב הדיון על ספר תהילים.

במפגש האחרון של חוג התנ"ך דנו בפרק ק"נ, החותם את ספר תהילים. "אחת השאלות ששאלתי את עצמי היא מה יש בו בפרק החותם ששבה את ליבם של מלחינים כל כך רבים", אמר הנשיא ריבלין בפתח הדיון. "כשפתחנו את ספר תהילים כאן בבית הנשיא בסוף החורף האחרון, דיברנו על כך שהספר הוא שער לשיחה בלתי נגמרת בין אדם לבין אלוהיו. בשונה משאר ספרי הקודש, שבהם הא–ל מדבר אל האדם, ספר תהילים הוא ספר אנושי. האדם הוא זה שמדבר אל הא–ל במילותיו שלו.

"אבל בסיום הספר, השיחה הזו נגמרת. האדם הביע את כל מה שהוא יכול להביע, ועדיין הלב מלא, ממש עולה על גדותיו. הוא מחפש דרכים אחרות, פונה אל אפיקים אחרים, אלה שאינם כבולים בכבלי שפה ולשון. הניגון של משורר תהילים הוא קולה של הנשמה. עיקר הנעימות והיופי של המוסיקה נוצר מהגיוון, מהקולות השונים שמתאחדים למקהלה אחת. כל סוגי הנשמות, כל סוגי הפרשנויות. זה מה שאנחנו כאן, בחברה הישראלית של היום, זקוקים לו כאוויר לנשימה".

כדי להגיע בזמן לשיעור התנ"ך בבית הנשיא צריך לצאת מוקדם מהעבודה או מהלימודים, ובכל זאת האולם מלא מפה לפה במגוון אנשים בגילים שונים, כולל דמויות כמו דן מרידור, אליקים רובינשטיין, פרופ' אריה נאור, הרב אורי שרקי, הסופרת יהודית קציר והמשורר מירון ח' איזקסון. התחושה היא שתהילים הוא טרנד ישראלי בשיא התרחשותו, ורבים רוצים להיות חלק ממנו.

בתום החוג, כשניגשנו אל הנשיא ריבלין ושאלנו אותו ממה נובע הגילוי המחודש של ספר תהילים בחברה הישראלית ומה מיוחד בעיניו בספר, הוא השיב: "ספר תהילים זה עם ישראל. כל עת טובה לתהילים, אבל בעת הזו, יש ימים שבהם אנחנו צריכים להרהר ולחשוב. מעסיקים אותנו כל מיני דברים שהם בשולי השוליים, עד שאנחנו מזניחים את עיקר העיקרים. אולי העיסוק בספר תהילים הוא תשובה לכל אותן תהיות ושאלות שאנשים שואלים היום".

היכולת להשתהות

החברה הישראלית שבה וגומעת מהבאר השופעת של מזמורי תהילים בכל פעם מחדש. המזמורים לא רק נוכחים בתפילה היומית; שוב ושוב חוזרים אליהם בעת צרה ומצוקה, בבקשה למזור ולמרפא; פעם אחר פעם מלחינים אותם וממחישים אותם בשלל דרכים אמנותיות. כך, למשל, שתי סדרות של סרטונים קצרים העוסקים בפרקי תהילים יעלו בקרוב באתרי אינטרנט שונים, במטרה להנגיש את הפן היומיומי של המזמורים. סרטונים פרי יצירתה של גל גבאי, שיעלו בקרוב לאתר וואלה, נושאים את השם "תהילים בשר ודם" ומביאים סיפורים אישיים של אנשים שחוו חוויה חזקה בחייהם, וקושרים בינה לבין פסוקים ממזמורי תהילים.

בימים אלו אף מתפרסם יבול של ספרים העוסקים בתהילים; הם אינם חבויים במדפי ספרות העיון או ספרי הקודש, אלא מוצבים על שולחנות בולטים בחנויות הספרים. אחד מהם, "לחיות תהלים" (ידיעות ספרים), מרכז מאמרים שכתב חנן פורת על פרקים א' עד ס"ג בתהילים. בחלקו השני של הספר מובאות הערות של פורת לשאר הפרקים, המבוססות על דברים שרשם על גבי ספר התהילים האישי שלו. הן לוקטו במלאכת מחשבת על ידי יהודה עציון. ספר אחר, "התשמע קולי – תהלים ישן חדש" (כנרת זמורה ביתן דביר) הוא אסופת שירי משוררים ושלל קטעים מיצירות עבריות בנות זמננו, בעריכת הסופר והמשורר יאיר אסולין, והם מופיעים לצד מזמורי תהילים, מתכתבים איתם, או, לחלופין, מנהלים איתם ויכוח ברוח הזמן. הספר השלישי, "תהילה – קריאות במזמורי תהילים" מאת הרב בנימין לאו (ידיעות ספרים), הוא ספר אישי על תהילים. עורכי שלושת הספרים אף קיימו דיאלוג בינם לבין עצמם ובינם לבין קהל בליל הושענא רבה, בחצר בית כנסת הרמב"ן בירושלים.

לאורך השנה קרא ולימד הרב לאו את ספר תהילים בשלל קבוצות, בין היתר בארגון "אנוש" לפגועי נפש וכן במרכז אדלר, שם למד עם אנשים שסבלו מאפאזיה – הפרעה נוירולוגית שפוגעת ביכולת השימוש בשפה. "השנה הזו הייתה עבורי שנת תהילים", הוא אומר, "עברתי בשנה האחרונה מאות קבוצות ללימוד תהילים, ולמדתי שתהילים נוגע בכולם. מרגש אותי לראות כיצד כל אחד חווה את ספר תהילים אחרת. קריאת תהילים מקפלת בתוכה גם את היכולת להשתהות רגע, לא למהר. לא לשאול 'מה אתה מבין', אלא לשאול בעדינות: 'רגע, מה אתה מרגיש?'".

כשהגיע לשיעור תהילים אצל אסירים באגף התורני של כלא באר שבע, קרא הרב לאו את פסוק ו' במזמור כ"ו: "ארחץ בניקיון כפי ואסבבה את מזבחך ה'", וראה כיצד משהו עובר על האסירים. "עמדתי לצד פושעים שביצעו פשעים חמורים", הוא מספר, "וחשתי כיצד בסופו של דבר, כשמישהו עומד ומתפלל את המזמור הזה, הוא רוצה לדעת שהוא נקי, הוא רוצה להתרפק על הא–ל ולהיבדק על ידו. לקרוא בכלא באר שבע מזמור שבו מופיעה הקריאה 'חנני א–ל' גורם לך לחשוב כיצד עבור כל אחד שם, יהא הפשע שביצע אשר יהא, בשנייה שבה הוא עומד בתפילה, יוצא ממנו משהו מאוד מזוכך. אם אסיר מתחיל לנהל דיאלוג עם עצמו על המצב שלו, עצם האמירה הזו של תהילים היא משאלה, ביטוי לרצון".

לחש קסמים עתיק

מה יש בעת הנוכחית שמזמין לקריאת תהילים ולגילוי מחדש של הספר? "אנחנו חיים בתקופה של כתיבת פוסטים ברשתות החברתיות", אומר הרב לאו, "אנשים יכולים ורוצים להתבטא. גם תהילים הוא ספר שכולו שירת האדם, וככזה, הוא מזמין אליו. גם אם אנשים בתקופתנו חווים דברים שונים, הנפש בבסיסה היא אותה נפש".

יהודה עציון תמים דעים. "על רקע השקיעה לתחום הטכנולוגי שעוטף את האדם ואת החיים מסביב לשעון, יש נטייה לכיוון הפוך: לחיפוש הפנימיות, לחיפוש הרוחניות. מי כמו דוד המלך יכול להוביל מהלך שכזה. מאוד בקלות יכול אדם לגלות מתחת לפנס מורה או מוביל רוחני גדול, שגם היה מלך ישראל וגם הורה דרך בצד הפנימי, הנפשי והרוחני, איך להתמודד ואיך לקרוא לאלוהים מתוך הצרה. זה דבר שיש לו כוח מגנטי".

"ספר תהילים הוא החטיבה הרגשית של הקאנון היהודי", מסביר יאיר אסולין, "דוד המלך, שהיה גם גיבור גדול, יושב וכותב רגשות. זה דבר מהפכני ויוצא דופן, שמנהיגים גדולים יושבים וכותבים כך רגשות. התוצאה: אנתולוגיה של מזמורים רגשיים, שהם בעיניי מזמורים קיומיים של ממש על אהבה, על כמיהה, על נקמה, על זקנה ועוד. העידן שבו אנו חיים מחפש את האלמנטים הרגשיים יותר מאשר את האלמנטים האינטלקטואליים. אנשים כמהים לחיבור הזה, לחיפוש אחרי 'התשמע קולי' הזה. יש כמיהה חברתית כוללת לחיבוק, לחום ולתשובה, ולכן תהילים רלוונטי מאוד לימינו".

"אני רואה את תהילים כטקסט שיש לו כוח מאגי, מיסטי", אומרת הסופרת שהרה בלאו, המשתתפת במיזם 929. "ספר תהילים משמש מבחינתי מעין לחש קסמים עתיק שעובר מדור לדור, ולא תפילה שצריך להתארגן לכבודה ולעמוד למניין. מזמורי תהילים אינם מזמורים עונתיים: הם מתאימים לכל השנה. הם לא טקסט חגיגי כמו 'ונתנה תוקף', שאומרים פעם בשנה, אלא טקסט יומיומי, וזה הכוח שלהם. כשאני אומרת תהילים, אני מרגישה את אבות אבותיי שאמרו בדיוק את אותן מילים. בעוד שאלמנטים לא מעטים ביהדות הפכו להלכתיים ולפורמליים, רבים ממזמורי תהילים עובדים על אלמנט רגשי מאוד חזק ותרפויטי. הם מושכים וקלים להבנה".

לוקחים אותו לריאות

הרב לאו מסביר כיצד גייס את אנשי הציבור והרוח למיזם 929. "מילת המפתח היא אמון", הוא אומר, "אם אני בא למישהו שאני לא מכיר ואומר לו: 'בוא תלמד איתי פרק בתנ"ך', הוא יסתכל עליי, עם הכיפה שעל ראשי ועם התואר 'רב', וישיב: 'לא, תודה'. מנגנון ההפעלה הישראלי שלנו אומר שאם רב דתי מזמין מישהו ללמוד תנ"ך, הוא בעצם מזמין אותו לשבת. הסאבטקסט של 'בוא תלמד תנ"ך' הוא 'בוא תשתנה'.

"הבנו שחשוב לייצר מפגשים של עין בעין, בדיבור קרוב. לקחנו סוכני תרבות שאנו מאמינים שיש להם את הסל המלא שלהם, והם לאו דווקא דתיים, והזמנו אותם לכתוב על תהילים לפי קולם והבנתם. למי שיגיד 'אבל אני חילוני', אענה: 'מה זה קשור? התנ"ך הוא גם שלך, הוא ירושה משותפת'.

"יבואו אנשים מהעולם הדתי ויגידו: רק מי שמאמין בתורה, רק מי שמחויב לציית לתורה, רק מי שרוצה להאמין שאלוהים נתן את התורה – רק לו מותר לגעת בתורה ולדבר עליה. אבל אני חושב שכל אחד יכול למצוא אמירה או טקסט משלו שמדברים על תהילים".

ספרו של הרב לאו מורכב מהערות שכתב בעקבות קריאה במזמורי תהילים. "כשאני מוצא בתהילים מקומות של מצוקה, זעקה או כעס, פרקים שמנהלים דיאלוג עם א–לוהים, אני מרגיש את אבי, שנפטר לפני שלוש שנים", הוא אומר. "לנו, כדור שני לשואה, יש פתחון פה גדול כלפי שמים להגיד: בוא נבדוק ונראה מי הפר את הברית. זה מטלטל אותי מאוד. אני מרגיש דובר של אבא שלי ושל דורו, ואני חש שתהילים נותן לי פתחון פה לכך. הוא מרשה לי, הוא משחרר אותי, וזו עוצמה שלא הכרתי קודם. כמי שתמיד קרא בתהילים, אבל עד כה לא לקח אותו לריאות, זה מאוד מרגש אותי והופך אותי למתפלל חדש".

"חז"ל אמרו: 'כתר תורה מונח בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול'", מוסיף עציון, "ואכן, אין מגבלות, הכנות או דרישות כלפי מי שרוצה לקרוא תהילים, והגישה היא תמיד בלתי אמצעית. מצד שני, אין להוריד את הרמה של הספר כדי להנגיש אותו. יש למשל הטוענים שהאמונה בספר היא לא מחויבת, וניתן לקחת מספר תהילים רק את דברי החכמה. אני חושב שמי שנוקט את הגישה הזו ירוויח מעט מאוד מהקריאה".

חנן היה איתי בחדר

נוכחותו של חנן פורת מורגשת מאוד בספרו החדש, שערך בנו, יחיעם – בין אם בעצם ההכרעה שעל הספר יהיה חתום פורת עצמו, אף שחלפו שש שנים מאז הלך לעולמו; בין אם בטקסטים האישיים שכתבה המשפחה, וכמובן בהערות האישיות והלאומיות של פורת למזמורים. חלק מהדברים בספר ראו אור לאורך השנים בעלוני "מעט מן האור". "ידענו שאבא רוצה להוציא ספר עם פרשנויותיו לתהילים", מספר יחיעם פורת, "אבל המחלה שלו הייתה קשורה גם במוטוריקה, וכבר מההתחלה היו לו קשיים בכתיבה. הוא נהג לשבת עם מזכירתו, מיכל אזרחי (רוזיליו), או עם אחד מאיתנו, ילדיו, ולהכתיב לנו. בשלב מסוים הוא חלה מאוד, והפסיק לגמרי לכתוב. הוא לא הספיק לסיים, אבל החלטנו להוציא את הספר תחת שמו. האמירות של אבי על תהילים נוכחות מאוד בחיי, והעבודה של הספר הייתה ריכוז של כל הנוכחות הזו".

אך האינטימיות בספר נוצרת גם מחרדת הקודש שבה מביא יהודה עציון את פרשנותו של פורת לפרקי תהילים. כתיבתו של עציון, שהיה תלמידו של פורת וחברו הקרוב, שופעת עדינות ורוך, ולא פחות מכך – ענווה, כמי שמביא את דברי רבו. "כשכתבתי את חנן, ניסיתי להיות לו נושא כלים נאמן", אומר עציון, "השתדלתי פחות להביא את עצמי, אלא להביא אותו וגם לכתוב ברוחו ככל שהצלחתי להגיע, להרגיש ולהתחבר. באופן מטפורי אפשר לומר שכאשר כתבתי, חנן היה איתי בחדר. ממש ניסיתי להיות איתו ולידו, ובגלל שהיו לי שעות רבות כאלה במציאות, זה לא היה כל כך קשה".

"לחיות תהילים זה לחיות את דוד המלך", אומר עציון, "להיות כדוד המלך, שידו גם במלחמה באויבים, אך כל זה בעומק רוחני ובהתרפקות כמו של ילד על אמו, התחברות אמונית לקדוש ברוך הוא שלא רק מוביל אותנו מבחוץ, אלא גם מבפנים. זה מה שריתק את חנן למזמורי תהילים ומשך אותו אליהם בעבותות אהבה. גם אם לא בכל רגע ורגע, בנקודות משמעותיות חנן נגע בדרגה הזו: הוא חי תהילים".

"אבא שלי דיבר תנ"ך", מוסיף יחיעם פורת, "הסיפור של 'לחיות תהילים' היה מאוד חזק אצלו. זה לא שהיה דבר תורה בכל ארוחה, אבל השפה הערכית שלו והשפה של החיים שלו לא היו שתי שפות נפרדות. אדם שחי תהילים יש בו גם את כל המדרגות הקודמות, ובה בעת עליו להישאר אדם פשוט. זה משהו שגם היה נוכח אצל אבא שלי: יכולת לדבר עם אנשים, להיות מעורב עם הבריות, לצד הלימוד והתפילה".

חיים גורי מול המלחמה

"בתהילים יש משהו שקורא לכל אחד לבוא אליו מתוך מקום נקי", אומר אסולין. לקרוא ולשאול את עצמך: מה הטקסט הזה אומר עליך. זו הייתה גם נקודת המוצא שלי בספר שערכתי: שאנשים יפתחו את תהילים ואת השירים שבחרתי לשבץ לצדם, יקראו, יעצרו, יחשבו ויתאמצו. לכן גם בחרתי לשבץ את השירים העכשוויים לצד המזמורים, ללא עמוד פרשנות שמבהיר מה הקשר בין השניים".

עשרות שירים וטקסטים משובצים בספרו של אסולין, לצד מזמורי תהילים. אסולין: "כשבמזמור מ"ו, למשל, דוד המלך קורא לקדוש ברוך הוא לצאת למלחמה, בחרתי לשים מול זה את חיים גורי, שפותח את שירו 'הזמן העגול' במשפט: 'מן המלחמות ההן יצאנו איכשהו / בעור שינינו'. כך מזמור התהילים מוצא את עצמו מתכתב עם הכאן והעכשיו שלנו".

את ספרו של אסולין אפשר לקרוא טיפין טיפין, להתמקד בכל פעם בשיר אחד או שניים, אך מי שבוחר לקרוא בו בקריאה רציפה יראה כיצד השילוב של תהילים עם שירים עכשוויים מתלכד לכדי יצירה אחת שלמה. "השאיפה היא שיתייחסו אל הספר כאל יצירה שיש לה מהלך שלם, עם התחלה, עם אמצע ועם קתרזיס בסוף", אומר אסולין. כיוון שאסולין מתאים את השירים למזמורים, אין בספר היררכיות: משוררים עכשוויים יימצאו לפני משורר כמו אלתרמן, למשל. שמות השירים מופיעים רק בתחתית העמוד, כדי לשוות להם מראה של טקסט פתוח, בדומה למזמורי התהילים, דבר המסייע לרצף, למקשה האחת שנוצרת בספר יש מאין.

בחלק מהשירים ניכרים ההלימה או הדיאלוג עם תהילים, ובחלק מהשירים נדמה שהמשורר כלל לא התכוון להתכתב עם המזמור, או עם ספר תהילים בכלל, אך ההתמקדות שלו ברגשות ובערכים אוניברסליים מתכתבת עם תהילים בכל זאת. "אני חושב שזה הכוח של יצירות גדולות", אומר אסולין, "הן טומנות בחובן הרבה יותר ממה שהיוצר מודע לו, והן גם יכולות לנהל מערכת יחסים עם המציאות. זהו גם כוחו של תהילים: ספר שהוא לא אקזמפלר דתי, אלא ממש חוויה קיומית, בכל קיום שהוא".

תשובה להדתה

העניין בספר תהילים מתעורר במקביל לדיון הציבורי על ההדתה, ואסולין רואה בספרו תשובה לדיון הזה. "הספר לא פונה למרחב הדתי, אלא למרחב הישראלי", הוא אומר, "אני לא מוכן להפקיר את ספר תהילים ולקרוא אותו רק בקריאה שמרנית ודתית. תהילים הוא טקסט שהחברה הישראלית צריכה ללוש אותו, והיצירה הישראלית מתכתבת עמו. אחד הגילויים שלי לגבי דליה רביקוביץ', למשל, שאחד משיריה מופיע בספר, הוא ההבנה עד כמה היא משוררת רליגיוזית, וכמה זה רחוק מהדימוי החילוני שלה.

"אני מאמין שאם ילמדו את אלתרמן ואת גולדברג יחד עם תהילים, ייווצר מרחב שהאדם החילוני המשכיל צריך רק לשמוח בו ולהבחין בעושר שבו. לאורך השנים התרבות הישראלית העריצה את המקורות שלה. נעמי שמר ועמוס קינן הם חילונים מובהקים, ועדיין המרחב הישראלי ידע שהוא יונק מבורות המים ומהמרחב שבו הם יצרו. ישראליות שמתנכרת למקום שבו היא חיה, לטריטוריה ולתרבות שמסביב, היא 'בל תשחית' במובן העמוק שלו".

"אני נוטה שלא להחשיב את הנפנופים בהדתה, משום שהם באים יותר מהממסד החילוני ופחות מהאדם החילוני", אומר יהודה עציון. "יש כל מיני 'עסקני חילוניות' שדואגים שחס וחלילה לא יחדירו להם את היהדות או את התנ"ך למרחב, ואני רואה בזה תגובה שטחית ופחדנית. התהליך המקביל שקורה בחברה הישראלית, של חיפוש רוח וקריאת תהילים, שייך לרבדים שהם גם רובדי עומק וגם רובדי גובה, וככאלה הם יותר חשובים ומהותיים לנו. זה נכון גם אם התהליכים האלה פחות תופסים את הכותרות הראשיות, מעצם היותם תהליכים פנימיים".

"הפחד אינו מתהילים", אומרת שהרה בלאו, "אלא מהעובדה שהעניין הדתי במדינה הוא גם עניין פוליטי, ויש חשש שכל זה יתארגן בסופו של דבר לכוח פוליטי שיפגע באחרים. אני חושבת שזה יפה ומלא כוח שיותר ויותר יוצרים חילונים בוחרים לעסוק בתהילים, ומוצאים פרשנויות חדשות שאנשים בעלי רקע דתי לא בהכרח ימצאו. כך יכול ספר תהילים להמשיך ולבעבע בלי פחד. בואו נשאיר את תהילים במרחב הזה, הלא מחייב, היפה, הפיוטי והעוזר. זה הכוח של המזמורים".

"התפקיד שלנו הוא לייצר אקלים שבו התנ"ך שייך לכולנו", אומר הרב לאו, "בלי פטרונות, ובה בעת בלי התחושה שכל דיבור על תנ"ך מעמיד אותנו בסביבת סיכון קשה, שבמסגרתה התנ"ך הוא החשוד המרכזי בהדתה. אני מבין את הפחד, אך גם שואל: מהי נקודת הזהות של ילד ישראלי שיושב על עוגנים של זהות שאינם קשורים לדת?

"הסיפור הישראלי הציוני בן מאה השנים לא מספיק בעיניי. חובה לייצר סיפור עומק, ולשחרר את התנ"ך מהבעלות הדתית, כי הדתיים הם לא בעלי הבית. זהו נכס משותף. משני הקצוות אנשים לא מאמינים לנו. חרדים חושבים שחילַנוּ את התנ"ך, ויגידו שזו כפירה. מן הצד השני יגידו שאנחנו סוג של הדתה. אלו חרדים משני הקצוות, וזו חרדתיות משתקת. אך יש מרחב גדול באמצע שאומר: 'וואו, קורה פה משהו, זה מאוד מרגש'".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוקטובר 2017, ב-גיליון בראשית תשע"ח - 1053 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: