דרשות מחוץ למסגרת | אביה הכהן 

 

קובץ הגיגיו ודרשותיו של הרב פרומן בענייני זמן ומועד משלב שיחות סטנדרטיות עם קטעים מרגשים. בכולם הוא קורא לצאת מהקיבעונות ולשחק משחק של קדושה הנמצאת בדיאלוג עם העולם

תן לי זמן

רעיונות על ציר השנה ומרחב הארץ

הרב מנחם פרומן

עורך: שלמה ספיבק

מגיד, 2017, 232 עמ'

שנים ארוכות הבטתי בתופעה ששמה הרב מנחם – בפליאה בהערצה, באהבה, ופעמים גם בחוסר הבנה ובזרות. זכיתי להקשיב לשיחו בפני קהל, לעיתים שוחחתי עם הרב מנחם על עניינים ברומו של עולם ולא תמיד הבנתי את עולמו, וגם לא תמיד היה הכוח להנהגותיו. לאט לאט במשך השנים הבנתי שהרב מנחם הוא תופעה בעלת משמעות. והנה עמדתי בלווייתו. רובו של הקהל היה צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. כבר הייתי בלוויותיהם של רבנים אולם את  הקבוצה הזו לא ראיתי באף אחת מן הלוויות. הבחורים רובם עם כיפות וחלקם בלא כיפה, רובם בעלי שיער ארוך, ואין צריך לומר שחולצותיהם לא היו בתוך מכנסיים עם חגורה מסודרת. הבטתי על קבוצת הנשים שעמדה לידי. רובן לבשו מכנסיים וגם כיסוי ראש, וכמעט כולן היו מלאות במיני עגילים ונזמים ויחד הן עמדו חבוקות ודומעות.

היה ברור לי שתמונה זו לא אראה בלוויות של רבנים אחרים. המראה שלהם צעק: איננו רוצים להיות דתיים או חילוניים, איננו דתיים לייט, איננו רוצים להיות שייכים למגזר זה או אחר, אנחנו מחפשים את עולמות האמונה ואת עולמות החופש. בעולמות החול והחילוניות אין מקום לאותן הקבוצות. המגזר הדתי אמנם מדבר על מקום לכולם, אך אינו מתפלל לחופש, והרב מנחם היה עבורם סמל – חייו היו צעקה גדולה ואדירה שאפשר לחלום על חיי חופש ועל חיי אמונה ביחד, בלי לוותר. אפשר להיות שייך לעולמות שונים. גם אחרים דיברו בשמו של השילוב הזה, אך לא התפללו לו בכל הווייתם, ואילו הרב מנחם היה לסמל לתפילות ולחלומות.

מאז מותו של הרב מנחם דמותו עולה אל מול עיניי, ואני שואל את עצמי מה היה הרב מנחם אומר ונוהג בסוגיות שונות, וכך עם הרהורים אלו ניגשתי אל ספרו החדש "תן לי זמן – רעיונות על ציר השנה". את הספר ערך ר' שלמה ספיבק שבאהבה ובמסירות למורו ורבו הקליד שיעורים, אסף מאמרים שכבר התפרסמו, ערך את כל החומרים והפך אותם לספר, מתוך עריכה יפה ומנגישה. הספר הוא דמות דיוקנו של הרב מנחם בחייו. חלק מן השיחות "רגילות", כשיחותיהם של רבים אחרים, אולם בין לרשימות עולים קטעים מרטיטים ומרגשים שמסבירים משהו מסודו של הרב מנחם. האם היה צריך להביא רק את הקטעים המיוחדים, או להראות את דמות דיוקנו כבחייה על מגוון דרכי הבעתה? לא דיברתי עם העורך ועם המשפחה ואני מניח שהם דנו בכך והחליטו להביא את השיחות על ציר הזמן עם הרגעים הגדולים ועם הרגעים היותר סטנדרטיים, ולדעתי החליטו נכונה. זה היה הרב מנחם.

התחבר גם לכוחות שנראו מנוגדים לעולם האמונה.
הרב מנחם פרומן, 2013 צילום: אריק סולטן

גיוס הרוע

השיחה הראשונה עוסקת בראש השנה היהודי אל מול חגי ראשית השנה במזרח הקדום. גם במצרים ובמסופוטמיה ראש השנה היה חג המלכת האל לאחר שניצח את המורדים בו, וגם ראש השנה היהודי הוא חג המלכת ה', אך הניצחון הוא של האדם על כוחות הרע שבו. דרשה זו מלמדת על מודעותו של הרב מנחם למחקר המזרח והתנ"ך. המהלך בדרכי המחקר יוכל לראות בין השיטין של דרשות רבות בספר שהרב מנחם מודע לסברות מרכזיות במחקר המקרא, אולם בדרשתו המחקר הפך לאמונה, והתורה הפכה לתפילה.

כך גם ביחס לתיאוריות פוסט מודרניות. הרב מנחם אינו הולך בדרכו של הרב שג"ר ואינו מתמודד עם התיאוריות בגלוי ובישירות, אולם הקורא את דרשותיו של הרב מנחם ומכיר את הלכי המחשבה והרוח החדשים מבין שהרב מנחם מתייחס להלכי רוח אלו, ולאו דווקא מתוך פולמוס, אלא מתוך דיאלוג כן ואמיתי. בדרשתו לראש השנה יש עוד ממד. הרב מנחם נמשך אל ההוויות הקדומות ומחפש אותן. לא רק ביטול העולמות הקדומים מניע את שיעורו, אלא התחברות להוויות היסוד של האדם, והחג הקדמון הופך לחג של אמונה.

שתי דרשות דורש הרב מנחם על יום כיפור ושתיהן עוסקות בשעיר לעזאזל, ודומה שסודו של יום כיפור הוא סוד חייו של הרב מנחם. הזוהר דורש שהשעיר לעזאזל הוא שעיר שניתן לכוחות הרע, לסמאל, והשאלה היא כיצד אפשר לשחד את כוחות הרע. על כך משיב הרב מנחם:

נתינה זו מוצדקת משום שגם לצד השלילי יש מקום במציאות. מלכותו של אדון הכול יש בכוחה לכלול גם את הטוב וגם את הרע. אין זו התפשרות עם הרע אלא הטייתו לעבר הטוב, והשי שנותנים מביא לשינוי בעמדתו השלילית… משחקים בכוחות הרע ומגייסים אותם לשירות הטוב… נקודת המבט של החופש האנושי אינה עצימת עיניים ואף לא התעטפות בערפלי דמיונות פורחים באוויר. העמדה האנושית ביסודה היא חופש הבנוי על גבי המציאות. אנחנו חופשיים להתייצב מול עובדת נוכחותו של עזאזל – ולרתום אותו לעגלתנו.

פסקה זו נוגעת בשורשי חייו של הרב מנחם. ספר הזוהר תפס מקום מרכזי בהוויית חייו ויש לו מקום של כבוד בדרשות. הרב מנחם רצה ושאף להתחבר לכל הכוחות שבעולם ובמיוחד לכוחות שנראו כמנוגדים לעולם האמונה – כוחות הרוע שהשעיר לעזאזל מסמל. הוא ראה בכך אתגר אמוני. נקודת עומק של חופש לשוטט בין העולמות. השעיר לעזאזל קשור גם לכוחות רוע קמאיים בעולם, והרב מנחם חיפש את החיבור אל המיתי.

עוד משפט בפסקה זו נוגע לנקודת יסוד בהווייתו – "משחקים בכוחות הרע ומגייסים אותם לשירות הטוב". הרב מנחם חלם על כך שעולם המשחק והתיאטרון יהיה חלק מן ההוויה הדתית המתחדשת, ובכל חייו ראה מעין משחק תיאטרון. רבים טענו כנגד הרב מנחם בחייו שהוא חולם והוזה ואינו מביט נכוחה במציאות. הרב מנחם כעונה ואומר: "נקודת המבט של החופש האנושי אינה עצימת עיניים ואף לא התעטפות בערפלי דמיונות פורחים באוויר". ההתעלמות מן הרוע הקיים היא הזיה, וכביכול צועק הרב מנחם – עוד תראו שמה שאתם רואים כחלום הוא ההתמודדות הריאלית ביותר עם המציאות על שלל כוחותיה.

בדרשה נוספת הוא שוב דן בשעיר לעזאזל ובסכנה שבעולמות השילוב הרע יתפוס את הבכורה לפני הקדושה, והוא רואה בדברי הגמרא הדואגים לכך שהשעיר לה' יעלה ביד ימין את המשחק המבטיח שלעולם את הבכורה יקבלו עולמות הקדושה. בדרשה לסוכות מסביר הרב מנחם שמחלוקות הפרושים והצדוקים בענייני חג הסוכות היו כיצד להתייחס למנהגים עממיים. ניסוך המים ונטילת הערבה היו מנהגם הקדום של עובדי האדמה. הצדוקים לא ראו כל ערך להתחבר למנהגים אלו, וחכמים ראו ערך בחיבור של חכמים אל פשוטי העם ומנהגיהם, ובחיבור אל הקמאי והראשוני שמייצג כוחות ראשוניים באדם. המנהגים העממיים שאפו אל החיבור אל האדמה, והרב מנחם אהב את אדמת הארץ כאהבת גבר לאישה.

הדרשות עוד רבות ונזכיר רק כמה מהן. בדרשה נוספת לסוכות הוא מתאר את שמחת בית השואבה ואת דברי חכמים בשמחה זו כפריצת המסגרות החברתיות וגילוי השוויון שבין כל בני האדם. בדרשה לפורים על השכרות הוא שוב דורש על שבירת המסגרות שאותן אנו חיים ולהן אנו משועבדים ועל גילוי מה שלא נחשף בחיי היום יום. בשתי הדרשות ובעוד רבות אחרות נגלה הרב מנחם כעומד וקורא לשומעיו – שברו את המסגרות, אל תתנו למסגרות השולטות בחייכם לנהל את חייכם. אך הוא אינו קורא לניהיליזם, אלא למשחק שבו הקדושה יוצרת דיאלוג עם כל העולמות שברא הקב"ה.

עוצמה נשית

בדרשה ליום העצמאות הרב מנחם מזכיר את התפילה "שיהא אור הלבנה כאור החמה", והוא מברך ומתפלל את המדינה שתהיה כלבנה – נשית יותר. בבסיס הדברים עומדת תורת הספירות שבה ספירת מלכות מסומלת על ידי הלבנה ובמערכת הסמלים הקבלית היא השכינה והיא הצד הנשי באלוהות. בתפילתו ובברכתו הרב מנחם מתפלל שנסמוך פחות על עוצמתנו הצבאית "הגברית" וננסה לתקשר עם העולם בשפה אחרת, "נשית" יותר. אין ספק שדרשה זו אינה אופיינית לעולם הציוני דתי שבמרכז חגיגות יום העצמאות שלו עומדים צה"ל וכוחו.

שם הספר הוא כמובן בחירה של העורך ר' שלמה ספיבק, אולם זו בחירה מעניינת. בימי מחלתו היה הרב מנחם שר וחוזר ושר את שירו של המשורר יורם טהרלב "תן לי זמן". כשכבר אזלו כוחותיו והכאבים התעצמו ישבה לידו רעייתו אהובתו הדסה ושרה לו את השיר. אנו רגילים שברגעי קדושה אנו מפנים את כלי החול מן הבית, אולם הרב מנחם ראה בישראליות חלק מקדושת חייו, והשירה הישראלית הייתה חלק משירתו. מילותיו של יורם טהרלב בפי הרב בשעת מחלתו, כשהוא ידע שהמחלה והמוות אורבים, הופכות לצעקה אדירה ולתחינה גדולה – ריבונו של עולם, תן לי זמן!

 

הרב אביה הכהן הוא ר"מ בישיבת ההסדר בתקוע ומלמד במדרשות לינדנבאום ומת"ן

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ל' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוקטובר 2017, ב-גיליון נח תשע"ח - 1054, יהדות, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: