שאלה אחת גדולה

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם,

וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת

וְלָחֹג אֶתחַג הַסֻּכּוֹת (זכריה יד, טז)

במעין תנועת אקורדיון נעים להם החגים: בראש השנה אנחנו מבקשים מהבורא שימלוך על כל העולם, על כל היצורים והנפעלים. מדברים בגדול. ואילו ביום הכיפורים אנחנו מכים על לבנו, נזכרים בחטאים האישיים שחטאנו. בסוכות שוב אנחנו מרחיבים מבט מאקרו על הגויים כולם, ובשמיני עצרת מפנים מבט חוזר אל הבית פנימה, אל עם ישראל. בניגוד לשבעים פרי החג, המייצגים את שבעים האומות ושבעים הלשונות, הפר היחידי של שמיני עצרת מייצג את האומה העברית לבדה.

התחנה החשובה והארוכה ביותר ברצף הזה, חג הסוכות, היא הזדמנות עבורנו לעצור לרגע ולשאול שאלה אחת גדולה: מה יש היום לעם ישראל, ליהדות ולתורה להציע לעולם הגדול?

ובכוונה השאלה הזו איננה ממוקדת, כי הרי מי זה בדיוק העולם הזה, אבל יש כאן חקירה פנימית רבת–משמעות שלרוב אנו נוטים להתחמק ממנה – מה מכל העיסוק הפנימי של יהודים היום בינם לבין עצמם יכול להגיע גם מחוץ לגבולותיהם ולתפקד כמענה למצוקות ולאתגרים העכשוויים של החיים הזהותיים היום?

פנינו לחמשה הוגי דעות מהארץ ומחוצה לה, לרב יונתן זקס, פרופ' שמואל טריגנו, הרבנית רחלי שפרכר פרנקל, הרב דן בארי ופרופ' חביבה פדיה, וביקשנו מהם לשתף אותנו במחשבות ובהצעות שלהם לשאלה זו. הרי שלהם לפניכם.

איור: מורן ברק

 

——————-

לשנות את העולם >> יונתן זקס

מאז המסע שאליו יצאו אברהם ושרה, העם היהודי גילה בכל שלב בתולדותיו צורות חדשות של רוחניות וחולל מהפכה בעולם כולו

לפני כארבעת אלפים שנה, בשחר דברי ימי עמנו, יצאו שני אנשים למסע. הם לא ידעו לאן תוליך הדרך. כל שידעו הוא ששמעו קול קורא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאֹר, ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, א–ג).

אלה היו המילים, ודי היה בהן כדי לשכנע את אברהם ושרה לצאת למסע שישנה, בסופו של דבר, את העולם. החיים שניהלו בני הזוג לא הניבו דרמות ציבוריות גדולות. השניים לא היו מסוג הגיבורים שאנו מוצאים באגדות היווניות. אברהם לא היה מלך או לוחם, אף לא ניחן בכוחות על–אנושיים. רוב הזמן ניהלו אברהם ושרה חיים שקטים, הרחק מזירות הכוח והתהילה.

המיוחד בבני הזוג היה האומץ להיות שונים. הם לא עבדו את האלילים של תקופתם, וביכרו להבטיח את נאמנותם לא–ל יחיד, בורא שמים וארץ. כאשר נשקפה סכנה לשכניהם, הם התפללו עבורם ונלחמו למענם. אך השניים ניהלו חיים שונים משל אותם שכנים. היו להם ערכים משלהם. כך "שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). בניגוד לסובבים אותם, הם לא סגדו לטבע או לכוח, הם לא האמינו כי העולם הוא זירה פשוטה של התנגשות בין כוחות עיוורים, ודחו את המיתוסים והמנהגים האליליים שרווחו בתקופתם. כפי שפירשה זאת מסורת מאוחרת יותר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא (אברהם) מעבר שני (בראשית רבה מב, ח). היו פעמים שבהן הועמדה אמונתם במבחן, אך הם דבקו בה, נותרים נאמנים לקול ששמעו בעבר.

צילום: אריק סולטן

עם קטן, תרומות גדולות

היהודים היו תמיד עם זעיר מבחינה מספרית; אבותינו שרדו מתוך שהאמינו כי הנצח טמון בחיים הפשוטים של בני אדם רגילים. הם מצאו את הא–ל בבתים, במשפחות וביחסים עם הזולת. הם התפללו לא–לוהים בבתי כנסיות, המקומות הראשונים מאז ומעולם שנעשו מקודשים רק בשל העובדה שאנשים נאספו שם כדי להתפלל. הם גילו את השכינה בתוך הלב האנושי וביכולת שלנו לחולל בעולם שינויים בכוח מעשינו. הם נפגשו עם א–לוהים לאו דווקא ברוח, ברעם או ברעש אדמה, אלא במילים, מילות התורה – כתובַּת הנישואין בין א–לוהים לעם שבו בחר להיות עמו שלו. הם למדו את אותן מילים עד אין–קץ, והשתדלו להוציאן מן הכוח אל הפועל. הם הורידו את השמים אל הארץ, משום שהאמינו כי הא–ל מצוי בכל מקום שבו אנו מקדישים את חיינו למענו.

ואיכשהו הצליח העם הקטן הזה לעשות דברים גדולים. מתוכו יצאו כמה מאנשי החזון הדגולים שידעה תבל מאז ומעולם. הוא חולל תמורה בציביליזציה של המערב, בלמדו אותה לזנוח את המיתוס ואת הכישוף, ולראות בדברי ימי האנושות מסע ארוך ואיטי אל החופש ואל הצדק. בניגוד לעמים אחרים, העם הזה לא פרח ושגשג לתקופה מסוימת, ואחר כך שקע לתהום הנשייה. בכל שלב בתולדותיו הוא גילה צורות חדשות של רוחניות. בעקבותיהם של נביאים וכוהנים באו סופרים וחכמים, ואחריהם הגיעו פרשנים, משפטנים, משוררים, פילוסופים ומקובלים, ובחלוף הדורות קמו בגולה חלוצים ושבו לציון.

כאשר נפתחו בפניהם שעריה של התרבות הרחבה יותר, הוציאו היהודים מתוכם, כבר בפרק זמן של דור אחד או שניים, אנשי מדע, מדינאים, אנשי כספים, אנשי עסקים, מלומדים ואנשי רוח. הם עשו זאת בספרד של ימי הביניים; הם עשו זאת שוב עם הפצעת תקופת הנאורות. הם תרמו מספר מעורר השתאות של מעצבי המחשבה המודרנית. וכאשר נסגרו השערים החיצוניים, והמחשבה היהודית פנתה אל תוכה פנימה, הדופק היצירתי שלה לא החמיץ כמעט שום פעימה שעה שהיא הפנתה את מעייניה לדת ולמשפט ולהגות המיסטית של היהדות. מוקפים בדלוּת, בבורוּת ובאמונות תפלות, קיימו היהודים חיים המושתתים על ידיעת קרוא וכתוב ועל בקיאות בתורה ובמצוות. בפרפראזה על דברי המלט, גם אם חיו בתוך קליפת אגוז, הם ראו עצמם בנפשם מלכים על מרחבי אין–קץ.

שיקוף של רצון האל

מאז ימי משה רבנו ידע עם ישראל אל נכון שכוחו לא יהיה טמון בריבוי מספרי. "לא מרֻבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז). חרף זאת דבקו הם באמונה שא–לוהים חותר לתכלית מסוימת לאנושות, ושלעם היהודי נועד תפקיד ייחודי בהגשמתה. בני העם הזה היו, בדרך כלשהי שהיא מעורפלת אך אין לטעות בה, עדיו של ה'.

חייהם ישקפו את רצונו שלו. תולדותיהם ישקפו את תוכניתו שלו. היחסים שבין ישראל לא–לוהיו היו לעיתים סוערים, פעמים רבות מתוחים, אך מעולם לא נותקו. בני העם היהודי עתידים להיות נושאי נוכחותו של הא–ל בעולם שהייתה בו לעתים כפירה, ופשו בו תכופות אי–צדק ואלימות. בעידנים של סגידה לקולקטיב — אומה, מדינה, אימפריה — דיבר העם היהודי על כבודו וקדושתו של היחיד. בתרבויות שהתברכו כבר בזכותו של היחיד לעשות כאוות נפשו, דיבר עם זה על משפט, על חובה ועל אחריות הדדית.

היה זה העם הראשון בהיסטוריה שיצק בשלטון כללי מוסר, שעמד על עליונות הזכות על פני הכוחנות ועל סמכותו של נביא למתוח ביקורת על מלך. העם הזה האמין שחרף המרחק העצום המפריד בין האינסופיות של הא–ל לסופיות האדם, יש מן המאחד בין אדם לא–לוהיו — המפעל המוסרי לשיפור העולם, ומבחינה זו אנו בבחינת "שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (שבת י.). לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי. כפי שכתב פול ג'ונסון: "החזון היהודי הפך לאב טיפוס לשרטוט מתווים מפוארים לטובת האנושות, מתווים א–לוהיים ומעשי ידי אדם כאחד. היהודים עומדים, לפיכך, במרכזה המדויק של החתירה הנצחית להעניק לחיים האנושיים את הכבוד הטמון בתכלית מסוימת" (תולדות היהודים, עמ' 2).

האמונה היהודית, שהחלה עם אברהם אבינו, שהגיעה לכלל ביטוי באופן המפורט ביותר בברית שנכרתה בהר סיני, שנחזתה בעיני הנביאים ונוסחה בידי החכמים, פירושה כי בהיענותנו לקריאת הא–ל אנו מסוגלים קולקטיבית לשנות את העולם. להבות חוסר הצדק, האלימות והדיכוי אינן בלתי נמנעות. ניצחון החזק על החלש, הרבים על המעטים, התחבולנים על אלה הנוהגים ביושר — כל הניצחונות הללו, גם אם התרחשו ברוב הזמנים וברוב המקומות, אינם חקוקים במבנה היקום. היהדות היא הרגע המהפכני שבו האנושות מסרבת לקבל את העולם כמות שהוא.

הרב לורד יונתן זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה ומרצה באוניברסיטת ניו יורק. ספרו החדש "שיג ושיח: קריאות חדשות בפרשת השבוע" ראה אור לאחרונה בהוצאת מגיד

——–

בשורת ההוויה השנייה >> שמואל טריגנו

מדינת ישראל היא הגוף לבשורה הגדולה של ישראל לאנושות, אך כדי לתת בבשורה רוח ותוכן עליה להתחבר לייעוד הגדול שלה בהיסטוריה

המחשבה שלעם היהודי יש מה לבשר לעולם מחייבת תחילה שהוא יהיה מודע לכך. ובאשר למדינת ישראל, עליה מצד אחד ליטול על עצמה את מלוא הלגיטימיות שלה – דבר שאינו שכיח כל כך – ובה בעת לחרוג ממנה כדי לפנות אל האנושות. לשם כך עליה להוכיח גבורה מוסרית שאינה אפשרית אלא באמצעות חיבור מחודש לנצח ישראל (שמואל א טו, כט) ולמקווה ישראל (ירמיהו יז, יג).

מהו תוכנה כיום של אותה תקווה שהשכינה תחזור לציון הנבנית מחדש? מהי הבשורה שאירוע זה יבשר? זו שאלה מכרעת הנמדדת על פי קנה המידה הכפול של מה שנעשה מאיתנו ומה מצב האנושות בת–זמננו. ישראל "המנורמלת" מעבירה את המסר של "אומת הסטארט–אפ", אם לא את זה של "תל אביב בצבעי הקשת". ירושלים, סמלה הנבואי של בשורת ישראל לָעולם, נדחקת למעמד של פרובינציה של המחשבה ושל העתיד, "אבן מעמסה לכל העמים" (זכריה יב, ג). ולא עוד, אלא שהר הבית נמצא תחת משמרתו של הוואקף. מצב זה מצמצם לכלל חלום את הרעיון של העלייה לציון המהווה את מסגרת הדרמה של תקוות ישראל. רעיון הבשורה הוא אפוא בראש ובראשונה מאבק על גיבוש המודעוּת.

צילום: ברונו לוי, לעיתון 'לה מונד'

למצוא את הייחוד

לבשורת ישראל חסרים היום המילים והאנשים. בְּשַׂר הבשורה נוכח – וזהו נתון מעודד באופן אובייקטיבי – אך יש עוד להרטיט אותו כבשורה. בשר זה, גופו הקולקטיבי של עם ישראל, נמצא כעת במצב נתון, טמון בעולם העכשווי. זהו המישור שבו בשורת ישראל יכולה להתעורר, גם אם עם ישראל יישאר סביל. די לשם כך בקיומו, בעקרון קיומו. נבחרותו, כפי שסבורה היהדות, כלומר החסרתו ממניין האומות, הרחקתו, הופכות אותו באופן אובייקטיבי למקום הרגיש ביותר של מה שעובר על האנושות. זה מסביר מדוע סכסוך המעמת 15 מיליון בני אדם בטריטוריה כה קטנה ודלה עד כדי גיחוך קיבל ממדים עולמיים. מושא המאבק נמצא במגרש אחר.

מה שנרקם בתוך האנושות נושא משמעות. אנו מוצאים את עצמנו בעולם שבו החזון של בבל שב ומתגבש. במה הוא שונה מן החזון האברהמי שבא בעקבות חזונו של נח במשימה של הצלת החזון האנושי של הבריאה? נח הציל את העולם מן הבלבול בין מיני בעלי החיים, מערבוב העולמות, הא–לוהי והאנושי. אברהם נחלץ מעולם שבו האדם היה טרף לרצון לעוצמה, לאובדן כל גבול: בבל, האימפריה, המדינה העולמית.

זה מה שעומד היום בשורש המאבק שבין האידיאולוגיה הפוסט–מודרניסטית, התרה אחר "אדם חדש", אדון לעצמו עד כדי כינון עצמי, ובין הג'יהאד העולמי המחסל כל אחרוּת. אברהם עוזב את העולם הזה, את האוניברסלי הכוזב הזה, את אותו טבע אנושי אבוד, "אל הארץ אשר אראך". אך הוא עדיין אינו רואה אותה.

ה"עונש" המוטל על בבל, כלומר ברכתה, הדרך לתקן את מה שהיא עברה עליו, מוכיח זאת במישור מוחלט: הפרדת האנושות לעמים כדי לאכלס את האדמה ("משם הפיצם ה' על פני כל הארץ"; בראשית יא, טו) – לא מיזוגם – היא דגם האנושות המתוכננת. נעיר שבבשורתו של מיכה, "כי כל–העמים ילכו איש בשם א–לוהיו" (מיכה ד, ה), כל עם עולה לציון בשפתו הוא. עלינו למצוא שוב את אחדותה ואת ייחודיותה של הווייתנו, באשר אנו עַם שמעבר למניין "שבעים נפש" (בראשית מו, כז), "והאחד איננו" (בראשית מב, לב), שבעים נפש ועוד נפש כדי שבשר ישראל יישמע כבשורה.

הבשורה הגדולה ביותר שעם ישראל יכול לבשר לעולם היא הרעיון של עולם שאיננו מלא, מבלי שהריק השוכן בו ייראה כאַין בשל כך אלא כמקום שממנו מגיח האדם ובו הוא קם. זה המקום הפנוי שבו זוהרים הפנים של הווייתה השנייה של הבריאה: האדם אל מול א–לוהים, האישה אל מול הגבר, ישראל אל מול האנושות, הלווים אל מול ישראל. הדיבור המסתורי ביותר של התורה הוא "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). כיצד הנשגבות שכל אדם תר אחריה יכולה לשכון בתוך עם מבלי להתמזג עם האימננטיות, מבלי להרוס את העם הזה, מבלי להשחיתו? אנו יוצאים מתוך מאה שבה האנושות יצרה נשגבויות מלאכותיות וקטלניות, עם אידיאולוגיות ההמונים הגדולות, אך הריקבון המנצח שבא בעקבותיה איננו פתרון. עדיין יש לפתור את היחס אל הממד הזה במדינת ישראל החדשה, בעצה אחת עם ה"רפובליקה" ש"מלכות שמַים" מְפַנה לה מקום.

בשורה זו נושאת את הרעיון שעל פיו ההיפרדות ולא המיזוג – ההיפרדות של הלידה המפרידה את הילד מן האם כדי לכונן אותו כסובייקט, ההיפרדות המפנה מקום להוויה שנייה – היא העיקרון המנחה של החזון הא–לוהי של האנושות. הוויה זו עדיין עוברית ובמצב של התכוונות. היא בלתי מושלמת אך מתהווה. זו בשורתו של חג הסוכות: בסוכה אנו מעמידים שוב את עצמנו במישור של המצב האברהמי, "גר ותושב", ובו בזמן במישור של טיב יחסנו אל העולם, במשך שבעה ימים הכלולים במחזור השבע–שנתי של השמיטה ושל היובל, כלומר של הפעלת הגבול בניכוס העולם – תנאי הכרחי לכך שנשגבות תשכון בו, מעמד המסומל על ידי שמיני עצרת, החג שבו נאסף הקהל.

על כל אלה מעיד בשקט קיום ישראל. רצוי יהיה לשוב ולמצוא ב"שפה הישראלית" את עוצמת הדיבור העברי כדי לדובב את הבשורה בתוך הבשר, גופו של עם ישראל. לשוב ולמצוא את הד הראשית בתוך שארית הפליטה, להתבונן במרחבי הקוסמוס מ"ראש ההרים" (ישעיהו ב, ג) וממעמקי עבריותה של השפה הישראלית. אולי צריך לשם כך ליצור אוניברסיטה שתהיה באמת "עברית" – עברית מן המעמקים, המסוגלת לעצב שיח חדש של נצח ישראל, החזון העברי של היקום. או אז "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

פרופ' שמואל טריגנו הוא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה של הדת והפוליטיקה באוניברסיטת פריס. עומד כיום בראש האוניברסיטה העממית ליהדות בצרפת ופרסם 25 ספרים בנושאי יהדות, הגות, פוליטיקה, היסטוריה ואתיקה

————–

אוצר המשפחה >> רחלי פרנקל

הקול היהודי הברור המופנה לגברים ונשים כאחד: יַשבו עולם, לִמדו תורה, היו יצרנים וגומלי חסדים, ואחרי ככלות הכול, המשפחה היא כנראה הדבר החשוב ביותר שתיצרו בימי חייכם

ביציאה מאירוע חנוכה בבית הלבן פנה כתב טלוויזיה אל הרבי מלובביץ' ושאל אותו מה המסר שלו לאומות העולם. במבטא יידישאי כבד ענה הרבי לכתב הגוי:

“They should be mekayem sheva mitzvos Bney Noyach“

הרגע הזה מגלם את הקושי וכמעט חוסר התוחלת בניסיון למסור מסרים טרנס–תרבותיים, לפנות בשפה פנים–דתית החוצה. בכלל, הניסיון לדבר אל "העולם הגדול" – אל מי? אל שוכני רבעים אופנתיים במטרופולינים הגדולים, או למי שנשטף ביתו באיים מוכי אסון? לחובשי ספסלי האקדמיה או לחובשי פצעיהם במלחמות אזרחים, בעוני, ברעב, בבורוּת? למונותאיסטים / פגאנים / אגנוסטים / צופי תוכניות ריאלטי? גם הניסיון לנסח רעיון בשם "העם היהודי" – בשם אלו מן היהודים? ישראלים? דתיים? בני איזה זרם? בשם איזה בית מדרש?

יתרה מזאת, בכל נושא שעולה על הדעת, לגבי כל משימה גדולה ושליחות שלנו בעולם, נראה שקל יהיה להשיב "טלו קורה מבין עיניכם!". נדמה שדווקא תחומי השליחות שלנו זוקקים עבודה ושיפור תמידי גם אצלנו, דווקא אצלנו.

קיצורו של דבר, מצאתי את עצמי מתכנסת אל ערכי היסוד ממש, אל מה שהוא בבסיס החיים. לא המצאה בלעדית של העם הזה, אבל מעיקרי הקיום והדת, רעיון שהוא לגמרי אוניברסלי אבל יהודי לפניי ולפנים: המשפחה.

צילום: דוברות הכנסת, יצחק הררי

הזירה המרכזית

התא הזה, שאין אינקובטור נכון ממנו לגידול גוּרי האדם, הוא החממה לטיפוח היחידים המרכיבים אותו, ואבן הבניין הבסיסית לקהילה הרחבה. נדמה שהיכולת לתקן עולם, לחיות בתודעת אחריות וליישם את רוב השאיפות הגדולות של היחיד, הקהילה והעם, צומחת מן העוגן הזה, שאותו ואת ביצורו הייתי רוצה לאחל לנו, ולכל משפחות האדמה.

כאמור, לא היהדות הביאה את המשפחה אל העולם, אבל המשפחה היא עולם ומלואו עבור היהדות.

מצעדיו הראשונים של הזוג ועד שֹיבה, מזווית הראייה של היחיד ועד הפאזל המורכב של העם, החברה שלנו משפחוֹ–צנטרית. בשונה מהנצרות הקתולית שראתה בנישואין סקרמנט דתי שנוצר בידי הא–ל ואל יפרידנו אדם, ההלכה מאפשרת גירושין מתוך הנחה שאין להחזיק בנישואין בכל מצב, שיש יסוד של רצון ובחירה בזוגיות ובנישואין. עם זאת לאורך כל הדורות היא עסוקה בחיזוק היציבות המשפחתית ובביסוסה, החל מתקנת הכתובה "שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה" ועד החתירה למונוגמיה בתקנת רבנו גרשם מאור הגולה ובתקנות רבות ושונות.

חיק המשפחה הוא הזירה המרכזית לחיים הדתיים. ישנו דגש על החובות ההוריות, ומאידך מחויבות מלאת הוקרה למצוות כיבוד הורים. עידוד ההשכלה, ובמובן העמוק והרחב ביותר ההשקעה בחינוך, מעוררים התפעלות גם בקרב הגויים. ליל הסדר, שולחן שבת, ולמעשה גם השבת עצמה: איפה בעולם המערבי תזכו לפנאי הוֹרי משוחרר מטרדות הסמארטפון, וליממה תמימה בחברת ילדים נטולי מסכים?

לעיתים שומעים את האמירה שהבאת ילד לעולם כשלנו היא מעשה כמעט אכזר, לכל היותר בחירה אגואיסטית לטובת המימוש העצמי של ההורים. האתוס של המשפחה היהודית הוא שהמאמין – זורע. היא נבנית מתוך אמונה בטוב, בניית בית לבני האדם ולשכינה, שותפות עם הקב"ה בבניין עולם.

מעבר לכל הלכה או מנהג מסוימים, ישנו קול יהודי ברור המופנה לגברים ונשים כאחד: ישבו עולם, לִמדו תורה, היו יצרנים וחדשנים וגומלי חסדים, ואחרי ככלות הכול, המשפחה היא כנראה הדבר החשוב ביותר שתיצרו בכל ימי חייכם.

השורש שממנו צומח הכול

ומה קורה בעולם? רבות דובר על כך שבעולם המודרני המשפחה תחת התקפה. אינדיבידואליזם, פלורליזם והריבוי הגדול של צורות חיים לגיטימיות, אחוזי הגירושין, הילודה הנמוכה במערב ומתוכה השיעור העצום של ילדים הנולדים שלא לתוך חיי נישואין – נראה שכל אלו מותירים את הציור הראשוני של אבא–אמא–ילדים (יציבים ולא נעדרים או מתחלפים) כאשליית ילדות נאיבית. נראה שעמים רבים, במערב לפחות, לא די שמחמיצים בידיים את הברכה שבחיי משפחה, אלא מביאים על עצמם מדעת ושלא מדעת נזקים כבדים.

בכותבי על המשפחה כבסיס לכול, אני חרדה שאכאיב למי שלא זכו לגדול במשפחה מיטיבה, או למי ששואפים להקים כזו ועוד לא הגשימו את מבוקשם. אני חוששת להכעיס את מי שנסיבות חייהם הובילו אותם להקים תאים משפחתיים שונים מן המודל היהודי הקלאסי. אין לי ספק שיש מקום לרגישות ולמידה של גמישות בתוך התמונה הכללית. הקריאה כאן היא לא לוותר על השאיפה, על החזון הגדול של המשפחה. על ההבנה שמשפחה היא אוצר וייעוד, שהיא השורש שממנו צומח הכול.

נכון, זה דורש מאמץ, השקעה רגשית, משאבי זמן, דחיית סיפוקים, ויתורים, הצבה ברורה של סדרי העדיפויות (כי אף אחד עוד לא הצטער על ערש דווי שלא בילה יותר זמן במשרד). אלו בחירות הנוגעות ליחידים, למעסיקים ולממשלות. זה דורש סבלנות לתהליכי עומק במקום התמכרות לריגושים, אמון ביכולת ליצור יחד יצירה שהיא גבוהה וחשובה יותר מסך חלקיה (החשובים ויקרים בפני עצמם).

סיפור של נאמנות

כל ילד בימינו מכיר את ההבדל בין like ל–love. אין חובה או צורך לחבב את כולם, אפילו לא בתוך המשפחה. אבל אהבה היא סיפור אחר, היא סיפור של אחריות ונאמנות, של מחויבות ושייכות, של ברית.

בימי הסוכות הללו אנחנו יוצאים אל הסוכה שיש בה מאפיינים ברורים של הבית והחיים הנורמליים, "תשבו כעין תדורו", ומאידך היא עטורה בסממני המקדש ובענני הכבוד. אנחנו יוצאים לגור עם השכינה, ומזמינים אותה לשכון בבתינו.

אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כןאם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך. אם אתה לא תבוא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".

ונברכו בך כל משפחות האדמה.

הרבנית רחלי שפרכר פרנקל היא יועצת הלכה ומלמדת במדרשות מתן ונשמת

—————–

תחיית הקודש >> דן בארי

עלינו לזמן את כל הכוחות האינטלקטואליים, המוסריים והאמנותיים להשתתף בבית מדרש עולמי, חופשי מסיסמאות ומכוונות השתלטות, כדי לחקור ולנסות צורות חדשות של משטרים מדיניים וכלכליים

אין במעגל השנה זמן מתאים יותר מחג הסוכות להתבונן בחובותינו כלפי אומות העולם. החג מציין את האסיף, סוף השנה החקלאית, כשאסמינו מלאים בר ואין דאגה מפני החורף הממשמש ובא. מתוך שפע וביטחון, אנו פונים לדאוג לשלום האדם כולו. כך אולי, מתוך האושר שמסיבה לנו מדינתנו, עלינו להקדיש משאבי רוח לגורל האנושות ולזכור שהננו ממלכת כוהנים עבור עלייתה.

הראשית מפעימה את האחרית: "ואעשך לגוי גדול, ונברכו בך כל משפחות האדמה". לא למען עצמו נבחר אברהם, אלא כדי להצליח את האדם, כמגמת הבריאה עצמה, המכוונת את שלמות נזרה בהשתלמותו בעצמו, בעוברו בכל פיתולי הבחירה החופשית. והפעם, דרך פיילוט, עם נבחר, שיתהלך בנתיבים הסבוכים של ההיסטוריה וייכשל בהם, ושבע יקום, עד כי יבוא שילה. והנה עתה בא עד שילה, וישב בה. ואף שלא תמו ייסורי הקיום וחובת השמירה עליו, בכל זאת אנו חיים מעין חג אסיף, בארץ בנויה ושופעת טוב. האם לא הגיעה העת להיות ברכה לכל משפחות האדמה?

צילום: ראובן קסטרו

עדיין יהדות גלותית

אינני טורח לאושש את הקביעה שמאז ה' באייר תש"ח אנחנו גאולים. מאז, בנינו את ממלכתנו הריבונית, הדפנו את מחריבינו, ידינו קיבלו מנותן הכוח את הכוח לעשות חיל. כך נעשה החיל הזה, המרנין את לבנו. והבעיות אמנם רבות ועמוקות, ואויבינו אינם מרפים. ואנחנו, המגזר אשר בתוך העם יודע יותר מפורשות את מה שחש הרוב בעמימות, נמצאים במשבר דתי, חיים כגאולים ומתפללים כגולים. רבים כנראה היוצאים בשאלה מן החוזרים בתשובה, ורוב אלה האחרונים נעשים חרדים. לדאבוננו, האידיאולוגיה של הרב קוק אינה עושה הרבה נפשות. ובכן, מה לנו להגות על בשורה לגויים כשאנחנו לא מצליחים להפיץ את אמונתנו בתוך עמנו?

אני מציע לנסות לחשוב מן הכיוון ההפוך: אולי הסיבה שרגלינו מסובכות בחוטי הדתיות היא שאין אנו רוצים להתבונן על ייעודנו, שחיובו מתחדש עלינו מתוקף היותנו ריבוניים על אדמתנו. אחרי שמושא תפילותינו בגלות הושג, אנחנו צריכים להתפלל על גאולת העולם, ולהודות על גאולתנו אנו במקום לבקש אותה.

נקיים נא את ציווי "בינו שנות דור ודור": ללמוד היסטוריה כדי שנוכל ללמד וליצור הסתוריה (לפי הכתיב של הרב קוק, שביקש לראות בהיסטוריה לשון סתר). התנ"ך אינו ספר היסטוריה, אך ההיסטוריה שזורה בו ומופיעה בו במוטיבים גדולים וקטנים, מעשה אורג ומעשה רוקם. מצטיירת בו תוכנית א-לוהית גדולה: הצלחת בריאת האדם לא כשאר הבריאות שקיבלו את צורתן באופן פסיבי בתהליכים חיצוניים להן, אלא על ידי פעילותו העצמית, החופשית. חירות האדם מתאפשרת על ידי הסתר פניו של הבורא, הנותן בכך מקום לנפילות, לחטאים ולפשעים, מתוך אמון שמעז יצא מתוק ושמתוך תיקון העוולות ולמידת הלקחים יהיה האדם מסוגל לבנות עולם לפי מידתו האידיאלית, צלם הא-לוהים שבו.

ואומר לנו המקרא את פיתול הדרך הגדול, שנגרם עקב כישלון צמיחת האנושות אל שלמותה ישירות מתוך הופעת הציוויליזציה בעמק שנער. הפיתול הוא עזיבת המיזם הגדול באופן זמני, לטובת יצירת פיילוט: עם ישראל. מכאן ואילך, אנחנו בסיפור בתוך סיפור. ומדי פעם, בתוך הסיפור המיוחד לנו, עמו בכורו, יש אזכורים ורמיזות לסיפור הגדול, וקווים לדמות החזון של אנושות מפויסת שבה לא ילמדו עוד מלחמה, ותשרה עליה הברכה שעברה דרכנו.

אלא שבסיפור הפנימי, של הפיילוט, אנחנו מעורבים קיומית, והוא תופס את כל תודעתנו. מה עוד, שהוא סבוך ודרמטי, ומנגנון ההישרדות הנצחית של עם ישראל, הבנוי על ריבונות/גלות, זימן באלפי השנים האחרונות יותר גלות מריבונות. והגלות, הכרוכה ביחס מתוח בין העם המפוזר לבין האומות, עיצבה במידה מוגזמת את האופי הלאומי של העם כנרדף, שכל בקשתו היא להימלט מציפורני שונאיו, ואין לו חשק או פנאי לבקש את טובתם.

אין גישה שונה, בכל בתי הכנסת שבמדינתנו הריבונית ממשיכים להתפלל על גאולה שכבר הושגה, שאנו חיים בה כבר שבעים שנה, במקום להתפלל ולפעול על מה שעדיין לא הושג, בניית בית המקדש. כך שגם היום, התוכן של יהדותנו ממשיך להיות גלותי ומצבנו הנפשי מופנה כלפי פנים, ללא הכרה בתפקיד העולמי שלנו.

ברכה מהולה בקללה

ובינתיים, בסיפור הגדול, המקביל, של האנושות, חלו התפתחויות אשר שיבשו את התרחיש הפשוט של הצלחת הפיילוט ואימוץ הדגם על ידי האומות. התרבויות האליליות הגדולות של העולם העתיק עברו משבר שבעקבותיו חלק גדול של האנושות אימץ דתות שנולדו מן היהדות. אלו, בהיותן נובעות מן היהדות, מציגות את עצמן כמחליפות אותה ומביאות גאולה לעולם. ערכים שמקורם בתורה, כמו רחמנות ורדיפת צדק, התפשטו בעולם דרך הנצרות והאסלאם. ועוד אידיאולוגיה משיחית שמקורה ביהדות ורבים היהודים שהשתתפו בהפצתה, הקומוניזם המרקסיסטי, הטביעה חותם עמוק על האנושות כולה, ישירות או בעקיפין, והיא נוכחת בשיח הפילוסופי-מדיני עד היום.

האם השפעה זו של עם ישראל על עמי תבל מספיקה, ועונה על ההגדרה של הפסוק "ונברכו בך כל משפחות האדמה"? גם אם נוסיף את התרומה של הממציאים היהודים בתחומי הרפואה ובעוד שטחי מחקר מדעי, האם בזה מסתכם הייעוד של ממלכת הכוהנים? הרי ההשפעות העקיפות האלה, גם אם קידמו את ההיסטוריה והפיצו מושגים של צדק וחסד, היו ברכה מהולה בלא מעט קללה.

העולם של המאה ה-21 נמצא במצב פרדוקסלי. מצד אחד מתו האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-20. מצד שני, הערכים הנוצריים של חמלה ושוויון התעצמו עד לאבסורד בלבוש החילוני של הפוליטיקלי קורקט, ההופכת לתורה טוטליטרית הכופה עצמה באמצעות תקשורת מגויסת ופוסט-מודרניסטית, ומונעת חשיבה חופשית וביקורתית, אפילו באקדמיה. דוקסה זו, המנוסחת בסיסמאות, הפכה להיות התוכן המחשבתי של חברה אינדיבידואליסטית נהנתנית, שבה הייאוש, חוסר המשמעות והבדידות מקלקלים את ההישגים המרשימים של הטכנולוגיה והחוקים החברתיים. החברות האלה אינן ממשיכות את עצמן, שכן הן נמנעות מהולדת מספיק ילדים.

לעומת חברה זאת, מתעצם האסלאם, המציע אמונה חזקה וערכי כלל (משפחה, אומה) שכה חסרים לחברה הראשונה. החלקים היותר פרימיטיביים של העולם מתרבים, ובהם הדת, לרוב האסלאם אבל גם נצרות פונדמנטליסטית ודתות המזרח, מתעצמת.

ארגון קהילות

נדמה שיש לעם ישראל, מתוך תורתו, כשהיא משמשת מקור השראה לחשיבה ערכית מחודשת וארוכת מבט, מה לחדש ולהציע ל"משפחות האדמה".

קודם כול, כדי לספק את השאיפות הרוחניות של יחידים וציבורים – דת אוניברסלית, המושתתת על האמונה היהודית בצורתה היותר אצילית, שאינה נוגדת את ההישגים הפילוסופיים והמדעיים, כפי שאפשר למצוא בהגותו של הרב קוק, והמציעה מנהגים וטקסים ואִרגון קהילות המזינות את הצרכים הרגשיים והחברתיים של האדם ומאפשרים למשפחה להיות שוב היסוד והכלי של האושר האנושי.

שנית, הפריית המחשבה האנושית לכיוון פתרון הסתירות הנוראיות המסכנות את עתיד האדם, על ידי זימון ועידוד של כל הכוחות האינטלקטואליים, המוסריים והאמנותיים (חכמה בגויים, האמן!) להשתתף בבית מדרש עולמי, חופשי מסיסמאות ומכוונות השתלטות, כדי לחקור ולנסות צורות חדשות, ערכיות וחכמות, של משטרים מדיניים וכלכליים, מותאמות לזהויות התרבותיות השונות של משפחות האדמה.

אם נשים לנגד עינינו מטרות אלה, לימודנו ישתנה ויוליד גם לנו כאן צורות עבודת ה' וכלים חברתיים שיהיו גם נאמנים וגם רלוונטיים ויבטאו באמת את תחיית הקודש בארצנו.

הרב דן בארי הוא איש חינוך והוגה דעות, מייסד תוכנית הלימודים ברקאי

————————-

שבעים שיחות עם העולם >> חביבה פדיה

ליהדות יש מה לומר לעצמה ולעולם כולו מתוך התחדשות מתמדת של אתיקה מיסטית שיש בה אהבה, הכרה באחר ואחריות לו

לפני השאלה מה יש ליהדות לומר לעולם, השאלה בעיניי היא מה יש ליהדות לומר לעצמה. אני גם מבחינה בתוך השאלה הזאת בין שתי שאלות אפשריות: מה היהדות הביאה באופן עקרוני להרמוניית הידע והייחוד העולמי של כל ציוויליזציה, ומה היא מביאה כיום.

מה היא הביאה "אז", בעבר?

א. אחדות הא–ל והמתח בין אחדות הא–ל לבין תאריו ופעולותיו.

ב. החברות–חברותא והדיאלוג בבית המדרש.

ג. התיקון, כפי שהרחיבה את משמעותו תורת הקבלה.

ד. סבלו של המשיח עבד השם.

ה. רעיון הסגולה וייחוד העם מול אחדות הא–ל.

יש גם להבחין בהמשך לכך בין מה שהוא פרי הניסיון ההיסטורי של העם היהודי לבין מה שהוא פרי ההתנסות המטאפיזית, ההתגלות, הדעת והמיסטיקה.

פרי הניסיון ההיסטורי:

היינו מיעוט נרדף וחיינו בניסיון בסיסי של קיום מתמיד כגלות כפזורה. חווינו נדודים והידחפות לא פעם לעמדה של שעיר לעזאזל העומד לרדיפות אילוצי המרה והשמדה. הגלות ההיסטורית גם עיצבה את אחד מפניה המרכזיים ביותר של היהדות כדת החולקת התנסות תיאולוגית והיסטורית ארוכה עם הנצרות והאסלאם, ויותר לעומק הזמן עם המזרח הרחוק והקדום בכלל, אך בתוך כך שמרה על מאפייניה כציוויליזציה העומדת כשלעצמה, על בסיס שמירת רצף הזהות הדתית.

פרי ההתנסות המטאפיזית:

א. אחדות הא–ל והמתח בין תוארי הא–ל לאחדותו הובילו למיטב העיונים הפילוסופיים והמיסטיים שפתחו את ערוץ הדיבור על הא–לוהות במתח שבין הפן האינסופי הבלתי נתפס ובין הפנים המתגלות בעולם. זאת באמצעות הספירות (הקבליות), או באמצעות תוארי הפעולה (הפילוסופיים). בין מידות אלה: החמלה, הרחמים והסליחה.

ב. החברות והחברותא הביאו את רעיון הדיבור, את ההוויה הדיאלוגית, בית המדרש כמקום שבו כתר תורה מונח בארון לכול. הדיבור כולל את הקשב לאחר, לאדם, ואת הדיבור אל הא–ל היינו תפילה. מרכזיות הלימוד אף הביאה רעיון מדהים: את מושג ה"חידוש".

ג. התיקון הוא אחת מהבשורות הגדולות של היהדות, וברבדים המיסטיים שלו הוא כולל ערבות הדדית בין אנשים ואף ערבות להתגלות הא–לוהית בעולם. התיקון הוא בניית שיעור קומה בשלושת המישורים של עולם, קהילה ואדם.

ד. משיחיות ועבד השם. יסוד זה כולל את הרעיון, שהוא גם חומר נפץ פעיל, שההווה והעבר מכילים אופק אוטופי של גאולה אך כזה הקשור בסבל ובחמלה בהווה. רעיון זה השפיע רבות לא רק על הנצרות, אלא גם על האסלאם, והוא משיק לזרם המהיאנה שבבודהיזם, לפחות מצד ההכלה והחמלה, והנכונות לסבול את הקיום כדי להיטיב עם הזולת.

ה. הסגולה היא רעיון תעודת ישראל בעמים ואנו רואים שכבר הנביאים עידכנו אותו ביחס לתורה ("אור לגויים" אצל הנביאים לעומת התפיסה המהותנית יותר של "כי חלק ה' עמו" בתורה). לפי הבנתי יש לעדכן את רעיון הסגולה מדור לדור, ובכל דור יש לשאול מחדש מהי השליחות.

עדכון מסר הסגולה ברמה העולמית קשור ללא ספק ליכולת לשלב ברמה הגבוהה ביותר בין אוניברסליזם ופרטיקולריזם, והעולם הפוסט פוסט–מודרני זקוק לכך יותר מתמיד. ליהדות יש כלים לכך, היא רק חייבת להמשיך ולהתחדש כפי שאכן עשתה בעבר. רעיון החידוש עומד לא רק על חידוש "וורט" או פלפול מסוים, אלא על עצם התחדשות רוח היהדות.

נשיאת נס החידוש מדור דור לא התייחדה לזרם מסוים ביהדות. עִתים היו אלו הפילוסופים, עתים בעלי ההלכה ועתים בעלי הסוד, אך כל אחד מהמנויים לעיל יכול היה להיות גם כוח שמרני. השאלה היא אפוא כיצד לאזן מחדש יחסי שמרנות וחידוש בתוך היהדות, שתמשיך להתחדש כאשר אמצעי השימור העתיקים קורסים בעולם של חילון ומודרניות. נראה כיום, באופן מפליא, תורת הסוד, הקבלה והחסידות הם חיל החלוץ של ההתחדשות ויש להן רבות מה לומר ליהדות ולעולם.

אך יש להדגיש: לשאול מה יש ליהדות לומר – אין משמעו שאני חייב להיות משוכנע שהיהדות היא הדת העליונה בראש ההיררכיה ושיש לה תמיד מה להגיד לכול, אלא להיות משוכנע שהחשיבות העליונה בטיפוח מסורת עתיקה ועוצמתית היא היכולת להשכיל ולשמר אותה מתחדשת תדיר, כלומר ככזו הפתוחה בערוצי סינכרון לעולם, לבקשת הרוחניות הכללית ולזמן. זוהי אחת ההגדרות החשובות לממד הדינאמי של "אהיה אשר אהיה" כשהמדיום שלו הוא עם ישראל עצמו.

צילום: אריק סולטן

*

אתיקה חדשה נדרשת כיום לעולם כולו, וליהדות יש מה לתרום בתחום זה.

אחת מנקודות הכובד העוצמתיות ביותר של השילוב בין ההתנסות ההיסטורית המטאפיזית והאתית הייתה ההתגלות למשה בנקרת הצור. הרגע שבו ה' ענה למשה שפניו לא ייראו ואילו האחור הוא העברת הטוב, החמלה, הסליחה. משה רצה לראות את פני השם וקיבל י"ג מידות של רחמים – הן מה שנגלה אחרי שהפנים עוברות.

זהו המתח, הפיצול או אולי הנסירה בין שני הצדדים: בין צמצום (הפנים) ובין כבוד (האחר והאחור); הרצוא ושוב בין התשוקה לברוח מן העולם אל התנסות מיסטית ופיתוח העצמי ובין המחויבות לאחר, למשפחה, לקהילה ולעולם.

במקום כואב זה של הפיצול בין הצמצום ובין הרוחב, ברגע התשוקה אל ההתגלות – המשך החיים בחינת "אהיה אשר אהיה" ייקבע לפי התחדשותה של היהדות במקום שבו יש לה מה לומר לעצמה; וזאת מתוך התחדשות מתמדת של אתיקה מיסטית ומיסטיקה שיש בה אתיקה ברורה: אהבה, חמלה, דיבור, תיקון, הכרה באחר ואחריות אליו.

בעולם בלתי נגאל, המסר של נקרת הצור – "הנה מקום איתי" – הוא שהמקום הרוחני מכיל הכול. רק מההכלה יכולים לנבוע הן החמלה והן הדיאלוג עם האחר. אכן גם היהדות ביסודה ובמהותה מכילה הכול. כאן היא גם עומדת כלשון מאזניים אפשרית בין מגמות המיסטיקה של המערב ושל המזרח הרחוק. נהייתם וכמיהתם של הצעירים כיום היא למקום הצבעוני הרב–גוני הפתוח בשבעים פנים ובשבעים קולות של כל תורת הסוד היהודית, ולא רק לזרמים הקאנוניים בה, כשהמיתר הפתוח רועד אל המזרח. הם מלמדים אותנו רבות על הצורך בפרקסיס שאיננו רק מצוות. תורת הסוד מכילה זאת. בדרכים המובילים להשקטה מיסטית או טרנס, כל שמתגלה בחוץ במקומות הרחוקים ובמסעות שב ומתגלה כשהאוצר הוא תחת כרעי המיטה. כל שמתגלה במניפולציות גוף וסם עשוי להתגלות בפרקטיקות נפשיות סדורות. מיטה היא בעצם שינה, האוצר שהתגלה בחוץ מאיר מחדש את האוצר הקיים בפנים, בארון הספרים, באוקיינוס היהדות ובאוקיינוס הסוד שבה.

פרופ' חביבה פדיה היא ראש מרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בןגוריון בנגב, משוררת וסופרת

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוקטובר 2017, ב-גיליון סוכות תשע"ח - 1052 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. על פניו הייתי אומר שהתשובה לאותה "שאלה אחת גדולה" היא מלה אחת קטנה: כלום.

    ודאי שניתן לטעון, ולכאורה זו אמורה להיות עמדתו של כל יהודי ירא שמיים, שהיהדות היא הדרך האמתית לעבודת השם וזה, כלומר תפילין ושעטנז, מה שאנו אמורים ללמד את כל גויי הארץ. המשיבים לא נקטו בגישה זו, כנראה מפני שהם סבורים שהקריאה של היהדות לגויים איננה להתגייר וממילא אנחנו לא "מוכרים" להם את התוכן הפשוט של תרי"ג מצוות. סביר לגמרי, אבל מה נשאר חוץ מזה?

    תוכחותיהם הנמרצות של ישעיהו וירמיהו ועמוס: לא לעשוק דלים ולא לרצוץ אלמנות – פשוט הצליחו יותר מדי. היום, בלי לבדוק, אני בטוח שניתן למצוא את העקרונות האלו גם בחוקה של פפואה ניו-גיני או זמביה. אין זה אומר שהעולם הפך למקום של צדיקים וישרים ושבעלי כח לא מנצלים אותו כדי לעשוק ולגזול, אבל גם הרשעים אמצו את הרטוריקה של ישעיהו והם פשוט יסבירו לכם שמה שהם עושים תואם אותה לחלוטין.

    אם תראיינו את קים ג'ונג און או איך שלא קוראים לו, רודן קוריאה הצפונית, הוא לא יגיד "אני דיקטטור אכזר כי בידי הכח, איזה כיף לי" אלא יסביר לכם מדוע צפון קוריאה היא המדינה עם השוויון הגדול ביותר בעולם ואיך כל האזרחים שם מקבלים שירותי בריאות חינם ונהנים מכל רגע. זה כמובן שקר, אבל ההתמודדות אתו לא יכולה להיעשות דרך הטפות אלא דרך איסוף נתונים, ניתוחם והצגתם, זה כבר לא ישעיהו אלא יותר מילטון פרידמן.

    אבל אם אנחנו לא מוכרים את המצוות הפרטיקולריות ולא את העקרונות האוניברסליים, האם יש לנו משהו אחר? קשה לראות, והתשובות של המגיבים די מוכיחות את הדבר, לעניות דעתי. היכן הם ענו על השאלה אותה נשאלו?

    תשובתו של הרב דן בארי, לפיה על העם היהודי לפתח "דת אוניברסלית, המושתתת על האמונה היהודית בצורתה היותר אצילית, שאינה נוגדת את ההישגים הפילוסופיים והמדעיים … המציעה מנהגים וטקסים ואִרגון קהילות המזינות את הצרכים הרגשיים והחברתיים של האדם ומאפשרים למשפחה להיות שוב היסוד והכלי של האושר האנושי." תמוהה בעיני משתי פנים. ראשית, פיתוח של דת אוניברסלית כזו הוא עניין לעתיד ולכן אי אפשר לומר שזה מה שאנו מוכרים כרגע. שנית, האם על הסטרט-אפ המצליח הזה לא עלה בחור נמרץ בן שבע עשרה מנצרת לפני אלפיים שנה בדיוק?

    תשובתה של הרבנית פרנקל, האומרת שהיהדות מטפחת את מוסד המשפחה ומאפשרת לנו "פנאי הוֹרי משוחרר מטרדות הסמארטפון, ו … יממה תמימה בחברת ילדים נטולי מסכים" היא יותר מדי בת המקום והזמן. ולפני עשר שנים כשלא היו סמרטפונים, או לפני שלשים שנה כשלא היו מחשבים אישיים, לא היה לנו מה למכור? ובכלל, הצגתה של היהדות כמגינת מוסד המשפחה, כל כמה שהיא נכונה מאד (לדעתי) בנסיבות של ימינו, בנויה על שכחה מסוימת של מודל המשפחה של חז"ל, משפחה שהיתה במקרים רבים פוליגמית, ושלחן שבת שאליו לא ישבו בנות המשפחה בזמן נידתן או זיבתן – די רחוק מהמודל המודרני אותו רובנו מחבבים מאד.

    בקצרה, אחר מבוא הדברים שנאמרו כאן, אני מתקשה מאד לראות "ערך" יהודי פרטיקולרי (לא כזה שהיה פעם יהודי פרטיקולרי והפך לאוניברסלי, כמו הימנעות מעושק דלים, נניח, אלא משהו שכיום הוא ייחודי לשומרי מצוות הדת היהודית באיזשהו מובן) שניתן למכור אותו לתושבי אטלנטה או מוגדישו או שנחאי בתור בשורה חברתית או רוחנית. האם אני אמור להיות מוטרד מכך?

    • דמגוגיה בגרוש.
      אתה (מצטער) רואה ביהודי שהפך להיות ככל העמים כמודל\כמייצג. ולכן באמת לא תראה הבדל. יותר מיזה תראה, ביהודי הזה שהוא מקריב את צאצאיו הרווקים למולך, מה שאין כן בעמים אחרים אין גיוס חובה. כלומר מעביר את זרעו למולך כבר לא קיים בשום אומה מתורבתת, וכאן בלאומניות המתחדשת במאה האחרונה עוד נשארנו פנאטים כמו ימי קדם ואנו מקריבים את רווקינו ואת רווקותינו למולך שלושים שנה על עזה לריק.

      מה יש ליהדות להציע ? הרבה מאוד !! שאת זה לא תקבל בשום ליבה משטרי וממלכתי שהיא, כי המשטר\המולך צריך אותך (ואת צאצאיך הרווקים) כעבד נרצע, כפי ששמואל הנביא אמר לפני אלפי שנים מראש = ראה משפט המלך (בתרגום מודרני, שמואל הנביא היה אומר 1. אין לך זכות מוקנה לנשום בלי רשות מהשופט ברק. 2. הישות הדמיונית = המדינה, היא היא ההורה העליון ולא אתה ואשתך. 3. אין לך זכות לאגור אפי' מי גשם או מים בארץ ירושתך ומי מדבר על להתנחל על פיסת אדמה שהיא ירושתך החוקית.)

      אז בוא ניתן לך אחד מיני אלף מה היהדות מציע מול האומות, והיא אלפי שנות שרידות\המשכיות\התפתחות, בלי משטר ובלי שוטר ובעיקר בלי ישות מדינית דמיונית (שאיזה שרלטן מדבר בשמו. הרי בתכלס כל ישות זאת דמיון שלמעשה מישהו שרלטן שולט בך ובצאצאיך ואפי' באישתך. הרי השרלטן כופה עליך אפי' עבדות האישה כמו במצרים = שתי מפרנסים למשפחה) שמדמיינת שאין לך זכות מוקנה לנשום בלעדיה ושצאצאיך הם שלה ולא שלך ואישתך.

      הווה אומר האומה היחידה שהוכיחה זה אלפי שנים (כולל רדיפות והשמדות), שאפשר חברה עם חוקה אישית (בניגוד באומות יש חוקה משטרי, מה שאין כן בלאומניות המתחדשת אין אפי' חוקה = חברה מופקרת בכל קנה מידה של האומות), ככה שלא צריך משטר\שוטר\גננת.

      לסיכום:

      מה היהדות מציעה ? 1. חירות הפרט באופן מוחלט בלי משטר\שוטר\גננת. פלוס הטבע כירושה נצחית חוקית = ארץ ישראל (הרי אין חירות בלי הטבע. ואצל האומות שוללים ממך את הטבע מראש (אין לך זכות לאגור מים או מי גשם על פי חוקי הגננת) כי צריכים אותך ואת אישתך כעבדים בשביל חלוקת העבודה, בלי כמובן לחלק את הצמיחה בשווה, הרי חייבים להיות חזירים = לכפות על ידי המולך להיות חלק בחלוקת העובדה ולא לחלק את הצמיחה בשווה).
      2. וכמובן הילדים שלך לדורי דורות ולא של המולך שמקריב אותו כרווק\ה על מזבח הלאום הדמיוני.
      אייך עושים את זה ? עם חוקה אישית שמתפתחת בשוק החופשי (= תרצה, תקבל. לא תרצה, תיכרת מעמך ותהיה כמו כל הגויים שרק הישות הדמיונית שורדת כמה זמן ולא אתה אישית על ידי צאצאיך שנכרתים רח"ל) כלומר כולם שותפים פוטנציאלים לכתוב את החוקה או להסיר מהחוקה, הכל תלוי בשוק החופשי.

    • בודאי שיש ליהדות מה להציע, גם הצעות פרטיקולריות וגם עקרונות כלליים – השאלה היא אם בעיני עורכי 'מקור ראשון' והאישים שהם פנו אליהם, זה נחשב ל'הצעה'…

      אם מחפשים את מה שנקרא היום 'מוסר', ספק גדול אם אפשר לראות זאת כתרומה של היהדות. את המוסר של עמוס וישעיהו אפשר למצוא בצורה טובה בהרבה אצל הפילוסופים היוונים, וללא השובניזם והגזענות של "אתה בחרתנו".

      אבל הנה מסרים של היהדות לאנושות כולה, רלוונטיים היום יותר מאי-פעם:

      * דחיית ההומוסקסואליות, ההולכת ומתפשטת היום שוב, ובצורה חמורה יותר מזו שהיתה נפוצה בתרבויות אגן הים התיכון לפני אלפי שנים עד שהיהדות היתה הראשונה לאוסרה;

      * "לשבת יצרה", כולל איסור הפלות שהתלמוד מחמיר בו במיוחד לעניין בני נח, בעידן בו אומות אירופה ויפן בדרך להיכחדות בשל ריבוי מיתות יותר מילודה;

      * דחיית האתאיזם, שגם הוא הולך ומתפשט היום; ובכלל זה ענייני המוסר כולם, כדברי הרמב"ם: "מפני הכרע הדעת… אינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם"; אמונה בהשארת הנפש, בחופש הרצון, ובשאר רעיונות בלתי-פופולריים כיום;

      * וכמובן, הנבואות על הר בית ה' כמו "ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים", "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", וכיוצא, אף הן מעמוס וישעיה וחבריהם, אלא שבניגוד לנבואות עושק הדלים, הן עשויות לזכות את המתעמק בהן בביקור השב"כ.

      אמור מעתה: יש ויש ליהדות מה 'להציע', אלא ש'הצעות' אלו לא תהיינה לטעמם של הפוליטקל-קורקט ומטומטמי 'מקור ראשון', עם הפטפטן הקבוע שלהם, חיים נבון ("למדנו לחיות לצד מחללי שבת, ונלמד לחיות לצד הומוסקסואלים"), ילכן הם נאלצים לחפש מתחת לפנס.

      את הכתבה המשעממת לא קראתי אלא רק ריפרפתי מעל, וצדו עיניי דברי רחל פרנקל על הלובביצ'ר. הדברים מזוייפים מתוכם, שכן הלובביצ'ר לא היה מעולם בבית הלבן. ובכלל, הוא ידע שפות יותר מן הפתיה הזו, וידע היטב איך לדבר על הנכרים. אני זוכר פעם מהעיתון 'כפר חב"ד', אחד משיח לפי תומו, שסיפר כיצד היה צריך לצלצל פעם למודיעין בניו-יורק לחפש מקוה אך לא ידע איך לומר 'מקוה' למוקדנית, עד שנשמע קולו של הרבי מן החדר הסמוך: 'ריטואלריום'.

  2. יש ליהדות רק דבר אחד להציע לעולם.
    דבר שנשכח מזמן , וגם היהדות שכחה אותו (ולכן היינו בגלות 2000 שנה).

    הדבר שהיהדות יכולה להציע לעולם זוהי נ-ב-ו-א-ה.
    קשר חי עם האל.

    בגלות (ולפני הגלות) היינו "עם הספר". וזה העיוות הגדול.
    איננו באמת עם של ספרים , אנחנו עם של נביאים , רק ששכחנו זאת.
    וזהו למעשה ה"עניין האלוהי" שהכוזרי טען שמייחד את עם ישראל – הנבואה.

    הנבואה איננה רק "אמירת דברים העתידים להיות" , היא הרבה יותר מכך.
    היא למעשה "העברת שפע תודעתי לעולם".

    וכהגדרתו הקולעת של הרמב"ם במורה נבוכים (ב' לח') :
    "דע, כי אמתת הנבואה ומהותה הוא שפע השופע מאת ה".

    תפקידינו כעם הוא *להיות צינורות של שפע מההויה אל המציאות*.
    לכן התורה גם אומרת כי כאשר נהיה טובים יהיה לנו טוב , כי כאשר יש זרימה של שפע למציאות , אז יש גם שפע חומרי.
    (וההיפך בהיפך).
    והאמת היא שתמיד היו נביאים בעולם ,גם לפני עם ישראל.
    תמיד היו בעולם אנשים ש"העבירו שפע" – אך הם היו אנשים בודדים.
    הרעיון של "עם ישראל" , הוא העברת שפע לעולם , לא כבודדים אלא כעם.

    (זה גם כל הרעיון של בית המקדש ושל עבודת הקורבנות :
    "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו , וירא אליכם כבוד ה'" – כבוד ה' זהו השפע הזה.
    כלומר : כאשר תעשו את הקורבנות כראוי ותהיו ראויים לכך , תזכו וישרה עליכם השפע האלוהי וגם תראו אותו בחוש !)
    לכם התורה גם מבטיחה הבטחות כמו "והסירותי מחלה מקירבך" , כי כאשר יש שפע שמגיע עד מההוויה אל המציאות , אין מחלה !

    אבל כנראה שבימי בית שני , קרה האסון :
    חדלנו להיות עם נביאים , והפכנו להיות עם של ספרים ופלפלנים שמבלבלים את המוח.
    ובגלל שזוהי למעשה הסתימה של צינורות השפע , לכן "זכינו" בגלות של 2000 שנה.
    אלו התוצאות האיומות של הזנחת היעוד שלנו.

    אנו נקראים לשוב אל התורה האמיתית , תורת הנבואה , ולזנוח את ההבלים להם קראנו "תורה" באלפיים השנים האחרונות.
    וכאשר ישוב השפע לשרות עלינו , כבודדים וכעם , אנחנו נשתנה , העולם ישתנה , המציאות תשתנה.
    אין המדובר כאן בשינוי "חיצוני" כמו הטכנולוגיה (שמשאירה את האדם בחושך רק נותנת לו מכשירים משוכללים) אלא המדובר כאן בשינוי עמוק של התודעה והגוף.
    השראת השפע משנה את הגוף ואת המציאות – פיזית.
    לכן יעודי התורה הם פיזיים.
    (רק בבית שני עם חסימת השפע ויצירת תורת השקר , חלה התנערות מהיעודים הפיזיים והומצאו כל מיני המצאות כמו "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא").

    "חוכמת הנבואה והולכת השפע" זהו יעודינו האמיתי.
    היעוד ששכחנו.
    וזה מה שיש לנו לתת לעולם.
    וכל עוד לא ניתן זאת , נסבול.

  3. חבל שלא פירקתם את כל המאמרים בדף הזה כל אחד בעמוד נפרד, כך שיהיה אפשר לתת קישור למאמר של כותב ספציפי.

  4. אישטמיתה מיניה דהנו גדולים רמב"ם מפורש:

    רמב"ם הלכות מלכים פרק ח:
    יב [י] משה רבנו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל, שנאמר "מורשה, קהילת יעקוב" (דברים לג,ד), ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר "ככם כגר" (במדבר טו,טו). אבל מי שלא רצה, אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות.

    יג וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג. והמקבל אותם–הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלושה חברים. וכל המקבל עליו למול, ועברו עליו שנים עשר חודש ולא מל–הרי זה כמין שבאומות.

    יד [יא] כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן–הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא: והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת–אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם.

    אז כמו שליהדות יש היום להציע תרי"ג (או מספר אחר) של מצוות לעם ישראל, יש ליהדות להציע שבע (או מספר אחר) של מצוות לכל העולם. וחשוב מאוד, הם צריכים לעשות את זה לא בגלל שזה רעיון משובח (נגיד לא לאכול איבר מן החי כי זה גורם סבל לבהמה) אלא לעשות זאת "פני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן.". [ולא משנות לעניינו הגירסאות השונות לגבי מה באמת מעמדו של מי שמקיים דברים אלו מפני הכרע דעתו, עדיין הוא צריך לקבל אותם מפני הסיבה שכתב הרמב"ם.]

    • הדבר שהיהדות יכולה לתת היום לעולם זה מודל של פיוס ושלום עם הערבים. זה האתגר האמיתי שלנו , להבין כי שאיפת השלום היא ערך עליון ביהדות שכן היא כוללת את כול המידות הטובות.
      לצערי, דווקא הדתיים הלאומיים נוקטים גישה של עוינות וגזענות וקסנופוביה.
      תארו לכם לו היה פורץ כאן שלום כשהחלוצים שלו הם אוהבי תורה. כמה קידוש השם היה בו, וכמה נדיבות ואחווה היתה מגעת ממנו על כול העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: