מחאת החירש | שלום רוזנברג  

 

תוך החיפוש אחר "החיים הטובים", יצר האדם המודרני חברה אומללה. בעקבות של ר' נחמן מברסלב לרגל יום פטירתו 

רשימתי זאת מוקדשת לרבי נחמן מברסלב לקראת יום פטירתו, י"ח בתשרי. רציתי לתת לקורא פרספקטיבה קצרה על עולמו ההגותי מתוך עיון בקטעים מאחד מסיפוריו: סיפורי החירש במעשה על שבעת הקבצנים. אי לכך הרשתי לעצמי לחלק את הרהוריי ולפרסמם בכמה חלקים. אם נכשלתי בכך, אתכם הסליחה.

ביקורת על המודרניות

כשהבלש המיתולוגי שרלוק הולמס ניסה להסביר לעוזרו ד"ר ווטסון את כוחה וחשיבותה של הדדוקציה הלוגית, הוא אמר לו שמי שראה פעם טיפת מים נופלת צריך להיות מסוגל לדמיין לעצמו את מפלי הניאגרה. באינטואיציה כזאת נעוץ לדעתי אחד המוקדים החשובים במפעלו של רבי נחמן מברסלב. הוא ראה את התחלת שקיעתן של חצרות המלכים ואת ראשיתו של העולם המודרני. הוא חזה, לדעתי, את אימי הקִדמה, את שקיעת הדת, ולדעתי אף את ראשית הפוסט-מודרניזם ההולך ונבנה על חורבות האשליות הקודמות.

את ביקורתו על העולם המודרני ביטא רבי נחמן בתורותיו ובסיפוריו. ממכלול זה מבקש אני לדון כאן בקטע מתוך "שבעת הקבצנים", חיבור הבנוי כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. אעיר כאן שבסיפור הרקע מסופר על שני ילדים הבורחים משואה מסתורית וסוריאליסטית ומוצאים מקלט ביער. הם שורדים הודות לעזרתם של שבעה קבצנים נכים שמופיעים ונעלמים: עיוור, חירש, כבד פה, בעל צוואר עקום, גיבן, גידם חסר ידיים ופיסח חסר רגליים. הילדים נישאים, ובכל יום משבעת ימי משתה החתונה, המוזרה עד למאוד, מופיעים שוב הקבצנים כ"פנים חדשות". או אז, מספר כל אחד מהם את סיפורו.

שבעת הקבצנים הם גיבורים אנטי-גיבורים, דמויות שלא מותאמות למציאות, לתחרות ולקונפליקטים הנוראים המתרחשים בה. הם הנכשלים והמפסידים הבטוחים. אך דווקא דרכם מבטא רבי נחמן את ביקורתו נגד התופעות החברתיות והתרבותיות המאפיינות את העולם המודרני. לדעתי, כל אחד מהקבצנים מבטא מחאה: העיוור נגד התפיסה האנושית של הזמן, החירש נגד עיוות "החיים הטובים", הגיבן נגד תפיסתנו את החלל והמקום, כבד הפה נגד הרטוריקה, עקום הצוואר נגד המוזיקה, והגידם נגד הטכנולוגיה. ובפרק שלא נכתב, מבטא הפיסח חסר הרגליים, לדעתי, את מחאתה של המשיחיות נגד הקִדמה.

העולם אינו עולה לכלום

סיפור הקבצן החירש מתייחס כאמור לרעיון "החיים הטובים", ביטוי אשר ללא ספק מבטא את חיפוש האושר. החירשות היא הניגוד לצעקה המבטאת את המחסור ואת האומללות האנושית. צעקה זו באה לידי ביטוי, לדעתי, ביצירתו של אדוורד מונק – "הצעקה". זו מתארת את הטרגדיה האנושית, את סבל הנפש והרוח, את אומללותם של בני האדם ואת האין המאיים עלינו וכובש אותנו. החירשות היא אכן מחאה: "ואתם סוברים שאני חירש? אין אני חירש כלל! רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החיסרון שלהם".

החירש טוען שכל הקולות המושמעים בעולם הם מן החסרונות: "כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות. כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו… ואפילו כל השמחות שבעולם כולם הם רק מחמת החיסרון, ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא. ואצלי, כל העולם כולו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם. כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון". אל מול תפיסת ההנאה כקשורה עם ההעדר והכאב מעמיד לנו הקבצן אלטרנטיבה. כפי שנראה מאוחר יותר, לא את הכול אתה חייב לחמוד.

החברה האנושית יצרה מדינה אומללה. אבדו בה הטעמים, הריחות והצבעים. כל החושים הפכו אפורים ושוממים. אנא סלחו לי! אסוציאציה עולה מיד למחשבתי ומוליכה אותי אל "הצוללת הצהובה", הסרט המפורסם של החיפושיות. משטר אכזרי משתלט שם על העולם והופך את המוזיקה לדממה, או אז נעלמים מהעולם גם הצבעים והטעמים. חברי החיפושיות רואים במוסיקה שלהם פתח לגאולת העולם, כאשר ברקע מתנוססות אותיות המבשרות את הסמים הכימיים החדשים.

גדודי השטן

החירש איננו שומע מוזיקה זאת. ודאי מואס הוא בגאולת הכזב של הסמים. הוא מחפש פתח אחר שיגלה לנו את הסיבות לאובדן הצבע, הטעם והריח. כמו ב"צוללת הצהובה" גם כאן נעוצה הסיבה בהשתלטותו של משטר מדכא. אלא שהמלך הרשע והאכזר פועל כאן על ידי שליחים. הוא השאיר במדינה שלוש כתות עבדים, העושות את דברו. במה עוסקים גדודים אלה? האם הם עוסקים בשלושת הלאווים הגדולים: ברצח, בגזל, באונס? לא. המדינה האומללה היא מדינת חוק, המנוגדת לאלימות ולפשע.

שלושת גדודי עבדי השטן עוסקים לפי הקבצן החירש בפשעים של חברה נורמלית ומהוגנת, פשעיהן של אליטות: [1] הסאטירה והלעג; [2] ההטרדה המשפטית; ו-[3] הפורנוגרפיה. הדברים היפים של החיים מתקלקלים. אביא דוגמה. אין ספק שההומור הוא אחת היכולות האנושיות הנעלות ביותר. אבל יש הומור שהשטן יצר. זה לא חיוך השמחה או צחוק הבדיחה הטהורה והשנונה. זה לא הצחוק הבריא שדרכו אנו לועגים לאבסורד. זה הצחוק שבו אנו מתעללים בחלש, מבזים את הזולת. זהו הצחוק של הסטרא אחרא הכורך איתו בכי וסבל. ואת הצחוק הזה לא מסוגל החירש לשמוע. אבל על כך בחול המועד.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוקטובר 2017, ב-גיליון סוכות תשע"ח - 1052, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: