עכשיו כשקיר עבה בינינו | אלחנן ניר

 

הריחוק החד בין שניים נפער דווקא אל מול הקרוב ביותר: הזולת, או אף גופנו שלנו. יום הכיפורים מזכיר לנו שהגיע הרגע להפסיק להתעלם מאותם יחסים לא פתירים שבחיינו. עיון בשני מדרשים ובהצעה חסידית אחת

מת אב ומת אלול ומת חומם והנה אנחנו לפתחו של יום הכיפורים. הלב כבר מתמלא בתחושת ביתיות העולה מהמנגינות ומהפיוטים, מהעמידה הממושכת, ממילות חמש התפילות השבות בכל שנה מחדש, כמונו גם הן התבגרו בשנה, כמונו גם הן עברו משהו.

לאחר תפילת שחרית והקריאה בתורה בפרשת אחרי מות מגיעה ההפטרה ולא תמיד היא זוכה לתשומת לב, אך היא ראויה לכך. כי יש במילים העתיקות האלו של ישעיהו אנרגיה לא מוסברת, רטט שרועד בתוכן, אבל ישעיהו, כדרך כל מנחם של אמת, גם יודע לתבוע. “לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ“, אתם שואלים אותי, הוא אומר לעם, וכבר ממתין עם תשובה משלו: משום שהצום שלכם נותר כצום פיזי בלבד, כמחווה ריקה, כהצגה שאין מאחוריה התרחשות-אמת הכוללת הנעה מוסרית ומעשית, הוא מטיח בהם. אתם נדרשים למעשים:

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ

וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת,

כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ

וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

ארבע תביעות שונות הוא מציב, ונראה כי הן פותחות בקל ומסיימות בקשה: ראשית, להביא משלך, ממש מלחמך, לרעב. שנית, להביא את האחר אליך, אל הבית, למקומך הבטוח והמוגן. שלישית, לחלוק עמו את המגדיר האנושי הבסיסי הנקרא בגד. והרביעית והקשה מכולן: שלא להתעלם מבשרך, מהקרוב אליך ביותר. ולכאורה זו פשוטה מכולן, ומדוע היא ניצבת בראש רשימת התביעות? ניתן להסביר כי אף שהאדם מחויב לדאוג לאחרים, הרי שלפני הכול – אל לו לשכוח את עצמו; אל תיתן לזולת את לבושך ותישאר אתה ובשרך ללא בגדים. לפני שאתה מציף את הבית באורחים, נא בדוק עם הקרובים אליך אם מדיניות הדלת הפתוחה הזו נכונה ומתאימה להם; אל תהי צדיק הרבה על חשבונם של אחרים. אולם מעבר להסבר זה ישנה משמעות נוספת לאותו בשר שאל לאדם להתעלם ממנו.

איור: נעמה להב

רחמים מול האדרנלין התוסס

מסופר במדרש כי בימיו של ר‘ תנחומא “היו צריכין ישראל לתענית“. ודוק, לא נאמר שהיו צריכים לגשם, אלא לתענית. ישנו רגע כזה שבו אדם, או קהילה, חשים שהם צריכים לעצור הכול, שהשפע שהם זוכים לו כבר עומד להם לרועץ והם זקוקים לתענית:

באו לפניו, אמרו לו: רבי גזור תענית.

גזר תענית יום איום ביום גולא ירד גשם.

נכנס ודרש להם, אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקבה מתמלא עליכם רחמים.

עד שהן מחלקין צדקה לענייהם ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.

באו לפניו ואמרו לו: רבי, עד שאנו יושבין כאן ועבֵרה כאן?!

אמר להם: מה ראיתם? אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו,

שלח אחריהם והביא אותם לתוך הציבור.

אמר לו: מה היא לך זו?

אמר לו: גרושתי היא.

אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?

אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.

באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: ריבון כל העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם (בראשית רבה לג, ג; מארמית).

הבצורת היא אמנם שפה, אך בני הקהילה מתקשים להסביר לעצמם את פשרה ובשל כך הם הולכים אל רבי תנחומא, הוא זה האמור להעניק את המשמעות החומקת מהם לאותה שפה. אלא שאנשי הקהילה באים אליו עם שפה ידועה מראש. רבי גזור תענית, הם תובעים ממנו. הם אינם ממתינים ומתבוננים בחדריהם הפנימיים מדוע אכן אירעה אותה עצירת שמיים, אלא מתנהגים לפי החוק הגורס כי באין גשם תיגזר התענית.

שלושה ימים הספיקו להם כדי להבין שגשם אינו יורד לפי תפריט-ידוע-מראש, ולאחריהם “נכנס“ רבי תנחומא. הפועל הזה של הכניסה מבטא יותר מכול את הצעתו הקרובה של רבם: היכנסו פנימה והתמלאו רחמים הדדיים והקב“ה יתמלא רחמים עליכם. אך אין כאן טריק, שיטת מומחה להורדת גשם ואף לא הוראה לאקט מוגדר שעליהם לבצע, אלא הבנת-עומק כי פתיחת הלב האנושי מביאה עמה את פתיחת הלב העליון ואת אוצרות הטבע הנענים לו.

ועדיין, בני המקום מסרבים להבין את השינוי הנתבע מהם, עדיין הם סבורים שמדובר על מילוי סעיף נוסף וחמקמק בספר החוקים ולו רק ימלאו אותו כנדרש יבוא הגשם המיוחל. אפילו צדקה הם יחלקו אם היא זו שתביא עִמה את הגשם. הקהילה כולה מאמץ ותזזית, מבצע הצדקה בעיצומו, אבל הנה הם באים אל רבם עם הבשורה כי נמצא האשם בבצורת. החפרפרת התגלתה בדמות אדם המחלק מעות לגרושתו, ובשלו, הם מניחים, הגיעה הרעה.

הרב קורא לאותו גרוש ומביא אותו ואת גרושתו “לתוך“ הציבור. אלו שהיו והתנהלו בשוליים ניצבים כעת במרכז, והציבור התוסס מחכה לגזר הדין המפליל. אך רבי תנחומא מבקש לשמוע את דברי האדם, את העובדות כמו גם את הפרשנות להן. מדוע נתת לה מעות, הוא שואל אותו. תשובת האדם פשוטה: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. בגרסת הסיפור המקבילה המופיעה בויקרא רבה (לד, יד), אף אומר אותו אדם מפורשות שהלגיטימציה הפנימית למעשה הנתינה שלו נעוצה בפסוק הנזכר מישעיהו: “כיון שראיתי אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלאתי עליה רחמים ונתתי לה, על שום ‘ומבשרך לא תתעלם‘“.

חבטות ברחוב

הפשטות שבה עונה האדם המופלל לשאלה מספיקה לרבי תנחומא. הוא מגביה את פניו כלפי מעלה ואומר לקב“ה, הרי הגרוש אינו חייב לגרושתו דבר ואף היה עלול לחשוש מפני חשדם של שכניו, אך הוא התמלא עליה רחמים, ואתה שהגדרתך היא הרחמים לא תתמלא עלינו ברחמים?! מעשה הלב של האדם, ולא פחות מכך – הלגיטימציה המלאה שנותן לו רבי תנחומא בטבורו של בית המדרש, מביאים איתם את הגשם המיוחל. והוא מגיע ומרווח את העולם כולו מהבצורת שכבשה אותו ומהפורמליזם שהתהדק עליו בצורה כה הרמטית ולא אפשר לרגשות הלב הפשוטים לומר את דברם. וקשה שלא לשמוע בסיטואציה הזו גם הד למצב של ישראל בגלותם: המלך גירש את המלכה ובניה מעל פניו, וכעת הם מזכירים לו שיתמלא עליהם רחמים, שיזון אותם בעת צרתם. שלא ייטוש.

סיפור משלים לסיפור המדרשי שבו עסקנו כעת מצוי בסיפור על ר‘ יוסי הגלילי:

אשתו של ריוסי הגלילי היתה מעיקה עליו הרבה.

הלך ראלעזר בן עזריה [תלמידו של ריוסי] אל רבו ואמר לו: רבי עזוב אותה, שאינה לכבודך.

אמר לו ריוסי: כתובתה רבה עלי.

אמר לו [ראלעזר שנודע בעושרו הרב, ראו בבלי ביצה כג, א]: אני אתן לך את שוויה ותעזוב אותה. נתן לו ועזבה.

הלכה האישה ונישאה לשוטר מקומי.

ירד השוטר מנכסיו ונתעוור. הייתה אוחזת בידו, ומחזרת עמו על הפתחים בכל העיר לקבץ לפרנסתם.

יום אחד לא הצליחו לקבץ כלום. אמר לה: האם אין עוד שכונה שבה לא היינו? אמרה לו: יש, שכונתו של מגרשי, ואיני יכולה לבוא שם, מתביישת אני. התחיל חובט אותה ברחוב.

שמע ריוסי כיצד הם מתבזים בשוק, לקח אותם והכניס אותם לביתו והעלה להם מזונות כל ימי חייהם, על שם ומבשרך לא תתעלם, זו גרושתו (ירושלמי כתובות יא, ג; מארמית).

הסיטואציה אינה מניחה: לא די בכל שנות התרעלה מלאות הכאב והייסורים שגרמה אותה אישה לר‘ יוסי, איש השלום הגדול (“גדול השלום, שאפילו בשעת מלחמה אין פותחין אלא בשלום“, ויקרא רבה ט, ט), אלא שברגע האמת הוא אף מכניס אותה לביתו, יחד עם אותו שוטר החובט בה לעין כול, ומפרנס את אותו זוג מפוקפק משך כל שארית ימיהם, וזאת בשל דרשת הפסוק “ומבשרך לא תתעלם“ – זו גרושתו.

האמון התאדה

העולם מלא בצרכים ובכאב, אבל לפני שהאדם דואג וולונטרית למעגלים הרחוקים, וזוכה מהם להכרת תודה, הוא מחויב לפנות אל המעגלים הקרובים יותר. ועל-פי רוב מעגלים אלו עמוסים בטעינות רגשית, מערכות היחסים רצופות בניואנסים ובקשיים דקים ובלתי פתירים. ודאי כשמדובר על זוג שהיה בעומק היחד, אך לדאבון הלב חלפו הימים הללו, והגיעו ימים קשים; האמון נפגע. רסיסי היחד האחרונים כבר התאדו, וכל אחד מלא בכאב ובתחושות בגידה שנדמה שאין מהן רפואה.

וכל אחד יודע על השני הכול, הם הרי היו הקרובים ביותר, ועכשיו כבר קיר עבה ביניהם והם הרחוקים ביותר. שניהם צודקים, אבל שניהם לבד. אכן, הגרוש וגרושתו הם כעת שניים הרחוקים ביותר זה מזה, אך בעבר היו הקרובים ביותר, וכמה קשה להכיל את המעבר החד הזה, וחכמינו חוששים: “לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבואו לידי עבירה“ (רש“י על כתובות כח ע“א), וגם נאסר עליהם לגור בקרבת מקום (שולחן ערוך אבן העזר קיט ז).

וישנו רגע שהוא יודע שהיא משוועת לפשוט ביותר, לאוכל. ויש לו כל הסיבות שבעולם להתעלם, אבל הוא לא מתעלם. אף שהוא המשיך הלאה ופתח דף חדש, הוא לא שוכח שהיו אי אז רגעים של לב אחד המפולש אל הלב השני וכמה נדירים רגעים מעין אלו כאן בזה העולם.

וגם כשהכול כבר הסתיים, נותר היחד כתחנה רבת משמעות בביוגרפיה האישית של שניהם. מבשרך אל תתעלם, מזכיר הפסוק: היה ביניכם משהו משמעותי, יחד הצלחתם לגעת במוחין דגדלות, ויחד גם נפלתם אל תחתית הקטנות. וכל המסע הזה הוא אתה, ואף שהמשכת הלאה הוא עדיין חלק ממך ושעת הצרה והכאב היא התזכורת שלא להשליך מאחור פצועים בשטח. יום הכיפורים מזכיר לנו אפוא את הקרוב ביותר: את היחסים הלא פתירים. מצלצל באוזנינו שהם לא ייפתרו מאליהם. זה הזמן לקבל אחריות ולא להתעלם.

הקרעכץ המחבר

לא רק מהקרובים אלינו אנו נוטים להתעלם, גם לעצמנו אנו נוטים להתכחש. דווקא מהבשר שלנו אנחנו נוטים לשכוח.

את הפסוק “ומבשרך לא תתעלם“ דורש ר‘ נחמן מברסלב על יחסי הגוף והנפש, או מדויק יותר: ביחס להכחשה הנמשכת שלנו ליחסים משמעותיים אלו. הנפש זוכה להארות, לרגעי מגע עם האין-סוף, אבל היא נותרת לבד עם אותן הארות; היא אינה יודעת לשתף בהן את הגוף הקרוב-רחוק אליה, שכמו מתנהל לו ללא כל מודעות:

וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַֹר הַגּוּף, לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָֹּגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶֹּגֶת, שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזֹּאת הַהַשָֹּגָה, בִּבְחִינַתוּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם“. “מִבְּשָׂרְךָדַּיְקָא, שֶׁלֹּא תַעֲלִים עֵינֶיךָ מִלְּרַחֵם עַל בְּשָׂרְךָ, הַיְנוּ בְּשַֹר גּוּפְךָ.

כשם שיש להתמלא רחמים על הזולת, יש להתמלא רחמים על הפיזיות הנטושה שלנו. כיצד ניתן ליצור את הזיקה הזאת? ר‘ נחמן, כמו יהודי טוב, מציע את הקרעכץ ואת שברון הלב, את האנחה העמוקה על הפירוד והמרחק שבין הקיום הרוחני לזה הפיזי, אנחה שבה עצמה מונחת גם התשתית לתיקון וליחסים חדשים:

וְעַליְדֵי קוֹל אֲנָחָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, עַליְדֵיזֶה נִשְׁבָּר עַזּוּת גּוּפוֹ, וְאָז מִתְקָרֶבֶת וּמִתְדַּבֶּקֶת הָעֶצֶם לְהַבָּשָׂר, הַיְנוּ הַנְּשָׁמָה לְהַגּוּף. וְזֶהוּ: ‘מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי‘ (ליקוטי מוהרן כב, ה).

יום כיפור הוא אותה אנחה הבוקעת ממעמקים, אותו ניסיון לדבק את הגוף אל הנפש דווקא באמצעות הצום וההימנעות; זהו התהליך שבו אחת בשנה האדם מווסת את הגוף מחדש, ומאפשר לו להיפקח אל הרובד הפנימי שבקיומו בו מנשבת רוח אלוהים.

יש תענית שתכליתה לבוא להישג חומרי, כפי שביקשו בני קהילתו של ר‘ תנחומא, וישנה תענית שתכליתה לחרוג מהגוף שבגוף ולבוא אל הנפש שבגוף; לבקש ממי שהנשמה שלו והגוף פועלו שיעזור לנו להיזכר ולרחם.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 באוקטובר 2017, ב-גיליון יום כיפור תשע"ח - 1051 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יפה מאד! תודה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: