שיפוט מהיר 1051

 הנשף

אנה הופ

מאנגלית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק, 392 עמ'

השחקנית הבריטית אנה הופ שולחת ידה באחרונה גם בכתיבת רומנים. הרעיון לספרה החדש בא לה מסיפורו של סב-סבה האירי שאושפז שנים ארוכות במוסד לחולי נפש באנגליה. הרומן הוא פרי תחקיר מקיף שלה על המוסד ההוא ודומיו, על תופעת האשפוז בכפייה באנגליה של תחילת המאה העשרים, ועל אופנת האאוגניקה, השבחת הגזע האנושי, שפשתה בימים ההם בחוגים אקדמיים ופוליטיים נרחבים. חוק לעיקור "רפֵי שׂכל" כמעט התקבל בבריטניה. היד הקלה ששלחה אנשים בריאים לבלות את חייהם בבתי משוגעים רק מפני שחוו משבר או איבדו פעם שליטה עמדה לגלוש בקלות לפגיעה בגופם.

עניינים אלה מגולמים בשלוש הדמויות המרכזיות בספר: צעיר וצעירה שאושפזו בלי הצדקה, ואשר אהבה אסורה הנרקמת ביניהם מחלצת אותם לאט מהתנהגותם המכונסת; ורופא בבית החולים הזה, המוביל אחת לשבוע את הנגינה באולם הנשפים של המוסד, מקום שם מתקיים, אחת לשבוע, המפגש היחיד בין המאושפזים למאושפזות. רופא זה נוהה אחר האאוגניקה, אך חותר תחילה להוכיח לבכירי האסכולה הנערצת עליו שהם בעצם טועים, וריפוי במוזיקה, לצד הקפדה על הפרדה בין המינים ומפגשים מעטים כנהוג במוסד שלו, יכולים לשפר את מצבם של חולים. צירוף עניינים מסחרר, הכרוך גם בפרשת האהבה בין שני המאושפזים, גורם לו להפוך לפתע לרשע מרושע הדוגל בדיכוי חולים אלה באמצעות סירוס גופני ועיקור רוחני.

אכן: להפוך לפתע לרשע מרושע. ילדותי ומוקצן ודידקטי כמו שזה נשמע. הופ רוקמת לאורך עמודים רבים רקמת תיאור אמינה של חיי בית החולים, טווה דמויות משנה משכנעות של נידחים ומיוסרי לב, ומסגננת כמלמלה עדינה את סיפור ההתאהבות של הגיבורים ואת התהליך הנפשי שהם עוברים. מומלץ לקרוא בספר למענם. והנה – הופ! הכול מתהפך בהתפוצצות עלילתית צבעונית וחלולה.

ניכר שהמחברת ניגשה למלאכתה מתוך חלחלה מוסרית כנה ממנהגי העבר, להוטה לחולל פולמוס נגד האאוגניקה ונגד היחס המיושן לחולי נפש ולעלובי חיים, כאילו הן תופעות עכשוויות שצריך לעשות נפשות נגדן. כל עוד היא עושה זאת בעזרת כישורי האמפתיה והתיאור שלה, זה מעורר מחשבה ומחדד רגישויות הנחוצות גם היום. מתישהו, בסביבות מהפך ההופ הנזכר, נחשף מחסור בכישורים נדרשים אחרים, כישורי העמקה ועיון, שבעצם פיכה כל הזמן מתחת לסיפור העדין. מסע הצלב של הופ נגד ההיסטוריה מתנהל בפריטה על רגשי העליונות המוסרית של הקוראים בני זמננו ובעלילה שתפניתה המופרכת מאירה את קלישוּת ראשיתה.

הממד המחניף של הספר מומחש גם בנוהג להדפיס באות שמנה כל שמץ משפט שיש בו איזו אירוניה, התבוננות עצמית או חזרה. משל לבן-שיח המכה בכתפך שוב ושוב כדי שתזקוף אוזניים. שי סנדיק, בתרגומו העשיר והמדויק, רשאי היה לדייק בעניין זה פחות, לוותר על נדנוד זה, ולתרץ: אולי באנגלית זה מִפגע מקובל, אבל בעברית הוא כבר ייתפס כהפרעה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח