התופעה של מסגרות חיים משותפות לדתיים, חילונים ומסורתיים – קהילות, יישובים, מדרשות ומכינות – מתעצמת ומקומה הרגיש ביותר הוא אולי במערכת החינוך. בעקבות ספר על החינוך המשלב

כאן חיים יחד

אלישיב רייכנר

ידיעות ספרים, 2016, 310 עמ'

אלישיב רייכנר מתאר בספרו ברגישות רבה את הניסיונות החברתיים לחיים חינוכיים משותפים. הוא מביא דוגמאות מבתי ספר מירושלים, ממודיעין, ממזכרת בתיה ועוד, ומתאר את הרקע והמוטיבציה להקמת מסגרות משלבות. מעבר לכתיבה הרהוטה והקולחת, מה שמיוחד בספרו הנוכחי הוא שניתן דרכו לפגוש אנשים באופן ממשי. העדויות שהוא מתאר הן תוצר של מפגשים אנושיים המביאים את הסיפור על שלל פניו – החלום, הרעיון, האתגר, רגעי השיא והקשיים. הקהילה מורכבת ממנהלים, מורים, הורים, קובעי מדיניות, הוגים וחולמים, ובכל מקום התוצר הוא תמהיל ייחודי של כל אחד מהגורמים. הקריאה מאפשרת מגע אמיתי בסיטואציות, כמו הן מתרחשות כאן ועכשיו.

במודיעין, מדובר ביוזמה של מויש לוי שהתמודד בתוך משפחתו עם מורכבות של שילוב של חיים משותפים, כשבת זוגו חיה את חייה על פי תפיסת עולם שונה משלו. מהלך דומה היה גם במזכרת בתיה, כשאסף הירשפלד חשב שמסגרות החינוך הקונבנציונליות המחייבות משפחה להכריע האם היא דתייה או לא – לא נותנות מענה לילדיו. בירושלים הייתה זו רותי להבי שבחזון ובאומץ הובילה בניית תוכנית ייחודית של הקמת בית ספר חדש שנותן אפשרות להיכרות ולמרחב מגוון ומאפשר.

יזמות זו כתובה בספר בצורה מעוררת השראה, ומתארת אנשים שבחרו לצאת מאזור הנוחות ולשנות את המציאות. לא תמיד הייתה התאמה בין הרעיון המקורי ובין התוצר. מרבית המסגרות נמצאות בשלב מתמיד של גיבוש וחשיבה עד היום. השאלות לא מסתיימות, והנושאים להתלבטות משתנים בהתאם לזמן ולתקופה. האם לחייב את התלמידים המוגדרים כדתיים להתפלל? מה עושים בזמן התפילה התלמידים שאינם מתפללים? האם צריך בכל כיתה מורה דתי וחילוני? מהי ההתייחסות לקוד לבוש? האם בכלל נכון לדרוש מתלמיד להכריע ולהגדיר זהות דתית או חילונית, כפי שבחרו בבי"ס קשת בירושלים, או שעדיף להשאיר מרחב פתוח שלא מחייב הגדרה דיכוטומית ומאפשר מסורתיות או מנעד רחב יותר.

מרתק לראות את כיווני הפתרון. אין פתרון נכון או לא נכון. הבחירה לחיות בבית ספר כזה מחייבת אזורי עמימות והכלה, ואולי בשל כך בית הספר מורכב יותר ויש שיגידו מעניין יותר.

הזדמנות לחוות עולם שלם יותר, אמיתי יותר.
בית הספר המשלב "קשת" ע"ש אורי אורבך, מזכרת בתיה
צילום: מיתרים – רשת לחינוך יהודי משלב

גיבורי תרבות אחרים

כמי שבחר לחיות את חייו בסביבה מעורבת בירוחם, רייכנר בחר במודע ובאומץ לגעת בסוגיה רגישה בחברה הישראלית, בלי לעשות הנחות לאף אחד. הוא נצמד לעובדות ולתיאורים ומאפשר לכל אחד מהקוראים לא להישאר אדיש ולשאול את עצמו שאלות: באיזו חברה אנחנו חיים? האם המערכת שאנחנו, כהורים, גדלנו עליה, היא המערכת שאליה אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו? האם המבנה שמוכר לנו הוא הנכון או שכדאי לנסות להוביל שינוי? אצלי הקריאה בספר עוררה שוב את הדיון על מיצובה של החברה הישראלית, ובייחוד את השאלה מה מקומה של מערכת החינוך בעיצובה של החברה.

בחוק החינוך שהוביל ראש הממשלה דוד בן גוריון בשנת 1953, בוטלו הזרמים בחינוך שהיו נהוגים במערכת החינוך בארץ מלפני קום המדינה. כדי לייצר ממלכתיות הסכים בן גוריון אף לוותר על זרם העובדים וקבע כי מערכת החינוך תהיה ממלכתית. בשל לחצים פוליטיים שאיימו על שלמות הקואליציה, נקבע כי בתוך הזרם הממלכתי יישאר זרם נפרד, הזרם הממלכתי דתי. כמו כן אפשרו לזרם החינוך העצמאי להמשיך לתפקד בנפרד מכלל המערכת.

מאז אנחנו חיים בשתי מערכות חינוך נפרדות לחלוטין. וכך, אותו חוק שמטרתו הייתה ביטול הזרמים ויצירת נרטיב משותף נתן במו ידיו לגיטימיות לפיצול. יש לנו תוכניות לימודים אחרות, יש לנו תנ"ך אחר עם פרקי לימוד אחרים ופרשנות אחרת, היסטוריה אחרת עם דמויות מעצבות משמעותיות השונות בכל מגזר ואירועים שונים שנחשבים חשובים, יצירות ספרותיות אחרות עם גיבורי תרבות שונים, וגם פרקים שונים במחשבת ישראל.

מעבר לכך, מבט על לוח השנה – שהוא חלק מהמראה לרוח החינוכית – מראה כי גם שם מדובר בתרבות שונה. עשרה בטבת הוא יום שכמעט אינו מאוזכר בחינוך הממלכתי, יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין – שבחינוך הממלכתי הוא בגדר יום קדוש – קיבל בחינוך הממלכתי דתי ממד של זיכרון רחל אמנו בצירוף התפילה על הגשם שמתחילה בז' במרחשוון. יום ירושלים – שבחינוך הממלכתי דתי הוא יום חג שלובשים בו חולצות לבנות ומקיימים בו ריקודי דגלים – אינו מצוין במרבית מוסדות החינוך הממלכתי. שלא לדבר על ראשי חודשים, עשרת ימי תשובה, יום הזיכרון לפינוי גוש קטיף ועוד.

נער שלומד בחינוך הדתי, צורך אמצעי תקשורת מסוימים, גר בשכונה הומוגנית או ביישוב קהילתי, לומד בישיבת הסדר ומשרת עם בחורי ישיבה, לומד אחר כך במכללה דתית ופוגש שם את בחירת לִבו שעברה מסלול דומה, והם יבנו את ביתם ביישוב קהילתי וכיו"ב – כמעט לא ייתקל בתפיסות שונות ובעולם תוכן אחר. יהיו קוראים שיגידו: זו הכללה, זה פשטני, כולנו נפגשים במרחב הציבורי. וכמובן ישנו הטיעון החזק שבעולם ה"אמיתי" – בתחבורה הציבורית, במקומות העבודה, בצבא, במקומות המסחר ובחלק מהמקרים גם במקומות הבילוי – מתקיים מפגש. אבל נודה על האמת, מדובר במפגש חיצוני, שפוגש את האדם בנקודת זמן מסוימת ובסיטואציה מסוימת ולא תמיד חודר את המהויות.

חשש מבלבול זהויות

הדיכוטומיות הזו נשברת במידה מסוימת בבתי הספר הממלכתיים. מורה או מנהל, בוגרי החינוך הממלכתי דתי, המעוניינים ללמד בבית ספר ממלכתי יתקבלו לעשות זאת כמעט בלי עכבות. זה נראה טבעי לחלוטין, ולרוב לא מורמת גבה כשרואים בחדר מורים בבית ספר ממלכתי מורות עם חצאיות ארוכות חובשות כובע או מורים עוטי זקן וחובשי כיפה. מה הבעיה, הם הרי לא באו להחזיר בתשובה, הם רגישים, הם פתוחים. הם מלמדים על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך ולכן אין בעיה של הטיית נושאים, הם גם משתתפים בכל האירועים והטקסים בבית הספר. לכולם גם מובן למה צריך להקפיד על אוכל כשר במסיבות של המורים, כי יש חברים ששומרים על כשרות.

במרבית חיי המקצועיים, בכל תפקידיי החינוכיים כמורה, רכזת, מנהלת ומנחה, הייתי במרחב של החינוך הממלכתי. וזה אכן היה נראה לי טבעי לחלוטין. מצאתי את עצמי שם כי הרגשתי שזו סביבה מגוונת יתר ומאפשרת שיח. אבל שם מסתיימת אפשרות השילוב. בחינוך הממלכתי דתי אופציה כזו לא קיימת כלל. החוק שנקבע בשנת 1953, המאפשר הקמת מנהל ממלכתי דתי, נותן אישור מלא לחינוך הדתי לבחור את מנהליו ומוריו. מנדט שמופעל עד תום. המשמעות היא שבמכרז ניהול לבחירת מנהל בית ספר, אדם שאינו דתי לא יוכל להיבחר ולרוב אפילו לא יגיש מועמדות. הטיעון הוא שהחינוך הממלכתי דתי מציב לעצמו מטרות של בניית הזהות הערכית הדתית של התלמיד ובנקודה רגישה ומשמעותית זו לא ניתן להעמיד את התלמיד בבלבול ובטשטוש זהויות.

אנחנו רוצים לגדל ילדים חסונים, עם זהות ותפיסת עולם, עם יכולת להפעיל שיקול דעת; ילדים חושבים, ילדים שיודעים להבחין, לשאול שאלות, סקרנים, ילדים עם עולמות תוכן עשירים. ודווקא במקום שבו אנחנו יכולים לאפשר להם את המפגש המעשיר, אנחנו מוותרים עליו. אולי זה נותן תחושה של מוגנות, של חינוך הוליסטי שלם, של יצירת תמונה שלמה עבור המתבגר בדבר עתידו ותמונת העתיד שלו. אך מעבר לכך שכחברה אנחנו מייצרים כך בועות מנותקות הקשר שהולכות ומתרחקות, ושלא יכולות לנהל שיח עומק יומיומי אמיתי, המפסיד העיקרי הוא הנער המתבגר. הוא מפסיד את ההזדמנות לחוות עולם שלם יותר, אמיתי יותר, לנהל דיאלוג עם זולתו ויותר מכך – שיח פנימי עם עצמו.

השיקוף של מישהו אחר, מכל סוג של אחרות, מעשיר, מאפשר התבוננות פנימה והחוצה – לא ממקום של פשרה, חשש או פחד, אלא דווקא ממקום כן של לימוד. זה לא תהליך שיכול להתרחש במפגשים של אוהל הידברות בערב יום הזיכרון לרצח רבין, בערב תשעה באב או בפעילויות של "גשר", כשיש לנו את כל המסננים האפשריים, בבחינת דע מה שתשיב. התהליך הזה, המתמיד, של חיי יום יום ולא של אירוע, אינו אילוץ, הוא הזדמנות. מסוג הדברים שוויתור עליהם הוא החמצה.

אנחנו בתוך השיח על הדתה ומשמעויותיה. לאף אחד אין מונופול על האמת, על החכמה, על הישראליות ועל ארון הספרים. היכולת לקחת אחריות על עתידנו המשותף פה יכולה לבוא רק מתוך מקום של מגע והיכרות אמיתית. זה לא יפתור את כל הבעיות, זה כנראה גם לא ישפיע אלקטורלית בבחירות ובדפוסי הצבעה למפלגות מסוימות, אבל זה יכניס מהלך של שפיות לתוך השיח שלנו, וזה לא מעט.

הבחירה של רייכנר לקרוא לספר שלו "כאן חיים יחד" נראית ממבט ראשון טריוויאלית מדי, מה החידוש? ברור שכאן חיים ביחד, למי יש לאן ללכת? ואולי דווקא זו פשטות השם. פשוט לחיות, לא לדבר גבוהה, לא לייצר מורכבויות במקום שאין צורך, לא להשתמש בביטויים כמו "כלל ישראל", "חביב אדם שנברא בצלם" ועוד. אנחנו פשוט כאן, ופשוט חיים, ופשוט ביחד.

ד"ר עליזה בלוך היא מנהלת רשת בתי הספר "ברנקו וויס". ספרה "לבנות את הגשר הזה" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח