מחסומי הסליחה | נעמי עיני

 

בקשת הסליחה איננה נטיית אנושית-טבעית, וצריך להתאמן בבית ובמערכות החינוך בפיתוח המיומנויות הכרוכות בה. על שבעה מכשולים המונעים אותה ועל הדרך להסרתם

"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל"; "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". כך טענו אדם וחווה כאשר עומתו מול אכילת הפרי האסור בגן עדן, ומאז אותה גישה, הבורחת מלהודות בחטא ולבקש עליו סליחה, רודפת את התרבות האנושית.

בקשת סליחה אינה נטייה טבעית. למרות שחיינו מסורים בידו של בורא עולם ובידיהם של חברינו, אנו מתקשים לעשות מעשה ולהתנצל. בחודש אלול ולקראת הימים הנוראים, רובנו מגלים שותפות נקודתית באמירת סליחות בבית כנסת או משתמשים ב"מסלולים עוקפים" של בקשת סליחה, כמו כתיבת פוסט מרגש בפייסבוק, שליחת דוא"ל מתנצל או שיגור אימוג'י עצוב. האמיצים בינינו יכתבו מכתב אישי לאדם שפגעו בו או ירימו טלפון מהוסס. מעטים ידפקו בדלת ויישירו מבט.

כקהילה וכמוסד חינוכי השכלנו לארגן תפילות המוניות וערבי ניגונים, סליחות ובקשות. רגש ו"פתיחת היכל" לאהבת ה' ישנם שם, וגם הזדמנות לחוות התעלות רוחנית של ממש וחוויה מעצימה של יחד. אבל שהייה עם הטקסט וזיהויו כמעורר תשובה, אמירת "על חטא" כשפינו ולבנו שווים, התמקדות בחטא ספציפי וקיום שיח פנימי נוקב על אודותיו? מסופקני. אכן, קשה לבקש סליחה, לקום מהכיסא, להתייצב מול עצמי, מול חבריי, מול בוראי.

בדברים הבאים אבקש לפרוט את המכשולים המביאים אותנו במודע או שלא במודע להימנע או לברוח מהתבוננות פנימית, חשבון נפש ובקשת סליחה. מהם ניתן יהיה ללמוד כיצד להתגבר על המכשול, ולשוב לעמוד פנים מול פנים מול הסליחה.

הגישה הבורחת מלהודות בחטא רודפת את התרבות האנושית.
תהילה וולפסטל, 2017
מתוך תערוכת הבוגרות של מכללת אמונה שהוצגה בגלריה טדי ירושלים

א. קושי בזיהוי החטא

אנו פוגעים תדיר בעצמנו וביקירינו, אך איננו מזהים בכך חטא. "מסננת החטא" שלנו גסה ורק "פשעים" גדולים נלכדים בה. ובהיעדר חטא, אין רלוונטיות לסליחה.

החיים המודרניים משעבדים אותנו למלא אחר צרכים, שחלקם כלל אינם שלנו או אינם לטובתנו. אנו רצים וממהרים, מתקשים לעצור את שטף הפעילות, להיפגש עם עצמנו ולעמוד על צרכינו הגופניים והנפשיים. מתוך כך, רבים מאיתנו מתנהגים בשגרה באופן שחוטא ומזיק לבריאות: עבודה בתנאי לחץ, מיעוט שינה, אכילה רגשית חסרת גבולות או לחלופין דיאטות רעב, לקיחת הלוואות מיותרות לצורך מימון רמת חיים שחורגת מעבר לצרכים ולתקציב, ועוד.

מבלי משים ובלי שרצינו בכך, מרוץ החיים והפרנסה מוביל לפגיעה באחרים: אנו זמינים זה לזה, פיזית ורגשית, הרבה פחות ממה שהיינו רוצים. יכולות הקשב הממוקד וניהולו של שיח רגשי בינינו טעונים שיפור (אם כי יש היום יותר מודעות ונכונות לכך מבעבר), ואנו מעניקים לילדינו, לא אחת, מרחב מבלבל וגדול מדי לתמרון ולבניית זהות יציבה. רובנו ערים רק באופן חלקי לפגיעה המתמשכת שלנו בעצמנו ובאחרים ואיננו מזהים במעשינו חטא של ניהול שגוי עד מעוות של משאבי גוף, נפש ויחסים בינאישיים. לפיכך הסיכוי שנשנה את ההתנהגות הפוגענית, ונבקש מעצמנו ומאחרים סליחה, קלוש ביותר.

זאת ועוד, חונכנו לזהות חטא כמעשה אנטי-מוסרי מובהק, חוצה קווים אדומים. ובהקשר זה, לא קל לנו להזדהות עם תדמית החוטא בעוד אנו בסך הכול בני אדם חיוביים וטובים, החיים את חייהם ומתמודדים באומץ לב עם מציאות החיים על מורכבותה ונפלאותיה. נכון שאנו מועדים וטועים, נטען בינינו לבינינו. אולם "חוטאים"? "נידונים למיתה"? יש דגים שמנים יותר בנהר, בהשוואה לדגי רקק שכמונו.

ב. תוקפנות כנטייה אנושית

תיאוריות פסיכולוגיות רבות מסכימות בנוגע לקיומה של תוקפנות אנושית. לגרסתו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, התוקפנות טבועה בנו ומהווה נגזרת של דחף המוות, ואילו תיאוריות אחרות, כגון יחסי אובייקט (מלאני קליין ואחרים), זיהו בה ביטוי לרכושנות ולצורך לשרוד – אינסטינקט של חיים.

כך או כך, המציאות מוכיחה כי התוקפנות האנושית מביאה לפגיעה בזולת, ובאהובים דווקא, אך אנו מתקשים ולעיתים מסרבים לזהות אותה בנו ולהתבונן בעוצמתה ובדרכי הביטוי שלה בחיי היומיום. קל וחומר שאיננו מודעים לצורך לחנך את ילדינו שבכל אדם וגם בהם טמונה אנרגיה תחרותית, נאבקת ובעלת פוטנציאל הרסני. "יצר הרע השתלט עליי", אני שומעת לא מעט. "הוא התחיל", "פעלתי מתוך אי שפיות זמנית", "הוא לא השאיר לי ברֵרה".

הפליאה לבטא זאת המשוררת לאה גולדברג:

הייתי אתמול בבית הדודה / אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה" / אמרתי "סליחה" ו"בבקשה" / שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?" / ואינני יודע כיצד זה קרה / לפתע נכנס בי הילד הרע / ואמרתי: "את טיפשה!"

אי לקיחת אחריות על תוקפנות ועל רוע מכוון מהווה אסטרטגיה פסיכולוגית שמטרתה הימנעות מתחושת אשמה ומרגשות הבושה והחרדה הנלווים אליה והמאיימים להכתים את הדימוי העצמי החיובי שעמלנו לבנות סביבנו.

זיהוי "היצר הרע" כאחראי לחטא, ולא האדם המוסרי, בא לפתור את הדיסוננס בין המעשה השלילי והפוגעני לאישיותנו החיובית, ומדגים מנגנון נפשי המכונה "עיוות בשירות עצמי" – שלפיו ניטה להשתמש בייחוס פנימי (אחריות אישית) בנוגע להתנהגויות חיוביות שלנו ובייחוס חיצוני (הסביבה, יצר הרע, כוח עליון) לגבי התנהגויות הנתפסות בעינינו כשליליות. עיוות זה מגן עלינו מפני הלקאה עצמית, אך במידה גבוהה הוא עלול להוביל לדיכאון, חוסר שליטה וחוסר אונים.

ג. זיהוי כישלון כחטא

בתרבות הריאליטי אין מקום למפסידנים. הפסדת? אין לך מקום בינינו יותר, זמן המסך שלך הסתיים. אתה נידון להדחה.

למרות שכולנו חווים כישלונות במציאות: בעבודה, בזוגיות, בלימודים, בהורות, באמונה, בכיבוד הורים – אנו מתקשים להודות בהם, וקל וחומר ללמוד מהם. אנו, ההורים, ממעטים לשתף את ילדינו ביום קשה ומתסכל, בטעות שעשינו בעבודה, ועל פי רוב איננו מספרים להם על טעויות שלנו או של מכרים.

בעוד הזירה העסקית למדה לזהות בכישלון שדה אימונים להצלחה וכלי מרכזי בפיתוח חוסן נפשי ובשדרוג האסטרטגיה המקצועית, בזירה החינוכית קשה למצוא שיעורים או שיחות אישיות המתנהלות כדרך שבשגרה, בין מורה לתלמיד, ומוקדשות לחקר יסודי של שגיאות וכישלונות ולמידה מהם. כפסיכולוגית וכאשת חינוך אני מתרשמת שאחת הטעויות החינוכיות המרכזיות הנעשות כיום עם תלמידי ישראל היא סירוס הזכות להתיידד עם כישלונות ולהפוך אותם להזדמנות ולתוכנית עבודה. "אני טיפש", אומר לי תלמיד כיתה ה' שמקבל 55 במבחן באנגלית, וסותם את הגולל על המקצוע ועל עצמו. "אני אף פעם לא אצליח בזה", "זה לא בשבילי".

אם ההצלחה היא צו חברתי ואישי, הרי שכישלון וטעות הם כתם וחטא, שראוי להצניע ולהתבייש בו. קישור אסוציאטיבי כזה, שבו אני פוגשת לא מעט, מעורר תחושת חרדה ומדרבן התנהגות של הסתרה ו/או ציפייה לעונש ולא בקשה של סליחה.

ד. יצר הגאווה

כמה שפלות יש בו במבקש הסליחה. כתפיו שמוטות, עיניו כבושות באדמה, כלי מלא בושה וכלימה, מודל של התבטלות, של אנוכי עפר ואפר. ואילו אנו – מה לנו ולמודל העלוב, הגלותי הזה? "בשבילי נברא העולם!". זהו המוטו שאנחנו, והפסיכולוגיה החיובית, בוחרים לאמץ. "חשוב טוב יהיה טוב", "אל תתמקד באין". "לך לסדנת העצמה".

ר' שמחה בונים מפשיסחא אתגר את התפיסה הזו כשאמר: "טוב לאדם שיהיו לו שני כיסים. בכיס אחד יהיה פתק ובו כתוב: בשבילי נברא העולם, ובכיס השני יהיה פתק ובו כתוב: ואנכי עפר ואפר".

ה. היעדר מודל לחיקוי

קשה לבקש סליחה כאשר מעצבי התרבות, ההורים והמחנכים, מתקשים בעצמם להתמודד עם האתגר.

מחקרים בתחום ההתנהגות מוצאים כי למידת חיקוי היא דומיננטית ויציבה בקרב ילדים ובני נוער וכי הם נוטים לחקות מעשים ולא מילים (או נאומים על חשיבות הסדר והניקיון, הצדקה, התפילה). האם נצליח אנחנו לשמש מודל ראוי למעשה הסליחה?

ו. סליחת הנפגע כתנאי

חשש עצום מתגובת הנפגע, ומהאפשרות שבקשת הסליחה תידחה, חובר פעמים רבות ליצירת תגובת הימנעות. "החיים שלי ביד שלו", "הרסתי הכול" ו"אם היא לא תסלח לי, לא אוכל לסלוח לעצמי". ביטויים שכאלה כרוכים בסבל רב ומעידים על תלות קיומית עד סימביוטית בהתנהגותו של אדם אחר.

מבט מקצועי מזהה כי חסרה כאן ההבנה בדבר טבען והתנהלותן של מערכות יחסים ממושכות (הכוללות עליות, מורדות ומשברים) והדוברים נעדרים מבט פרספקטיבי ותחושת נפרדות פסיכולוגית. התלות הנפשית בתגובת האחר מביאה במקרים קיצוניים למצב סיכוני של פגיעה עצמית.

ז. החמצת רכיב הבחירה

הבה נניח רגע לפוגע ונפנה זרקור אל הנפגע. "תן לו יד ותשלימו", נאמר לילדינו הרכים, כאילו מדובר בפעולה טכנית וטקסית בלבד שאין בה מרכיב נפשי. "אבל הוא…", ישיבו לנו הנפגעים במחאה. הם תובעים את זכותם להיות נעלבים.

מרכיב מהותי בתהליך הסליחה טמון בבחירה של הנפגע לסלוח ובהבנה שלו את ערכה הפיסי, הנפשי והחברתי של הסליחה. "אם אתם לא מצליחים לרפא את פצעי העבר, אתם עשויים לתת להם לנהל את חייכם", אומר הפסיכולוג פרנק לוסקין מאוניברסיטת סטנפורד, מחבר הספר "forgiving for good" (2002). "סליחה אין פירושה שכחה וגם לא קבלה של התנהגות שלילית. משמעה של סליחה שאתה לוקח את הפגיעה שלך באופן פחות אישי, לוקח אחריות על איך שאתה מרגיש והופך לגיבור של הסיפור שאתה מספר, במקום להיות הקרבן".

גם הפסיכולוג רוברט אנרייט, מחבר הספר "the forgiving life" (2012), טוען כי האופן שבו אנו מגיבים לפגיעה יכול להבחין בין צבירת זעם והתפרצות רגשית לבין שקט נפשי. לדבריו, הסליחה אינה מטשטשת את עוצמת הפגיעה ואינה מחייבת פיוס עם התוקפן. בחירה בסליחה מביאה, עם זאת, לשיפור איכות החיים על ידי הפחתת דיכאון, כעס ותחושת דחייה, המאפיינים חיים המונְחים על ידי חוויית פגיעה.

*

קשה לבקש סליחה ומאוד קשה לעיתים לסלוח. עם זאת, ניתן ואף רצוי ביותר להתאמן בבית ובמערכות החינוך בפיתוח מיומנויות אלה. אם נלמד להתבונן בבחירות שלנו ובהשלכותיהן, אם נהיה ערים לצורכי הגוף והנפש שלנו ושל אחרים ולמקומות שבהם הזנחנו אותם, אם נקבל את התוקפנות הטמונה בנו כחלק מהטבע שלנו, אם נעז להודות ולקחת אחריות על טעויות שאנו עושים ונחלוק אותן עם אחרים מבלי לתפוס עצמנו כחלשים או חסרי תקנה, אם כישלון ייתפס כמקפצה להתפתחות, אם נרצה לתקן, אם דחייה וסירוב לבקשת סליחה לא ימוטטו את האגו, אם נזהה בסליחה את טובתנו ונהיה אמיצים מספיק כדי לנסות – הרי שאז נבשיל לבקש סליחה וגם להרפות ולסלוח.

בידינו הבחירה, כאינדיבידואלים, כהורים וכאנשי חינוך, האם ועד כמה להתחייב ולהשקיע בתהליך רגשי אישי של מודעות לחטא ומעשה של תיקון. בידינו אפשרות לחנך ולהטמיע בבית ובמערכות החינוך שפה ופלטפורמה חברתית המאפשרת סליחה. אנו יכולים גם, לחלופין, להיאנח ולהוסיף לעצמנו הכאה "על חטא שחטאנו ביחס לא רציני לסליחה", ולהמשיך כרגיל עד אלול הבא.

נעמי עיני היא פסיכולוגית חינוכית בשדרות ומרצה במכללת הרצוג, במדרשת לינדנבאום ובמכינת לפידות‎

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 באוקטובר 2017, ב-גיליון יום כיפור תשע"ח - 1051 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: