לא רק עניין של הגדולים | אושרת רביבו

 

תפילות להצלחת קיסינג'ר, החשש לשלום האח הנמצא בחזית וההתלבטות האם המלחמה הסתיימה בניצחון. כיצד נראו ימי מלחמת יום הכיפורים מבעד לעיתוני הילדים בארץ וכיצד עודד את הרוח הקורא הצעיר יצחק הרצוג

על סבלות הגדולים בימי חיל וחרון

כבר ספר ויסופר ביודעים.

אך ידעו רק שמים עד יום אחרון

מה נפל בחלקם של הילדים

(נתן אלתרמן, משפט הגאולה, הטור השביעי, דבר, 25 בנובמבר 1949)

מדינתנו הקטנה ידעה, לצערנו, מלחמות רבות מיום הקמתה. רבות נכתב ועוד ייכתב על תולדות מלחמות ישראל, בהן נעורים רבים באו פתע אל סופם. בעבר, חקר המלחמות התמקד בעיקר במהלכי הקרבות ובלוחמים. ברבות השנים נוספו מחקרים הבוחנים תהליכים היסטוריים אלו מנקודת המבט של החברה האזרחית, ובכללה הילדים.

עיתונות היסטורית מהווה אחד המקורות לבחינת תהליכים ומגמות אשר עברו על החברה. עיתון – כשמו כן הוא, מתיימר להביא בשורותיו את ביטויי העת, ומתוקף כך משקף את רוח התקופה והחברה. לצד זאת, בעיתונות יש ניסיון גם לעצב את החברה ולהנחיל לה ערכים ותפיסות. בעיתונות הילדים ניכרת המגמה השנייה ביתר שאת, שכן המבוגרים הם כותביהם העיקריים של עיתוני הילדים.

לאור זאת, עיתונות הילדים ההיסטורית מהווה מקור ראשוני ומרתק, שממנו ניתן ללמוד על הבניית עולמם של הילדים, ומתוך כך על ערכיה של החברה כולה כפי שהמבוגרים רצו לעצבה. ניתוח עיתונות הילדים מתקופת מלחמת יום הכיפורים מעלה כי עורכי עיתונות הילדים התקופתית לא ראו בעיתונות רק כלי "בידורי" בלבד, אלא ראו בה במה ראויה להנגשת תכנים הקשורים למצב המלחמתי.

תפיסת הילדים כחלק אינטגרלי מהמערכת החברתית במדינה.
מלחמת יום כיפור, תל אביב, 1973
צילום: חנניה הרמן, לע"מ

כל ילד חייב לדעת

העיסוק במלחמה נכח בעיתונות הילדים הן במדורי החדשות והאקטואליה הקבועים והן במדורים נוספים, כולל אזכורים למצב במדורים פחות צפויים, כגון מדורי הבדיחות, החידות והקומיקס. העיסוק במלחמה כלל היבטים אישיים-נפשיים כגון סיוטים שחוו הילדים בעקבות המלחמה ועצות להתמודדות עם המצב הקשה. לצד זאת עסקו העיתונים בהיבטים לאומיים-קולקטיביים הקשורים למצב. כך למשל, הובאו פירוט מצב הקרבות כולל מפות, קטעים מנאומים של אישים בצמרת השלטונית וכן קריאות לגיוס הקוראים הצעירים לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי על-ידי פעולות התנדבויות שונות. כמו כן הובאו אמירות המצדיקות את המלחמה, וכן היה עיסוק נרחב בסוגיות פוליטיות סבוכות, אשר לכאורה רחוקות מעולמם של הילדים.

בעיתון "משמר לילדים" (שהשתייך לעיתון המבוגרים "משמר", המזוהה עם מפ"ם) הוסיפה המערכת הסבר מדוע לדעתה על הקוראים הצעירים להיחשף לידיעות הפוליטיות: "את הדברים האלה חייב לדעת כל ילד בישראל. זה לא 'פוליטיקה', לא עניין של ה'גדולים' בלבד – זה עניין הנוגע לכל אחד מאיתנו באופן אישי ביותר. כי הדברים ההולכים ונקבעים בימים אלה – יקבעו לא רק את גורל המדינה שלנו לדורות – אלא גם את חייו ועתידו של כל אחד מאתנו באופן אישי". ממילים אלו עולה כי העורכים תפסו את הילדים כחלק אינטגראלי מהמערכת החברתית במדינה. הם ראו בהם בוגרים דיים על מנת להבין את המצב המורכב שבו הם שרויים, וסברו כי חשוב שייחשפו להשלכותיו ויהיו מעורבים בנעשה, מאחר שזה לא עניין של מבוגרים בלבד. מתוך כך ניתן אף לראות את הערך שמייחסים העורכים לילדים. תפיסת הילד היא לא כקטן שלא מבין מה קורה, אלא יש כאן תפיסה שגם הילד מבין במידת מה את המצב מתוך הידיעות שהוא קולט מהסביבה, ועל העיתון לעשות סדר בדברים ולהגיש אותם כהווייתם, על-פי תפיסת העורכים.

כפועל יוצא מכך שהילדים נתפסו כמבוגרים קטנים בפוטנציה, העיתונות התקופתית שימשה במה לניהול שיח פוליטי ער, סביב נושאים הקשורים למצב המלחמתי. השיח הפוליטי הובא הן מצד הכתיבה "מלמעלה" של המבוגרים, והן מצד הכתיבה "מלמטה" – דיונים שנשלחו לפרסום על-ידי הקוראים הצעירים. הנושאים הפוליטיים-מדיניים שבהם דנו בעיתוני הילדים היו מגוונים, וכללו מידע ודיונים על השלטון, המחדל וועדת אגרנט שבאה לבחון את הדברים, על שיחות השלום בין הצדדים בתיווכו של קיסינג'ר וכן על עתיד שטחי יהודה ושומרון.

"להתגאות בניצחוננו הגדול"

קיסינג'ר אוזכר פעמים רבות בעיתונות הילדים, אף כבדרך אגב. כך למשל, בעיתון "הארץ שלנו" (שהשתייך לעיתון "הארץ", ונחשב לעיתון הילדים הא-מפלגתי הראשון) הובא קומיקס המושפע מפועלו של קיסינג'ר למגעים לקראת השלום. בקומיקס הוצגה מריבה בין שני מבוגרים, ככל הנראה הוריו של הילד גיבור הקומיקס, וכדי לפתור את המריבה הביא הילד את "דוד הנרי קיסינג'ר הגדול / יכול להשיג כמעט הכול!". מתוך כך שהובא קומיקס עם דמותו של קיסינג'ר כמשכין שלום, נראה כי דמותו הייתה משמעותית בשיח על הנושא, גם בין הילדים.

דוגמה נוספת לכך שדמותו של קיסינג'ר הייתה מוכרת לילדים ניתן לראות בשיר שנשלח לעיתון "זרקור" (עיתון הילדים החרדי הראשון) מאת קוראת צעירה. בשיר נכתב: "בבית הספר אמרו תהלים / שיעזור לנו בכול האלוקים. / ואכן, האלוקים לנו עזר / שקיסינג'ר אומץ אזר".

סוגיה פוליטית נוספת שבה דנו בעיתונות הילדים הייתה השאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון או שמא בהפסד הנעוץ בכשלים במערכת השלטונית. כך למשל, הקורא הצעיר יצחק הרצוג, תחת הכותרת "ניצחנו ואין סיבה לדיכאון!", כתב: "אינני מבין, כיצד יכול העם היהודי בישראל ובתפוצות להיות כה מדוכא וכה מושפל. כאשר אני שומע בטלוויזיה… נואמים ואומרים שכאילו 'תפסו אותנו בלי מכנסיים', או כשאני שומע אנשים מדברים על המלחמה, כאילו אנו הפסדנו – זה מדהים אותי! עלינו להבין איזה ניצחון גדול ניצחנו. לא כל מדינה הייתה מסוגלת לעצור התקפה בעוצמה כזאת… אמנם עברה עלינו מלחמה קשה, אך עלינו להתגאות בניצחוננו הגדול והמופלא ולא לבכות עליו". בדוגמאות של שיח ילדים והבעת דעות בנושאים שלכאורה קשורים למבוגרים יש כדי להעיד על תפיסת הילדות של העורכים, אשר ראו בקוראים "צעירים חושבים" אשר יש לעודדם להביע את עמדותיהם, אף בנושאים שלכאורה צעירים פחות מבינים בהם.

סוגיית היחס לשטחי יהודה ושומרון נידונה בהרחבה בעיתון "דבר לילדים" (שהשתייך לעיתון "דבר", המזוהה עם מפא"י). העיתון פרסם לקראת סוף-השנה "גיליון קוראים" – גיליון שאותו ערכו וכתבו הקוראים בעצמם. בגיליון זה הוקדשו שני עמודים לסוגיית היחס לשטחי יהודה ושומרון. תחת הכותרת "שכם וחברון – למי?", פורסמו עשרים ותשע תשובות ששלחו הקוראים הצעירים בסוגיה. רובן המוחלט של התשובות (82% מהן) קרא להשאיר את שטחי שכם וחברון בשטחי ישראל. בין הטיעונים לגישה זו צוינה עובדת קדושת מקומות אלו, שבהם התרחשו סיפורי התנ"ך מעברו ההיסטורי של העם.

נוסף על הטיעון ההיסטורי, הובאו שיקולים אסטרטגיים-ביטחוניים הטוענים כי נסיגה ממקומות אלו לא תביא לשלום. כך למשל, אחת הילדות כתבה: "גם אם נחזיר ערים אלו, איני חושבת שיהיה שלום, כי הערבים ידרשו עוד ועוד". ילד אחר הציג את הסכנה הטמונה בדבר, בכותבו: "הקמת מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון תהיה קן למרצחים, שמטרתם השמדת מדינת ישראל". כן הודגש כי "גם אם ניסוג משכם וחברון הדבר לא יקרב את השלום, כי מטרת מדינות ערב היא למחוק את מדינת ישראל מהמפה". לדברים אלו הגיב עורך העיתון אוריאל אופק, אשר הביע שביעות רצון מהעובדה כי "בעיות 'בוערות' אלה… מעסיקות אתכם", והוסיף כי בנוגע לסוגיות אלו הוא עצמו "עדיין מוסיף להתלבט".

גם אני פחדתי

לצד ראיית הילד כמבוגר בפוטנציה, המסוגל להבין את המצב ולהביע דעתו על סוגיות בוערות שלכאורה אין מקומן בעיתונות הילדים, בעיתונות זו ישנם מאפיינים מגוננים. עיתונות זו היוותה אחד הכלים להעצמת החוסן הלאומי והאישי בנקודת הזמן המטלטלת שאליה נקלעה החברה עם פרוץ המלחמה. עיתוני הילדים היוו במה לאוורור רגשות שליליים אשר נבעו מהמצב. כך למשל פורסמו מכתבים שהילדים כתבו על המלחמה – שירים הכואבים את המלחמה, דיווחים על סיוטים בלילות, קשיים בתפקוד היומיומי וכן געגועים לבן משפחה שהלך למלחמה או נפל בקרב.

בין השירים שבהם הביעו הילדים את כאב המלחמה, היו כאלו שבהם הוטחה האשמה כלפי המבוגרים, שלא השכילו למנוע את המלחמה. כך למשל בשיר שפורסם ב"הארץ שלנו" נכתב: 'המלחמה / לשם מה? לשם מה? / המלחמה / שאין בה חוכמה". במכתב אחר נכתב: "במה אשמים הילדים הקטנים, עליהם עוברים כל מוראות המלחמה? לא די בפגעי הטבע? למה יוצרים בני האדם אסונות בעצמם?". שירים אחרים הביעו לצד הכאב הנובע מהמצב את הקשיים בתפקוד היומיומי. כך למשל הובא בשיר שנשלח למערכת "משמר לילדים": "בביתי אני יושבת וחושבת / לא כותבת, לא לומדת, לא עובדת. / כך יושבת וחושבת, / המלחמה אותי מעצבנת. / זה נורא, זה איום, / זה זוועה של חלום".

פינות הייעוץ הקבועות נדרשו לסוגיית היחס לפחד הנובע מהמצב לצד הקשיים בתפקוד היומיומי. בעיתון "דבר לילדים", בתגובה לשאלה שנשלחה למדור על-ידי ילד שחשש לגורל אחיו שבצבא, כתבה היועצת: "גם אני פוחדת. אינך צריך להתבייש בפחד שתקף אותך. הוא תקף את כולנו". תשובה זו נתנה לגיטימציה לרגשות הפחד, בכך שהיועצת מעידה כי רגש זה טבעי ומצוי בכול, כולל בה עצמה.

בעיתון "הארץ שלנו" הוצגה גישה אחרת בנוגע לפחד. גם שם העידה היועצת בפינת הייעוץ כי הפחד הוא נחלת הכלל, והוא לא פסח אף עליה: "הם באו אלי אחד אחד, כמעט בסתר, ואמרו: פחדנו נורא! לא רק ילדים, גם צעירים, גם חיילים פחדו, וגם אני פחדתי!". אולם, לצד מתן לגיטימציה לפחד ישנם גם ביטויים לדמות הצבר הקשוח שאינו מפגין רגשות ברבים, ולניסיון להנחיל דמות זו לילדים גם בשנות השבעים. בהמשך, היועצת מתארת כי שאלה את התלמידים "אז למה אסור לגלות את הפחד?", ותשובתה הייתה כי "אנחנו באים מארצות שבהן אדם צריך לשלוט בעצמו, כך מקובל בחברה. בייחוד חייבים לשלוט בעצמם הגברים. זה לא נהוג בכל העמים ובכל התרבויות". תשובה זו מציגה מציאות אמביוולנטית. מצד אחד יש בה אמירה כי הפחד הוא רגש לגיטימי, אך עם זאת בחברה הישראלית לא מקובל להציגו כלפי חוץ. הצגת דפוס התנהגות זה כאידיאלי מזוהה כמאפיין מרכזי בדמותו של הצבר ואומצה כבר על-ידי החלוצים בתקופת היישוב.

מהקולקטיב אל הפרט

בעיתונות הילדים התקופתית ניתן לראות אמביוולנטיות ביחס לילדות. מצד אחד, ראו בקוראים הצעירים מבוגרים בפוטנציה; ככאלו שראוי לעדכנם בכל פרטי המצב, כולל תיאורים שעלולים להיות קשים לנפשם של ילדים צעירים וכן היבטים פוליטיים סבוכים. כמו כן ניכר רצון לגייס את הקוראים הצעירים לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי, ולהיות שותפים פעילים במרחב הלאומי-ציבורי. בד בבד יש בעיתונות גם צד מגונן, והיא היוותה מקום פורקן לרגשות קשים ופחדים שהתעוררו בקרב הילדים כתוצאה מהמצב. שתי המגמות האלו התקיימו במקביל, ולעיתים אף סתרו זו את זו.

לפיכך, ניתן אולי לראות במגמות אלו בבואה לשינויים ערכיים בחברה הישראלית. מקובל במחקר לייחס לשנות השבעים (ולא מעט בשל המלחמה) את תהליך השינוי שניכר בחברה הישראלית, במיוחד במעבר מתפיסות קולקטיביות להתמקדות בפרט. ייתכן כי היחס האמביוולנטי לילדות וגישות שונות בהתייחסות לרגשות הפחד הם עדות לניצני מגמה זו. לצד הקולקטיביות הפטריוטית שבה גם הילד גויס לצורכי הלאום, יש בעיתונות הילדים הדים לראייה אינדיבידואלית המתמקדת בצרכים הנפשיים הייחודיים של הילדים. ייתכן כי הללו קשורים למגמה הכללית של השינויים בחברה הישראלית בתקופה זו.

אושרת רביבו כתבה עבודת תזה העוסקת בעיתונות הילדים מתקופת מלחמת יום הכיפורים במחלקה ללימודי ארץישראל באוניברסיטת בראילן, בהנחיית פרופ' לילך רוזנברגפרידמן

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 באוקטובר 2017, ב-גיליון יום כיפור תשע"ח - 1051 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: