שני הנביאים שאת דבריהם קוראים ביום הכיפורים מערערים באופן מפתיע על יעילותו של הצום ומציעים לנו דרכים אחרות, הפוכות זו מזו, ללכת בהן

פעמיים במהלך יום הכיפורים מפטירים מדברי הנביאים, אשר מתייחסים לכוחו של הצום לחולל שינוי רוחני. ואולם להפתעתנו, שניהם, ישעיהו ויונה, דווקא מעוררים ספקות לגבי התפקיד של הצום ויעילותו. הנה דברי ישעיהו (נח, ה-ז):

הֲכָזֶה יִֽהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא–צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה (= חמס) וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל–מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָֽרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּֽי–תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּֽם.

באמצע יום הצום מציג ישעיהו באופן נלעג את הפעולות המרכזיות הנוהגות ביום הקדוש הזה, ומצהיר כי ה"צום" שה' רוצה באמת הוא לתקן את דרכינו, ולהחליף את הניצול המרושע של הזולת בדאגה וסיוע לנזקקים.

האתגר שמציג יונה למוסד התענית הוא חתרני עוד יותר. אחרי ההתראה של יונה, "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִֽינְוֵה נֶהְפָּֽכֶת" (ג, ד), מלך נינוה מיד גוזר תענית, הכוללת הן את המרכיבים הסמליים שישעיהו מבקר (צום, שק ואפר) הן את הדברים העומדים, לפי ישעיהו, במרכזו של צום ראוי: "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" (ג, ח). אך יונה מוחה נמרצות בפני ה' על התוצאה, מבקש את נפשו למות ומטעים כי מראש ניסה להימנע ממילוי השליחות לנינוה באמצעות בריחה תרשישה – "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (ד, ב). בהמשך הוא מתיישב בסוכה מחוץ לנינוה (ד, ה), מתוך ציפייה שתשובת נינוה לא תאריך ימים, ובכך יוכח שלא הייתה הצדקה לביטול הגזרה הא-לוהית שנגזרה עליהם, כפי שניסח זאת פרופ' אוריאל סימון: "וכי מה נותר משלטון החוק, כאשר אפשר למחות עוון המחייב חורבן בימים אחדים של תשובה?"

איור: מנחם הלברשטט

חלון של תקווה

הבה נפגיש בין שני הנביאים, המערערים משני כיוונים שונים על הצומות והתפילות שלנו ביום הכיפורים, ונקשיב לשיחה ביניהם.

ישעיהו: איך נביא מנסה לברוח משליחות שה' מטיל עליו?

יונה: וכי משה אדון הנביאים לא ניסה להתחמק מהשליחות הא-לוהית?

ישעיהו: משה חשש מכישלון, ולא האמין שעם ישראל יקשיבו לו. אתה חששת מהצלחה!

יונה: להצגת השווא הזאת אתה קורא הצלחה? הרי אתה התרעת נגד הצבועים אשר "לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (נח, ד)!

ישעיהו: אכן רוב התעניות הן מצוות אנשים מלומדה, אבל פתחתי חלון של תקווה לצום שיוביל לתשובה אמיתית. מנין לך הוודאות מראש שאין בני נינוה מסוגלים לכך?

יונה: צא מהבועה המתייפייפת שלך והתבונן במציאות. עמיתנו נחום מתאר יפה את נינוה, "עִיר דָּמִים כֻּלָּהּ כַּחַשׁ" (ג, א), ואת מעלליה. מי שעיניו בראשו ידע מראש שאין הנמר הופך חברבורותיו.

ישעיהו: וכי רעים אנשי נינוה מאנשי סדום? כשה' אמר שנינוה "נהפכת" בשל "רעתם", היה עליך להיזכר באבינו אברהם, אשר נאבק כארי למנוע את הפיכת סדום על-אף שידע שאנשיה רעים.

יונה: הרוע של אנשי סדום לא סיכן איש מלבדם. לעומת זאת, נינוה בירת אשור היא מעצמה גדולה, המאיימת על כל האזור. אחרי שהצגת התשובה שלה תתגלה כחלום חולף, כל עמי האזור יסבלו, ובראשם עשרת שבטי ממלכת ישראל שייכבשו ויוגלו מארצם. את מידת הרחמים יש להפנות לכיוון הראוי, כלפי בני עמנו.

ישעיהו: אל תברח לפטריוטיות. התנגדותך לקבלת תשובת אנשי נינוה נעוצה בערעור על יסוד היסודות של הנבואה – התשובה, האפשרות לתקן.

יונה: אכן, תשובה היא מוסד בעייתי, וההתנהלות של אנשי נינוה תוכיח – שק וצום גם לבהמות? תשובה של רמיות! גם אם החזירו את החמס שבכפיהם, הרי שהטמינו לעצמם את החמס שהיה בשידה, תיבה ומגדל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א). בינינו – יש מקום לחשוד שגם הצהרות התשובה של עם ישראל ביום הכיפורים אינן אלא הצגה. כמה מהם באמת ישנו את התנהגותם אחרי תקיעת השופר בסוף היום?

ישעיהו: ביטאת יפה את המבט של מידת הדין, אך תשובה נעוצה במידת הרחמים. לכן זועקים פעם אחר פעם את שלוש-עשרה מידות הרחמים, כדי שה' יביט בחמלה על חולשות האדם ויקבל את הכוונות הטובות, גם אם יש ספק במידת יכולתו לעמוד בהן לאורך זמן. הדבר האחרון שהציבור צריכים לשמוע ביום הכיפורים הוא כיצד אתה מטיח בפני ה' את מידות הרחמים כהאשמה!

ישעיהו: אתה הפכפך לא פחות מבעלי התשובה שאתה מבקר. אם רצית למות כשהורית למלחים להטיל אותך אל הים, מדוע התפללת ממעי הדגה? אחרי ששאלת את נפשך למות, מדוע שמחת כל כך על הקיקיון המצל עליך ומדוע כעסת כל כך כשהקיקיון התייבש? כנראה שחוסר-נוחות פיזי מעורר את רחמיך העצמיים וגובר על מבטך השיפוטי.

יונה: אכן גם לי יש חולשות אנוש, אבל הערעור שלי על התשובה ועל מידת הרחמים המופרזת של ה' עדיין עומד.

ישעיהו: גם על עצמך מותר להסתכל בחמלה. הרצון לחיות והמאבק על החיים טבועים בנפשות כולנו. תזהה את החולשות שהן חלק ממך כדי שתלמד לרחם על אחרים. בקיום "ונפש נענה תשביע" תעורר גם את רחמי ה'. בקיצור, כשתפסיק לברוח מעצמך, תוכל להפסיק לברוח מה'.

יונה שתק, ספק מתוך הסכמה ספק מתוך דבקות בעמדתו, והשאיר לנו להמשיך את הדו-שיח בלעדיו.

הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתושב"ע במכללת בית וגן ובמכללת הרצוג. ד"ר רות וולפיש היא מרצה לתנ"ך במכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח