ביטוי לענווה או סכנה עם הדהוד נוצרי? איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים הוא הזדמנות להתבונן במשמעות ההליכה היחפה במקורות ובתרבות העברית

בשנות ילדותי בקיבוץ שלוחות שבעמק נוהגים היינו, הילדים, להלך יחפים בקיץ. ללכת יחף בעמק החם זה לחוש בכפות הרגליים את האספלט הלוהט, את מגע הדשא הרך, את האבנים הקטנות הדוקרות בשבילי העפר, וזה גם להוציא קוץ סורר מכף הרגל. ללכת יחף זה עבורי זיכרון ילדות שנשמר בכפות הרגליים. מדי יום כיפור שב זיכרון זה וניעור. איסור נעילת סנדל ביום הכיפורים העומד בפתח הוא הזדמנות טובה להתבונן מזווית המבט של כפות הרגליים מעט על עצמנו.

את הפסיעות הראשונות נעשה במקורותינו הקדומים וננסה לדלות מהם כיצד אבותינו הבינו את משמעות ההליכה היחפה. ניתן לחלק את העיון בהתבוננות בשתי פעולות: עצם ההליכה היחפה, וחליצת הנעל.

בחזרתו לארץ מהגלות השיל מעליו עם ישראל את אותן נעליים ישנות.
נתניה. צילום: גילי יערי, פלאש 90

ביטוי לענווה וכניעה

הליכה יחפה אנו מוצאים במקום קדוש. המקור הראשון לכך מצוי בדברי ה' למשה במעמד הסנה: "וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, ה). מפסוק זה למדו חכמים את החובה ללכת יחפים בבית המקדש (ברכות סב ע"ב). הגמרא בזבחים קובעת: "לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה" (כד ע"א), והסביר הר"ן את הטעם באופן הבא: "הולכים יחפים על רצפת העזרה שנאמר 'קדש המלך את תוך החצר' – מה כלי שרת שהם מוקדשים לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הרצפה, ולפיכך היה האש דלוק תמיד במדורת בית המוקד" (כדי לחמם את הרצפה הקרה; שבת פא ע"א). לפי דעה זו, מטרת ההליכה היחפה במקדש הייתה ליצור חיבור ישיר, נטול חציצה, בין האדם לבין הקודש וכליו.

אך אפשר להתבונן על ההליכה היחפה מכיוון אחר. לא ההליכה היחפה היא העיקר אלא הסרת הנעליים. ציווי ה' התמקד ב"של נעלך מעל רגלך" ולא בעמידה היחפה. באופן דומה הבינו חז"ל את משמעות הפסוק (ישעיהו א, יב) "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" כמתייחס לאותם "מפונקים" שאינם חולצים נעליהם בבואם לבית המקדש (חגיגה ד ע"ב). ההולך עם נעליים רומס כל שתחת רגליו, בגסות וחוסר רגישות, לעומת אדם ההולך יחף וצועד ברגל חשופה ורכה.

באופן קרוב לכך ניתן להבין את משמעות ההליכה היחפה של האבלים. על דוד מסופר (שמואל ב, טו ל) "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה, וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף". האדם האבל חש כי אנושיותו וכבודו אבדו לו, הוא מרגיש כאביון נטול כול בעוד אדם מכובד ועשיר צועד עם נעליים המבטאות חיי נוחות וביטחון. חליצת הנעליים מבטאת את תחושת הכניעה והשבר שחווה האבל, בעוצמה רבה.

היבט נוסף קשור לנעילת נעל כמבטאת אדנות ובעלות. כך אומר דוד המלך בשיר תודה על ניצחונותיו: "מוֹאָב סִיר רַחְצִי, עַל-אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" (תהילים ס, י). השלכת הנעל מבטאת את העובדה שאדום מצויה תחת כיבושו ושליטתו של דוד, וממילא חליצתה והסרתה משמעה ביטול אותה אדנות. זו משמעות חליצת הנעל על ידי אישה המשתחררת משליטתו של יבמה: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ" (דברים כה, ט).

ממכלול המקורות שראינו עד כה (וישנם עוד כמובן, כמו עליית הכוהנים יחפים לדוכן) עולה שהליכה בנעליים מבטאת גאווה ואדנות ואילו הליכה יחפה מבטאת עמידה ענווה וכנועה, ועל כן ראוי ורצוי שהעומד בפני ה' ישיל נעליו מעל רגליו.

מהמלצה לאיסור הלכתי

המשך הפסיעה בנתיבי חז"ל מלמד על תפנית מעניינת בעלילה, שלה תרמה אמירה של רב: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכט ע"א). למרות שמהקשר דבריו עולה שהם בגדר המלצה טובה בלבד, טיבן של המלצות חכמים הוא להפוך במרוצת הדורות להנחיה מחייבת. כך ניסח את הדברים בעל "בן איש חי" (וישלח יח):

לא ילך יחף, דאמרו רבותינו ז"ל לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו, כי המונע מנעלים מרגליו הוא מנודה מקום, ויזהר שלא ילך בלי אנפילאות שקורין ערבי ג'ורא"ב (גרביים) בין בקיץ בין בחורף, ובפרט בעת התפלה נאמר על זה "הכון לקראת א–להיך ישראל" (עמוס ד, יב).

רבי יוסף חיים מביע התנגדות נחרצת להליכה יחפה. "בפרט בעת התפלה" הוא נימוק מוכר המתקשר להלכות העומד בתפילה המחייבות עמידה דרך כבוד כעומד בפני המלך, הלבוש במיטב בגדיו ונעול בנעליו (מקור הדברים בהנהגת רב לנעול נעליים לפני התפילה, שבת י ע"א). אולם התוספת "מנודה למקום" רומזת לעניינים נסתרים.

צוהר מסוים להבנת אותם עניינים נסתרים פתח בפנינו הרב שמואל אליהו בתשובה (מופיעה באתר "כיפה"):

יש איסור כללי ללכת יחפים, כיון שבזמן חטא אדם הראשון נתקללה האדמה ונאמר לאדם "ארורה האדמה בעבורך", ולכן יש בה טוב ורע והיא מצמיחה גם פרי וגם קוץ ודרדר.

הרב אליהו קושר בין הדרישה ללכת עם נעליים לבין הקללה הקדמונית הרובצת על האדמה מאז חטא האדם הראשון. והוא מוסיף: "בגלל חשיבות העניין יש ברכה מיוחדת על נעילת הנעליים: 'שעשה לי כל צרכי'. כיוון שהרבה דברים בחיים אולי כולם תלויים ביחס הנכון לאדמה".

היהדות ההלכתית, במיוחד עם היציאה לגלות, דחתה את ההליכה היחפה והותירה אותה ליום כיפור ותשעה באב בלבד. וגם אז הקפידו אנשי הגולה שלא להלך יחף ממש אלא עם נעליים שאינן נעלי עור או לכל הפחות עם גרביים. עמידה דרך כבוד בפני מלך דחתה את העמידה היחפה והכנועה בפניו, שבה דגלו דורות ראשונים.

כמיהה להשלת מחיצות

עם שיבת העם לארצו, לנופיה ולשפתה, חלה תפנית נוספת ביחס להליכה היחפה. עם ישראל בגלות היה עם נעול בנעליים, מנותק מהאדמה, ובחזרתו לארץ, דומה, הוא השיל מעליו את אותן נעליים ישנות. נדגים את הדברים מתוך שירה של לאה גולדברג:

הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים / בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד / וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה / וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם

וּמַחְשׂוֹף / כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף / בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבּוֹלִים / יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם

שירתה של גולדברג מבטאת כמיהה לשוב ולפגוש את הטבע ללא מחיצות וחציצות, לשוב ולחוש את מגע האדמה תחת כפות הרגליים – מגע שברכה רבה בו ולא קללה, מגע שבכוחו לחבר את ההולך לעצמיותו, להשיב לו את חייו. גולדברג שבה וחושפת בשירתה גם את אותם היבטים קדומים של ענווה והליכה נטולת אדנות ובעלות: "וביושר לבב שוב / תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים כאחד האדם". בהליכה היחפה פיזית ותודעתית יכול האדם לדעת גולדברג לשוב אל הטבע, לשוב אל עצמו.

מהי תגובתם של אנשי ההלכה של ימינו הרואים לנגד עיניהם התפתחות זו? האם תחול תזוזה כלשהי ביחס להתנגדות ההלכתית להליכה יחפה? הרב שמואל אליהו באותה תשובה הגיב לתופעות הללו באופן ישיר:

יש היום כאלו שהולכים יחפים כי זה נראה להם טבעי וישר ומחובר למציאות בלי מחיצות. יש בזה הרבה מן האמת. גם בבית המקדש היו הכוהנים הולכים יחפים להיות מחוברים עם אדמת הקודש. ואפילו כוהנים שמברכים בבית הכנסת הולכים יחפים… וזה מה שאמר הקב"ה למשה ב"שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוא".

הרב אליהו מודע לכך שדווקא אותה מהפכה ציונית שבה והחייתה את המשמעות הקדומה שהייתה בהליכה היחפה בימי קדם. אולם הוא ממהר לסייג את הדברים:

אבל זה נכון רק באדמת קודש – בבית המקדש, שם האדמה הייתה קדושה ולא היה בה תערובת של רע. אבל בימינו, שעדיין לא הגענו למציאות הזו, אנחנו נזהרים בקשרינו עם הקרקע. וצריך להיזהר לא להפוך "משאלות לב" ל"מציאות מדומה". כי זה בדיוק החטא הקדמון של הנצרות שסיפרה לכולם שהמשיח כבר הגיע – ועדין לא.

הוא מבסס את דבריו על דברי הגר"א (שמתלמידיו קמו כמה ממבשרי הציונות הגדולים) המבחין בין תקופת הגלות שאליה מתייחס הפסוק "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים" לבין תקופת הגאולה שעליה נאמר "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". וכך כותב הרב אליהו:

כי בזמן הגאולה אין מניעה לעמוד על הקרקע שהרי הקב"ה כבר קיים דברו "אעביר רוח הטומאה מן הארץ". אבל אנחנו לא "משחקים אותה" כאילו הגאולה כבר הגיעה. לצערנו יש הרבה טוב בעולם אבל יש עדיין רע וצריך להיזהר ממנו. רק ביום כיפור כשכוחו של השטן תש – אפשר ללכת בלי מנעלים וגם אז הולכים עם גרביים להפסיק בינינו לבין הקרקע.

מן הרגל אל הספר

עדיין נותרו לנו פסיעות אחרונות בשדה. מצד אחד דומה שיחפנותם של ילידי הקיבוצים והמושבים נסוגה, כחלק מנסיגה כללית של הציונות, מאותה מוטיבציה לשנות סדרי בראשית וליצור אדם חדש. דמות הצבר יליד הארץ כבר אינה קוסמת כבעבר. אולם היא לא נעלמה לגמרי, וביצעה טרנספורמציה מרתקת מהליכה יחפה בשבילי הקיבוץ להליכה-קריאה יחפה במקורות ישראל. אצטט מדבריה של רֹתם פרגר-וגנר, מראשונות חבורת בית מדרש "אלול" (סוף שנות ה-80), בתשובתה לשאלה "מהו מקור המושג קריאה יחפה?". כך היא עונה (קריאה יחפה, נעמה שקד, ארץ אחרת נובמבר 2011):

אפשר לומר בזהירות מסוימת, שההיבט היחפני של הלימוד מקורו בקבוצה גדולה יחסית של בני ובנות קיבוץ שהיו חלק מקבוצת המקימים. התרבות הקיבוצית ראתה את עצמה כמין תרבות ילידית במובן של הרצון להשיל את המוסכמות, הערכים והתפיסות של החברה הבורגנית; כאומרים: אנחנו היחפים נבנה מחדש את החברה האנושית מכמה כלי עבודה, עצים, חבלים… באופן רחב יותר, תפיסות וביטויים של מה שניתן לכנות "תרבות יחפה" אפיינו את כתב–העת "שדמות" ואת סדנאות הלימוד שפותחו בסמינר אפעל ובאורנים בשנות השבעים והשמונים… ואפשר היה לדמות כאילו הקריאה היחפה אכן נוגעת בדבר האמיתי ולא בפרשנות של פרשנות.

יחס גוף-נפש הוא דו-כיווני. לעיתים הנפש החפצה בחופש נטול מחיצות או לחלופין חשה עירומה וכנועה משפיעה על הגוף להשיל נעליו ולהלך יחף. לעיתים המהלך הוא הפוך, הגוף ההולך יחף מלמד את הנפש לפסוע באופן דומה בשבילי הלימוד והעיון.

אז מהי הפסיעה התחתונה? אני מבין את חששו של הרב אליהו מפני אותה הליכה יחפה שאינה מסתפקת בגבולות יום הכיפורים. הליכה שהמשיכה מהשדה אל הספר, מהשביל אל הטקסט. ובכל זאת דומני שהחזרה לארץ פתחה שוב הליכות והלכות חדשות ומרתקות הטומנות בחובן יבול של ברכה. ברכת ההולכים יחפים בשדות.

הרב איתמר חייקין הוא מראשי מכינת "רוח שדה" בקיבוץ בארות יצחק ומוביל תכנית "תורת חיים" ברשת אמי"ת

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח