אמור לי מה הוא עץ | חגי דביר

 

האם צדק קהלת שהכיר בשקר שבכול, באבסורד שבקיום, או שניתן לפתח גישה חיובית לחיים? על תמצית חוויות המציאות ועל התנועה שבין האופטימיות לפסימיות

אף פעם לא הבנתי את אלה הבוכים בשכרותם. למה לבכות? הרי יין ישמח לבב אנוש. היין מביא את האחדות, את ההרמוניה והשלמות, ואיתן את השמחה והחיוך. בעיקר הוא מגלה את האמת, והאמת היא הרי השמחה והטוב. כך הוא הגילוי הא-לוהי במציאות, הכול לטובה.

אבל מצד שני, הלא חז"ל עצמם הכריעו, אמנם אחרי דיון שהיה כנראה לא פשוט, שנוח לו לאדם שלא נברא. וכשחושבים על זה לעומק זו אמירה קשה מאוד לעיכול. מה היא אומרת עלינו? על חיינו ומשמעותם? האין אמירה זו הופכת את החיים לכלא? כיצד היא משליכה על מי שהביא אותנו לכאן?

לפגוש את העץ קצת אחרת. סיגל זילבר, עץ במים, 2014
מתוך התערוכה "אושפיזין" המוצגת בגלריה אסול, שכונת פלורנטין, תל אביב

להרגיש את השבר

פילוסופים רבים (צרפתים בעיקר) בונים את שיטתם על החוויות הללו – הניכור, הבחילה, החרדה והאבסורד שבקיום. וכשסארטר פגש פעם עץ, ככה זה נשמע:

לפני שעה קלה הייתי אפוא בגן הציבורי. שורשו של עץ הערמון התפתל באדמההמילים נמוגו ואיתן משמעות הדבריםישבתי, כפוף מועט, הראש מורד, לבדי, נוכח אותו גוש שחור ונפתל, גולמי כולו ומפחידוהנה עכשיו, בבת אחת, זה היה כאן, בהיר כשמש: הקיום נחשף פתאום. שונות הדברים, הייחוד שלהם לא היו אלא מראית עיןציפוי זה נמס. נותרו גושי חמרים מפלצתיים באי סדר, עירומים בעירום מפחיד ומגונה (סארטר, הבחילה, עמ' 138–139).

גם במחוזות היהדות יש נציגות לגישה הזו. כבר הזדעק הרי"ד סולובייצ'יק (ובמובן מסוים רבי נחמן לפניו) אל מול ההרמוניה והאופטימיות הנאיבית של ההומניזם המודרני וכתב בספרו "מן הסערה", המלא בעיסוק בתשתית הכואבת של החיים, שיש שתי דרכים להתמודד עם שאלת סופיותו של האדם:

האדם עשוי להכחיש אמת צרופה זו (של המוות) ולנסות לשכנע את עצמו כי הכל הוא מושלם וללא פגם, וכי הוא אכן נע לקראת תכליתו הסופית בדרך ישרה… "התקדמות" היא סיסמתן של תורות הומניסטיות אלהעל פי ניסיון העבר אנו נוטים להניח כי גישה הומניסטית זו היא שגויה ובנויה על תרמית עצמיתיסודה בהונאה.

ומול כיוון זה הוא מעמיד גישה הרבה יותר מפוכחת:

חוסר השלמות של חווייתנו הקיומית בכל הרמות מושרש בטבעו של האדם ובייעודו. הוא יצור נברא, וככזה הוא חלק ממציאות סופיתבלתי מושלמת, פגומה וספוגה בסתירות ובחוסר היגיון (מן הסערה, עמ' 133–134).

בהמשך הוא אף הולך רחוק יותר ועוסק במשמעותו הכבירה של "משבר העומק" שהאדם חווה, שבו הוא מצליח לחדור עמוק פנימה, לחוש את השבר הקיומי הבסיסי שבחייו, ולהיעשות מודע ל"מציאותם של קיום בלתי שלם ושל ייעוד שלא הוגשם, לחוויית התבוסה, הייאוש והכישלון… אמירתו של דקארט – אני חושב משמע אני קיים – איננה מבטאת את האמת במלואה, עלינו לסייג אותה על ידי הוספת מילה אחת בסופה: אני חושב – משמע אני קיים במצוקה (שם, עמ' 138–139).

ובאמת, אולי "כשהכול טוב, אני מרגיש שאני שוכח". אולי היין, החושף את הסוד, גורם סוף סוף להרגיש את השבר הזה, הקיים ביסודות הקיום שלנו, האישי והכללי, השבר שאנחנו דואגים להסתיר כל כך טוב בהנאות ובריגושים, ואפילו במצוות ובלימוד תורה. השבר שאנחנו מרגישים רק כשאנחנו נזקקים לעיקרה של התפילה – אל הבקשה.

לבחור איך לחיות

אבל אחרי כל זאת, לפני התחנונים השבורים של התפילה, יש גם ה' אחד. ומזווית המבט הזו הכול מתהפך – כשמצליחים לעצום עיניים ולראות כמו שצריך מגלים שבעצם הכול אחדות אחת גדולה, יפה והרמונית, והחוסר הוא סמיות העיניים שלנו. אין מה לעשות, יש עדיין במציאות עוד כמה דברים לתקן, ולכן אין ברֵרה אלא לרדת ממגדל השן הזה אל "ההשקפה המפרידה" – לרדת, להתפלל ולהזדקק לחסדיו של הבורא.

ואם כן, אני תמה, האם אי אפשר לראות את הדברים גם אחרת? האין אפשרות להגיע עמוק עמוק פנימה, ולמצוא שם טוהר, טוב ויופי? האם אי אפשר, כפי שעשה מרטין בובר, לעמוד בצד השני של גנו של סארטר ולפגוש את העץ קצת אחרת?

הריני מסתכל באילן. יכולני לראות אותו בחינת מראהיכולתי לחוש אותו בחינת תנועהיכולתי לשייך אותו למינו וסוגובכל אלה אין האילן אלא עצם לנגדיאולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו והוא שוב אינו לזהכל, מראה ותנועה, מין וטופס, חוק ומספר, כולם בו, מאוחדים ללא הפרד (בסוד שיח עמ' 6–7).

כיצד עלינו לצעוד אל עבר חוויית חיים חיובית? האם עלינו, כסיזיפוס וכקהלת, להכיר בשקר שבכול, באבסורד שבקיום, בחוסר המשמעות? האם הנשק שלנו אל מול המציאות האמיתית הוא כמו שכתב סולן להקה בריטית – "כשעולמי קורס, אני ארקוד, אצא מדעתי, חירש, טיפש ועיוור"? או שאולי אפשר להאמין בזה שבאמת יש טוב מתחת להכול, יש שלמות שמסתתרת אי שם מתחת למסכות, במפגש עם האדם או העץ שעומד מולי, ולקבל את ההשראה לחסד ולאהבה משם?

ואפילו בין שני הצדדים הללו, מסתבר שאפשר לבחור איך לחיות: אפשר לראות אותם כדרכים נפרדות והפוכות, כשני שבילים שלא נפגשים: אלו שבוכים דמעות של שבר כשהכול נחשף, ואלו ששמחים שמחה גדולה. אלו שאומרים "חביבין ייסורים" ואלו שמכריזים "לא הן ולא שכרן". ואפשר לנסות ולראות את ההפריה והקשר שביניהם. לראות את הדמעות שמופיעות באופן פלאי גם כשבוכים וגם כשצוחקים. גם כשכואב וגם כשענוג. להתאבל על ירושלים וגם לראות בשמחתה. ממש באותו הרגע.

ואולי המחלוקת הזו מתכנסת לשאלת תמציתה של המציאות: האם הסופי והאינסופי יכולים להיפגש, להתאחד. אפשר לדמות את זה לזוגיות: אין מערכת יחסים יותר קלאסית לשם כך – האדם המחזר אחרי אבדתו ומשיבה אל האחד, השניים שבמיתוס היהודי היו אנדרוגינוס וישובו להתאחד פנים בפנים. האדם שבלא אישה אינו נקרא אדם. ובעת איחודם – הנפשי, המיני – והיו לבשר אחד. אבל, דווקא אז, דווקא בשעה של אחדות והרמוניה, מתגלה לה האמת הכואבת. האמת שמזינה את כל הפסימיסטים למיניהם – לעולם לא נהיה אחד באמת. לעולם לא יהיה חיבור מוחלט בין הסופי לסופי, בין הסופי לאינסופי. אולי רק אם יסרקו את בשרנו במסרקות של ברזל. אנחנו יכולים להתקרב, לשאוף, ממש כמעט לגעת – ולהתרכז במה שיש, בכמעט אחדות הנפלאה הזו. אבל תמיד יישאר שם חלקיק שנייה, מילימטר, שיפריד. לחלקנו החלקיק הזה זניח, ואנו מסוגלים להתרכז בחוויית ה"כמעט אחדות" הממלאת. אבל לחלקנו, כנראה, זה או הכול או כלום.

חגי דביר מלמד בישיבת ההסדר בנתיבות

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 באוקטובר 2017, ב-גיליון יום כיפור תשע"ח - 1051 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כמובן שבאמצעות השכל אי אפשר לחוות אחדות. מהותו היא נפרדות. אבל אפשר לנוח ולשהות ברווח שבין המחשבות, מה שנקרא – הוויה(Being). יש כל מיני דרכים לעשות את זה. אני מצאתי את המדיטציה כדרך טובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: