לאחר שהתוכנית ללימודי יהדות בחינוך הממלכתי שגיבש אושרה על ידי שר החינוך, הותקף פרופ' רון מרגולין הן מהצד החרד"לי ("כבשו לנו את המקצוע") והן מהצד החילוני ("בן דמותו של אמנון יצחק"). בריאיון ראשון מגיב מרגולין לטענות נגדו, מזהיר מפני הסגירות שבחינוך הממלכתי דתי וטוען: האופציה היחידה להגדרת יהדותה של המדינה בימינו היא התפיסה התרבותית

בקיץ האחרון התקיים בירושלים כנס רבנים שארגנו מרכז ליב"ה ופורום חותם, ארגונים חרד"ליים העוסקים בענייני דת ומדינה. את אחת ההרצאות בכנס נשא עמיטל בראלי, מנכ"ל פורום חותם, והוא ייחד את דבריו למתקפה על "תרבות יהודית–ישראלית", תוכנית הלימודים החדשה במערכת החינוך הממלכתי, שביקשה ליצור גרסה חדשה ורעננה ללימודי המורשת שנלמדים בחינוך הממלכתי מזה שנים. בראלי אף התייחס ליו"ר ועדת המקצוע, פרופ' רון מרגולין, ממעצביה המרכזיים של תוכנית הלימודים החדשה. "כבשו לנו את המקצוע הזה שמתייחס לציבור הממלכתי", אמר בראלי, וסיכם: "אבל אנחנו בטוחים שכיוון שהציבור הרחב הוא מתוק, הוא רוצה את היהדות האותנטית. אם נדע להיאבק על זה, אז בעזרת השם גם נצליח".

"לטיעונים החרד"ליים נגד תוכנית תרבות יהודית–ישראלית אין תשתית מינימלית של הצדקה", מגיב פרופ' מרגולין בריאיון במשרדו שבמכון הרטמן בירושלים. "הם באים מאנשים מנוכרים שלא מכירים את המצב ואינם מבינים את הקשיים של התלמידים להתחבר לתכנים שעומדים בסתירה לאורחות החיים שלהם. יש כאן חוצפה של אדם שאיננו לוקח ברצינות את הנושא הזה ומביע עמדות שאין להן שום אחיזה בהוויית החיים של החברה הישראלית, ששולחת את ילדיה לבתי הספר הממלכתיים. התפיסה של המתנגדים החרד"לים היא שיש רק יהדות אחת, והיא היהדות שלהם. הם רוצים לכפות את תפיסת העולם שלהם על ציבורים שלמים שמחזיקים בהשקפות שונות לגמרי ורציניות לא פחות".

שנה לא קלה עברה על מרגולין (59), חוקר חסידות והגות יהודית מודרנית בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. סערת ההדתה בבתי הספר הממלכתיים שפרצה בשנה האחרונה כיוונה אליו חיצי ביקורת משני צדי המתרס: החרד"לי והחילוני. ד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני – קבוצת הורים חילונים שנאבקת בתופעות של הדתה במערכת החינוך – התפלמס עם מרגולין מעל דפי העיתון ותקף את תוכנית הלימודים שכתב. הגדיל לעשות הפובליציסט רמי לבני, שבמאמר בעיתון "הארץ" כינה את מרגולין, חילוני מבטן ומלידה, "בן דמותו האקדמי של אמנון יצחק". כעת, משהדי הסערה שככו מעט, מרגולין מתראיין לראשונה בנושא, מגן בלהט על תוכנית הלימודים החדשה ומסביר את הרציונל שמאחוריה, וטוען כי התפיסה התרבותית של היהדות היא התפיסה הרלוונטית והמתאימה ביותר להוראה בבתי הספר הממלכתיים.

צילום: אבישג שאר ישוב

מקצוע קדום בלבוש חדש

תכנית הלימודים "תרבות יהודית–ישראלית" נהגתה בשנת 2014, בתקופת כהונתו שר החינוך הקודם, הרב שי פירון. היא נועדה להחליף את תוכנית "לימודי תרבות ישראל ומורשתו" שנלמדה עד אז בבתי הספר הממלכתיים, וגם היא הייתה גלגול מאוחר של לימודי תורה שבעל פה. מרגולין גויס למשימה ועמד בראש ועדת המקצוע, וצוות התוכנית ישב על המדוכה במשך שנתיים. באפריל 2016 הוגשה התכנית למנכ"לית משרד החינוך דאז מיכל כהן, ושר החינוך נפתלי בנט אימץ אותה והנהיג אותה, החל משנת הלימודים הנוכחית, כמקצוע חובה לתלמידי כיתות ג–ט בבתי הספר הממלכתיים. נושאי התכנית פרוסים על פני שכבות הגיל השונות: בכיתה א' לומדים התלמידים על "ואהבת לרעך כמוך"; בכיתה ב' – על משפחה וכיבוד הורים; ובכיתות ח' וט' – על תיקון עולם, חירות האדם וכבוד האדם.

מרגולין: "תוכנית הלימודים הזו נועדה לתקן ולשפר את תוכניות הלימודים הקודמות בתחום של לימודי מקורות יהודיים בבתי הספר הממלכתיים. תמיד היה מקצוע כזה; קראו לו 'תורה שבעל פה' או 'לימודי מורשת', אבל עם השנים הוא נשחק. לימודי תרבות יהודית–ישראלית נוצרו כדי להתאים למבנה הנוכחי של בית הספר ולעולם שבו אנו חיים את אותם דברים שנלמדו בבתי הספר מאז ומעולם. יצרנו ציר של ערכים שמתאימים לבית הספר הממלכתי ונובעים ממקורות יהודיים קלאסיים, ואינם שנויים במחלוקת. מדובר בעיקר על ערכים בעלי אופי מוסרי, כמו צדקה, עזרה ואהבת הרע, ועל ערכים של זיקה לעם ולארץ.

"יש גם עיסוק בחגים ובטקסים, בשילוב מקורות קלאסיים ומקורות של יהדות חילונית. ארגנו את החומרים הללו בהתאם לגילים השונים, להבנה מה מתאים בחטיבת הביניים ומה מתאים בבית הספר היסודי. הכול נשזר יחד לתפיסה רחבה, ולהערכתי הצלחנו לשפר את מה שהיה עד כה. אין כאן שום דבר חדש – הוראת מקורות יהודיים בבתי הספר הממלכתיים קיימת כבר למעלה ממאה שנים. גדעון לוי, שדעותיו הפוליטיות ידועות, כתב לאחרונה שהוא לא מבין על מה זועקים ההורים החילונים: בתיכון החילוני שהוא למד בו בתל אביב הוא נחשף להרבה מאוד מקורות יהודיים, כחלק מהמפגש עם התרבות היהודית. כל מה שיש כאן הוא התרעננות וחשיבה מחודשת על השאלה איך מתמודדים עם נושא היהדות בבית הספר הממלכתי".

על מה, אם כן, יצא הקצף של הורים חילונים, שראו את תוכנית הלימודים הזו כחלק מההדתה?

"נדמה לי שיש כאן במידה רבה ערבוב עניינים בין התנגדות פוליטית לשר ולדרכו לבין העובדה שהתוכנית הספציפית שיזם השר פירון אושרה על ידי מחליפו. בנט הוא אדם בעל עמדות פוליטיות קיצוניות, וגם אני לא נמנה עם התומכים בדעותיו הפוליטיות, אבל בכל מה שקשור לתוכנית הלימודים שהצענו הוא הקשיב לחוות הדעת המקצועיות ונהג באחריות".

הכשרה לחינוך חילוני

אבל הטענות על הדתה מתייחסות לא רק ל"תרבות יהודית–ישראלית", אלא לתופעות כמו תכנים דתיים בספרי לימוד ושיעורים של בנות שירות לאומי. מה דעתך על התופעות הללו?

"אני חושב שהן בעייתיות. חלק מן המאבק על ההדתה כולל גם ערנות מבורכת של קבוצת הורים שעלתה על תופעות בעייתיות של זליגת תכנים דתיים לספרי לימוד. גם אני סבור שבספר פיזיקה אין מקום לתכנים דתיים. אבל צריך לזכור שהאחריות על הזליגה הזו לא בהכרח מוטלת על השר עצמו. נוח למתנגדים מהצד החילוני, מטעמים פוליטיים, להפנות את האש כלפי שר החינוך, אבל האחריות בנושא הזה היא בעיקר של עובדי המשרד. לגבי בנות השירות הלאומי, אני חושב שכשם שאני, פרופסור למחשבת ישראל, לא יכול ללמד במערכת החינוך הממלכתית–דתית מכיוון שאינני חובש כיפה, כך גם גופים שונים שלא הכשירו את עצמם, או שאין להם הבנת עומק והתנסות אמיתית בתחום התרבות היהודית בחינוך הממלכתי, לא צריכים להיכנס לבתי הספר הממלכתיים. על זה אין לי מחלוקת עם אנשי הפורום החילוני.

"אני לא מתנגד לחובשי כיפה באופן כללי. אבל צריכה להיות הכשרה בתחום הזה. במערכת החינוך הממלכתית צריכים ללמד אנשים שצמחו בעולם הזה, ששולחים את ילדיהם למערכת החינוך הממלכתית, או שהעניין יקר ללבם והם טרחו ללמוד באופן מעמיק ולחיות בתוך המוסדות הממלכתיים, כדי שהפעילות שלהם בתחום תכנים יהודיים לא תהיה שנויה במחלוקת, וכדי שהיא תהיה פתוחה וביקורתית ותאפשר גישה סלקטיבית לתרבות היהודית, ולא גישה סמכותנית".

לפחות שניים מהתנאים שהצגת מונעים ממורים דתיים ללמד בבתי ספר חילוניים.

"אני לא פוסל אנשים באופן גורף, אבל אני כן חושב שהם צריכים לעבור הכשרה. בתוכנית 'אופקים' שבראשה אני עומד, תוכנית שמכשירה מורים ללמד תרבות יהודית–ישראלית בבתי ספר חילוניים, לומדים סטודנטים מרקע חילוני לחלוטין לצד סטודנטים בוגרי החינוך הדתי וישיבות הסדר שבחרו ללמד בבתי ספר חילוניים. זה דבר רצוי בעיניי, ובלבד שהם יעברו הכשרה מתאימה. ככלל, טוב היה אם החינוך הממלכתי–דתי יבחר להזמין לתוכו אנשים שחושבים אחרת. די מזעזע בעיניי שזה לא קורה. הסגירות הקיצונית של חלקים מהחינוך הממלכתי–דתי היא בעייתית מאוד, ויש לה מחירים. אלו שמובילים תוכניות או פרויקטים שמכוונים להשפיע על החברה החילונית ולחלחל אליה צריכים ליטול קורה מבין עיניהם, ולהבין שהמהלך הזה לא יכול להיות חד צדדי, ואם הוא חד צדדי, התגובות הן מאוד קשות".

תרבות כמושג מכיל

אני רוצה להציג בפניך שני טיעונים נגד תוכנית תרבות יהודית–ישראלית – האחד מכיוון חילוני–רדיקלי, והשני מכיוון חרדל"י–שמרני. מהכיוון החילוני הרדיקלי עולה השאלה: מדוע בעצם יש צורך בתוכנית כזו? בית הספר צריך להעניק לתלמידיו השכלה ראויה והולמת לתלמיד במדינה דמוקרטית ליברלית. מדוע התלמיד צריך להכיר מקורות יהודיים וללמוד על חגי ישראל?

"התשובה נעוצה בהגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. השאלה מהי מדינה יהודית היא שאלת מפתח. יש לה כמה תשובות אפשריות: אפשרות אחת, שהיא זו ששלטת היום במדינה, מבינה את המושג 'יהודי' כמושג אתני, כמעט ביולוגי. חוק השבות הופך להיות תמונת מראה של חוקי נירנברג. בעיניי, ההנחה שצריך להגדיר את היהודיות של המדינה במונחים אתניים, גזעניים וביולוגיים היא אבסורדית יותר מכל דבר אחר. הבנת היהדות כזהות אתנית היא הבנה דלה, רדוקציוניסטית, שלמעשה מעניקה ניצחון לאותו אדם שהגדיר את היהדות כגזע. זה אסון שכל כך הרבה אנשים חושבים שההגדרה האתנית הביולוגית של היהדות היא זו שעלינו לקדש.

"אפשרות אחרת היא להגדיר את יהדותה של המדינה הגדרה דתית הלכתית, אבל גם זו אפשרות בעייתית. היא לא רלוונטית לרוב האוכלוסייה במדינה, בוודאי שלא לרבע מאזרחי ישראל שאינם יהודים. התפיסה שרואה את יהדותה של המדינה כיהדות דתית כופה את תפיסת ההלכה על האוכלוסייה החילונית והלא–יהודית. האופציה היחידה בעיניי להגדרת יהדותה של המדינה, ומכאן גם להוראה בבתי הספר החילוניים, היא האופציה של היהדות כתרבות, שמקורותיה בתפיסה הציונית.

"עכשיו, יש הבדל משמעותי בין התפיסה של יהדות כתרבות בראשית הציונות לבין התפיסה של יהדות כתרבות שאני מציע כאן. בראשית הציונות, התפיסה של היהדות כתרבות הייתה למעשה הגרסה החילונית של היהדות אל מול הגרסה הדתית שלה. כך הבינו ראשי הציונות הרוחנית את המושג 'תרבות'. אבל במאה העשרים חלו שינויים עצומים במושג התרבות, והוא קיבל מטענים אנתרופולוגיים משמעותיים. כשאנחנו אומרים היום 'תרבות', הכוונה היא למערכות הערכים וההתנהגויות של קבוצות. המושג 'תרבות' מניח ריבוי, פלורליזם, תפיסה רחבה שכוללת תת–קבוצות שונות. זה מושג מכיל, לא מושג מדיר, וזה מה שנדרש היום במערכת החינוך הממלכתית: יהדות שמכילה את כולם, שכוללת גם תפיסות דתיות וגם תפיסות חילוניות, ולא יהדות שמדירה קבוצות אחרות".

מה אתה עונה להורה חילוני ששואל מדוע צריך בכלל לעסוק בתחום הזה?

"משום שכל עוד מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית, צריך ליצוק להגדרה הזו תוכן. ברור לכולנו שמדינת ישראל לא מתכוונת לוותר על זיקתה לעניין היהודי, ולכן צריך להטעין את היהדות הזו במשמעות. התפיסה שאני מציע, של יהדות כתרבות, היא תפיסה רחבה שמאפשרת קישור בין תפיסות דתיות וחילוניות, קיום שיח עם אנשים שתופסים טקסטים בצורה אחת ובצורה אחרת, כמחייבים באופן מוחלט או כמעוררים ביקורת ומחשבה. זו מטרייה רחבה שכוללת בתוכה תפיסות רבות של יהדות, בעוד שהמתנגדים לה תופסים את היהדות בצורה כיתתית וחד צדדית".

נעבור לטיעון מהצד החרד"לי: התוכנית שאתה מציע, לפי הטיעון הזה, מציגה גרסה רזה של היהדות, שמבוססת על ערכים אוניברסליים והומניסטיים ומתעלמת מכל היבט של קיום מצוות, אמונה בא–לוהים ומחויבות דתית. אתה ממציא כאן יהדות חדשה, ליברלית ונוחה מדי לעיכול.

"בראש ובראשונה, חשוב לי לומר שאף אחד לא מונע מאנשים שחיים אורח חיים חרד"לי לחנך את ילדיהם במסגרות החינוך המתאימות להם. השאלה היא לא מה מתאים או לא מתאים לאנשים שבוחרים בתפיסת עולם חרד"לית, אלא מה מתאים או לא מתאים לאנשים אחרים, לאוכלוסיות אחרות. לעצם העניין – בציבור החילוני טוענים כלפיי שאני כולל בתוכנית הלימודים יותר מדי קטעים מסידור התפילה, ושבכיתה ז' יש מערך של הכנה לבר המצווה. כלומר, צד אחד טוען שהתוכנית רזה וליברלית מדי, ואילו הצד השני טוען שהתוכנית דתית מדי. אנחנו מדברים על תוכנית מאוד מוגבלת בהיקף השעות שלה, וצריך לשאול עד כמה אפשר ללמד דברים שזרים לעולם של התלמידים.

"התכנים שהארגונים החרד"ליים מלינים על היעדרם הם תכנים שברובם זרים לתלמידים החילונים, ולא ברור שאפשר ללמד אותם בכיתה. הבעיה היא שהארגונים הללו בכלל לא מבינים על מה מדובר, הם לא מכירים את המציאות בשטח, והם חושבים שיש רק יהדות אחת – היהדות שלהם – שאותה הם רוצים לכפות על בתי הספר הממלכתיים. זה אסון. אם הדמוקרטיה בישראל תיפגע ותיחלש, התופעות החרד"ליות האלה תגברנה, ואז החשש של הורים חילונים באמת יהיה מוצדק".

ציונות כשחרור היהדות

במחקריו עוסק מרגולין ברוחניות יהודית, ובמה שהוא מכנה "הדת הפנימית": גילויים של רוחניות ורליגיוזיות בספרות היהודית לדורותיה, והמתח בינם לבין עולם ההלכה. "מאז תקופת חז"ל מתמודדת התרבות היהודית עם המתח הזה", הוא אומר. "שאלת הכוונה במצוות וטעמי המצוות, וההכרעה של חז"ל לחזק את הממד ההלכתי לעומת הממד הרוחני, הם סיפורי עומק בתרבות היהודית. בעידן המודרני, האורתודוקסיה מפנה את מאמציה בעיקר לשמירת אורח החיים ההלכתי, כנגד הפיתויים הגדולים של החילון והמודרנה, ואילו הממד הרוחני, שהיה קיים ופותח במסירות רבה על ידי אישים רבים בהיסטוריה היהודית – נפגע. באופן טבעי, האנרגיה הופנתה כלפי שימור עולם ההלכה, וזה החליש את הניסיון בתוך עולם ההלכה לתת משמעות רוחנית לריטואלים. במידה רבה היום בישראל יש חזרה לאותה רוחניות שנדחקה הצדה: אנחנו רואים תופעות רחבות של רוחניות לא הלכתית, שיש בהן לפעמים יותר רליגיוזיות מאשר בחלק גדול מהקהילות הדתיות בישראל".

אחת הטענות כנגד רוחניות שאיננה הלכתית נוגעת לדור ההמשך: מסגרת של מחויבות דתית מאפשרת להצמיח דור שימשיך הלאה את המסורת, מה שקשה יותר ברוחניות שאיננה מבוססת על הלכה ומצוות.

"אין ספק שאורחות החיים ההלכתיים הם המצע לרוחניות שאנחנו מוצאים במקורות היהודיים, אבל המצע יכול גם להתרוקן לחלוטין. מנקודת מבטי, בחלק גדול מהמקרים אני רואה שהגוף של האורתודוקסיה קיים, אבל הרוח מתה. זה מצב לא פשוט. גם האלטרנטיבה לא פשוטה, אבל היא הנכונה בעיניי. התכלית של הציונות, ההצדקה האמיתית שלה, היא לאפשר ליהודים בעולם מחולן וגלובלי להמשיך להתקיים כיהודים משוחררים מלחץ הסביבה האופייני לחיים בגולה, ולפתח את אופני החיים היהודיים בהתאם למהפכות האדירות שעוברת האנושות בעקבות המדע והטכנולוגיה, השינויים במצב האנושי, מבנה החברה והגלובליזציה שבימינו. העובדה שהיהודים בישראל חיים כקבוצת רוב במדינתם ומודעים לכך שהם המשך היסטורי של דורות יהודים קודמים מחייבת צמיחה חופשית של צורות חיים יהודיות מגוונות".

דבר כזה לא יכול להתפתח בקהילות יהודיות בחוץ לארץ?

"אני בספק. למרות ההתחדשות היהודית באמריקה, אני לא רואה את הבשורה הגדולה של העולם היהודי מגיעה מקהילות בחוץ לארץ. הרב סולוביצ'יק היה אקזיסטנציאליסט דתי יוצא דופן, אבל הקהילות שיורשות אותו, האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית, לא הצליחו לשמר, מעבר להלכה, גם את העומק הקיומי שלו".

אז למה ישראל? מה ישראל מעניקה ליהדות?

"היא מעניקה ליהדות אופציות נוספות, חדשות. צריך לאפשר אותן, ובוודאי שלא להילחם בהן ולבזבז אנרגיות על מאבקי כוח. הנה משהו שאנחנו מפספסים בגדול: אנחנו טועים לחשוב שהתכלית של הציונות היא פיזית בלבד, שהיא נועדה רק לספק מקלט בטוח. אבל לא זו התכלית היהודית הגדולה שלה. גדלתי במשפחה ציונית שורשית, סבי וסבתי משני הצדדים היו אנשי העלייה השלישית, שהקדישו את כל חייהם למפעל הציוני. אבל לי זה לא הספיק. פניתי לעסוק ביהדות כי חסרה לי ההתמודדות עם השאלה היהודית. הסבים שלי באו מבתים דתיים והרגישו שהם מצילים את העם היהודי בגופם, והם אכן הצילו אותו, אבל הדור שלי מחויב לשאלה הבאה: לשם מה? מה התכלית היהודית של הקיום הציוני?

"התכלית היהודית לא יכולה להיות רק הלכתית, אופציה שכבר היום רלוונטית רק לחלק קטן מהעם היהודי. אי אפשר להיות אגואיסטים. ההקצנה החילונית וההקצנה הדתית נובעות שתיהן מאותו מקור: מתפיסות אגוצנטריות שחושבות שיש דרך אחת שכולם צריכים ללכת לאורה. זה לא יצליח. השאלה היא האם אנחנו מסוגלים להסתכל על הדברים במבט כולל, ולחתור לקיום משותף, למכנה משותף רחב. התהליך הזה הוא קריטי, לא רק כדי שתצמח כאן אופציה אמיתית של יהדות, אלא בעיקר כדי שנוכל לקיים יחד את העניין היהודי".

——————–

תגובות

תגובת פורום חותם:

פרופ' מרגולין הינו איש מכון הרטמן, שבמקביל להיותו יו"ר ועדת המקצוע של תוכנית תרבות יהודית–ישראלית המשיך בתפקידיו במכון הרטמן. גם הרוב המוחלט של אנשי המטה במקצוע תרבות יהודית–ישראלית הם אנשי הרטמן. מרגולין, כמו שאר חבריו למכון, חלקם אנשי שמאל קיצוני ורודפי חיילי צה"ל, הם האחרונים שיכולים להטיף לעם ישראל מהי יהדות.

יהדות על פי מרגולין וחבריו טבולה באג'נדה פוליטית והינה אמצעי בלבד לצורך השרשת מסרים מלאי שנאה עצמית בילדי ישראל. "אנחנו כל הזמן באים בטענות לפלשתינים ביהודה ושומרון על מה שהם מלמדים. בואו תראו מה אנחנו מלמדים", טוען דניאל הרטמן, ולאחרונה הוסיף לקוות ש"הלוואי שנגיע בישראל למצב שתהיה לנו בעיה של נישואי תערובת".

מכון הרטמן סימן מטרה שאותה הוא מנסה לקדם דרך מקצוע תרבות יהודית–ישראלית: "אחד האתגרים הוא להוביל את הציבור המסורתי והדתי הליברלי המגלה עניין וצימאון ליהדות בעלת משמעות, לזהות יהודית חדשה, יהדות מודרנית המבוססת על ערכים יהודיים, פלורליזם דתי ומחויבת לדמוקרטיה… יעד נוסף הוא שינוי המרחב הציבורי כך שיתבסס על ערכים שאינם אורתודוקסיים אלא פלורליסטים".

כאשר רובו של הציבור החילוני בישראל לומד על שורשיו היהודיים הוא מעדיף את היהדות האותנטית, ורוצה ללמוד ולהעמיק בה ללא סילוף. מדוע בשעות המעטות של לימודי יהדות על הילדים ללמוד כי ארגון השמאל "רופאים לזכויות אדם" הוא הדוגמה למיילדות העבריות (מתוך ספר לימוד)? מדוע על ילדי ישראל ללמוד כי מרדכי היהודי ואסתר המלכה הם הבעייתיים במגילה וושתי היא גיבורת המגילה אשר נלחמת בגברים (מתוך ספר לימוד נוסף)?

מרגולין נמנה על אחוזון קטן מאוד של אנשים אשר דוגלים ברפורמה ובשינוי היהדות. בריאיון ברשת ב' הסביר מרגולין את הרציונל של התוכנית: "הרעיון הוא שהרעיונות שיש בהם פיתוח הומניסטי יאזנו את הצד הפרובלמטי של התנ"ך, בעיקר בשאלות הלאומיות… דאגתי למתן את האופי המאוד בוטה של רתימת תכנים לימודיים במקורות היהדות לתפיסות של הקשר עם הארץ והמדינה".

טוב יעשה מרגולין אם יחדל מהניסיונות להפיץ לילדי ישראל את הדת החדשה שבה הוא מחזיק ויפסיק להטיל דופי ביהדותם של אחרים כאילו מלבד הרפורמה אין קיום ומקום ליהדות המסורתית בת אלפי השנים.

תגובת הפורום החילוני:

הפורום החילוני מעריך את פרופ' מרגולין, רואה בו בן ברית ומסכים לרוב דבריו: מהצורך להתנגד לעמותות דתיות ולשילוב תוכני דת בספרי לימוד במקצועות השונים, ועד החשיבות שתלמיד חילוני יקבל השכלה בסיסית בתולדות התרבות היהודית. אולם מרגולין מתעלם מכך שבישראל של היום, יהדות היא לא רק תרבות ודת אלא גם פוליטיקה. הדתת מערכת החינוך היא עוד סימפטום של ניסיון מהצד הדתי לשנות את צביון המדינה ולהחליש את הציבור החילוני. בנט לא החל בכך. גם לסער ולפירון מניות בתהליך ההדתה. אולם בנט מביא את התופעה לשיאים חדשים, כולל לשיאים תקציביים.

התוכנית החדשה של תרבות יהודית–ישראלית, שלצערנו מרגולין היה שותף בתכנונה ומגן עליה בציבור, היא אחד מעמודי התווך של תהליך ההדתה, ואינה משקפת בתכניה את החזון שמרגולין מציג כאן. זו תוכנית לקויה מסיבות רבות וביניהן מתן דגש מוגזם ומגיל צעיר מדי על הפן הדתי ביהדות, היעדר מוחלט של תפיסה חילונית ביקורתית כלפי הממד הדתי, הפיכת התרבות הרבנית למקור הסמכות המוסרי המרכזי של הילד, ערבוב לא ראוי בין ערכים לפולקלור ועיוות מערכת היחסים בין התרבות הרבנית לתרבות העברית, עד כדי ביזויה של האחרונה (המנוטרלת, בין היתר, מכל ממד חילוני והתרסה נגד הדת). כמו כן, שילוב התוכנית החדשה במערכת מפר עוד יותר את האיזון בין היהודי לבין האוניברסלי במערכת החינוך (שגם לפני כן לא היה תקין), ומביא את חוסר האיזון הזה לממדים גרוטסקיים.

לאור כל אלו, אנו נלחמים בכניסת התוכנית למערכת החינוך, ומקווים שיבוא יום וגם מרגולין יפנים את הסכנה הפוליטית הכרוכה בה ויצטרף למאבקנו נגדה, כפי שהוא תומך ביתר מאבקינו.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ט באלול תשע"ז