פולמוס ההדתה: כצעקתה? | יאיר שלג

הורים חילונים טוענים להדתה שיטתית של מערכת החינוך הממלכתית, ופעילים חרד"לים טוענים כנגדם שהזהות היהודית של מדינת ישראל הולכת ונחלשת; חוקרים טוענים להדתה בצבא, ואילו חוקרים אחרים מצביעים דווקא על מגמות של חילון מתעצם במרחב הישראלי. קווים לדמותו של הפרק הנוכחי והסוער בקונפליקט הדתי–חילוני

פעילי המאבק נגד "ההדתה במערכת החינוך" עלצו לאחרונה: סוף–סוף נמצא "האקדח המעשן", המוכיח את המגמה המכוונת של משרד החינוך להכניס תכנים דתיים למערכת החינוך החילונית. ברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ", גילה תחילה בספר לימוד מדעים לכיתה א' את הטקסט הבא: "מה עושה החקלאי בסתיו? בסתיו החקלאי חורש את השדה, וזורע זרעים של חיטה ושל צמחים אחרים. בסוף חג הסוכות מתפלל החקלאי לגשם ומבקש: 'ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה'".

עיתונאי אחר של "הארץ", ניר גונטז', קיים ריאיון טלפוני עם מחברת הספר, ד"ר שרה קלצ'קו. לאחר שנשאלה שוב ושוב על ידי גונטז' מה עניינה של התפילה לספר מדעים, הודתה קלצ'קו שמסרים מסוג זה נוספו בספר לבקשת משרד החינוך: "אמרו: תכניסו אלמנטים של מסורת ותורה וכדומה. זה דבר שהתבקשנו לשלב בספרים". להגנת המהלך הוסיפה קלצ'קו שהתכנים נוספו גם משום שהספרים נועדו לשמש אוכלוסייה מגוונת – לא רק את התלמידים החילונים, אלא גם את תלמידי הממלכתי–דתי, ואפילו החינוך החרדי.

איור: נעמה להב

ללכת על בהונות

אלה בדיוק התכנים שמקפיצים את ד"ר רם פרומן, מייסד הפורום החילוני, עמותה ששמה לה למטרה להילחם על חילוניותה של מערכת החינוך הממלכתית, ולצאת כנגד כל מגמה להטעין בתוכה תכנים בעלי אופי דתי או מסורתי. באתר של הפורום יש עיסוק נרחב בסכנת ההדתה, תחת ראשי הפרקים הבאים, המנוסחים כמאבק במגפה מסוכנת: מהי הדתה? כיצד למנוע הדתה? זיהיתי הדתה, מה עושים? וכן: מדריך להורה החילוני.

המדריך ממליץ על שרשרת פעולות הדרגתית מול גילויי הדתה (תכנים דתיים בספרי הלימוד או בכיתות, או מעורבות של עמותות דתיות להנחלת יהדות בחיי בית הספר): תלונה למורה, פנייה להנהלת בית הספר, הוצאת ילדים משיעורים, פנייה לתקשורת או לערוץ משפטי, ולבסוף – פנייה ל"קו החם" של הפורום החילוני עצמו.

כל זה בוודאי מבטא שפה ואווירה של מלחמה; מלחמת תרבות. ואכן, השנים האחרונות עמדו בסימן של מאבק חילוני כנגד ההדתה, מונח שאימצה האקדמיה ללשון העברית כבר ב–2006 כדי לבטא תהליכים של שינוי לכיוון דתי בסביבה או בארגון כלשהם.

פרומן ו"הפורום החילוני" שלו הם ראש החץ של המאבק בהדתה במערכת החינוך. הם עודדו הורים וועדי הורים לבחון את ספרי הלימוד של ילדיהם, ובכך לשמש כחיילי שטח בקרב, שהרי העמותה לא יכולה לבדה לבחון את כל ספרי הלימוד. המידע שזרם מחיילי השטח האלה אל הפורום מצא את מקומו ופרסומו בעיקר מעל דפי עיתון "הארץ", לעיתים אפילו בכותרות ראשיות.

בשיחה עם "מקור ראשון" אומר פרומן שהביקורת של הפורום מכוונת כלפי שלושה היבטים: תוכנית הלימודים ביהדות, המכונה "תרבות יהודית–ישראלית"; התכנים של ספרי הלימוד, שלהם חודרים תכנים דתיים גם כשאין בכך שום צורך רלוונטי; ושילובן של "עמותות מיסיונריות", כלשונו, ושל בנות שירות לאומי בהוראת יהדות.

פרומן: "בעיקרון, אין לנו בעיה, וזה אפילו רצוי, שתלמידים חילונים יכירו מושגי יסוד ביהדות ואת הטקסטים המכוננים של היהדות. אבל צריך לראות את זה בהקשר כולל של תוכני מערכת החינוך. כל השנים יש חוסר איזון בין תכנים לאומיים לתכנים אוניברסליים, והתוכנית החדשה מגדילה עוד יותר את חוסר האיזון הזה. התוכנית גם סובלת מדגש היררכי כבד של הפן האמוני על פני הפן התרבותי של היהדות. אני מכיר בכך שהמרכיב הדתי הוא מרכיב מרכזי של התרבות היהודית, ושאי אפשר בכלל להתייחס ליהדות בלי המרכיב הדתי. אבל דווקא משום כך נדרשת זהירות מרובה כשמדובר בחינוך חילוני. מכניסים לתוכנית המון היבטים של תפילה, פיוטים ולחנים דתיים, ואין שום איזון שיציג גם את הזווית החילונית.

"למשל, מדברים בתוכנית המון על אלוהים, בלי שמישהו בכלל יעלה את האפשרות שאולי אין אלוהים. בניגוד לתוכנית הלימודית בלימודי תנ"ך, שדווקא מדגישה את ביקורת המקרא ואת המבט החילוני–תרבותי, בתכנית הליבה ביהדות אתה מקבל את הדברים בגישה דתית–אמונית ולא בגישה חילונית–חקרנית".

עודדו‭ ‬הורים‭ ‬לבחון‭ ‬את‭ ‬ספרי‭ ‬הלימוד‭ ‬של‭ ‬ילדיהם‭. ‬כנס‭ ‬הפורום‭ ‬החילוני‭ ‬בתל‭ ‬אביב
צילום‭: ‬אמיר‭ ‬מאירי

בעיית בנות השירות

"הנקודה השנייה היא ספרי הלימוד. ניר גונטז' חשף מה שהיה ידוע לנו כל הזמן: משרד החינוך לוחץ כל הזמן על כותבי ספרי הלימוד להכניס כמה שיותר תכנים דתיים. הדבר השלישי הוא העמותות. פועלות כאן קבוצות מיסיונריות, שמגיעות לכיתות של הילדים שלנו כדי לשנות את צביונן. העמותות עצמן מדברות בגאווה על חדירה ל–700 בתי–ספר ממלכתיים. אני באמת לא מכיר הרבה בתי–ספר שלא נכנעו לפיתוי הזה: מציעים להם שיעורים ומורים בחינם, או מאוד בזול, כי העמותות מסובסדות על–ידי משרד החינוך או תורמים אחרים.

"הבעיה הגדולה היא בנות השירות, בנות צעירות שמגיעות עם להט דתי גדול, ועם הרבה חוסר היכרות עם העולם החילוני. מגיעים אלינו סיפורי זוועה על ילדים שאומרים להם שאסור לאכול חמץ בפסח, כי זה ישרוף להם את הגרון, או ילדים שמבוהלים מהרעיון שהם יאכלו ביום כיפור, או בנות שירות שהוציאו ילד חילוני מהכיתה כי הוא הוציא מהפה משפטים אתאיסטיים".

אתה מתנגד לעצם האפשרות שיהיו מורים דתיים בבתי ספר חילונים?

"לא. אם יש מורה דתי פלורליסט, אין לי שום בעיה שהוא ילמד את הילדים שלי. לי עצמי היה מורה דתי בשם ישראל פיבקו, שהשפיע עמוקות דווקא על תפיסתי החילונית. אבל אני מתרשם שבעבר, למורים דתיים שלימדו בחינוך חילוני היה יותר כבוד למערכת שבה הם לימדו, ואילו עכשיו, בגלל רוח המפקד, הם מרגישים יותר גיבוי לאינדוקטרינציה דתית".

אולי הבעיה מתחילה בזה שאין מספיק מורים חילונים עם ידע ביהדות?

"אני לא חושב שהידע ביהדות כל–כך קריטי שצריך להכניס אותו עכשיו ומיד. אם חסרים מורים מתאימים, אז שיכשירו אותם לאורך זמן, ובהדרגה, בלי היסטריה, וגם יעניקו את כמות השעות הסבירה שמתאימה לתחום הזה, לא כמו שקורה עכשיו. אם אנחנו מסכימים שהדרך שבה חילונים צריכים ללמוד יהדות שונה מהדרך הדתית, אי–אפשר לעשות כאן קיצורי דרך".

אתה לא חושש שהמאבק שלך בסופו של דבר יעודד בורות חילונית? יאיר לפיד אמר שהוא לא היה רוצה שילדיו יסיימו את מערכת החינוך הישראלית בלי ידע בסיסי ביהדות.

"מה שמטריד אותי יותר זו הבורות במושגי יסוד במקצועות כלליים. גם יהדות היא מושג מאוד רחב, ואי–אפשר ללמוד את כולו מבלי להחמיץ מושגי יסוד בתחומים חשובים אחרים. הדיון צריך להיות על הבורות הכללית של התלמידים שלנו. ילד שלא למד שייקספיר זה בעיניי לא פחות בעייתי מילד שלא מכיר גמרא".

היעד הסופי של פרומן הוא הקמת זרם חינוך ממלכתי–חילוני שייהנה מאוטונומיה לעצב את דרכו, בדיוק כמו החינוך הממלכתי–דתי והחינוך החרדי. לא כל השותפים למאבק של פרומן שותפים להנחה שהחינוך החילוני צריך להפוך לעוד זרם.ובכל מקרה, מימוש הדרישה הזו עוד רחוק, אבל פרומן אומר שהוא כבר רואה ברכה בעמלו. "בסקרים שאנחנו עורכים, אנחנו רואים עלייה גדולה בתמיכה בנו בקיץ האחרון. כיום, בערך שני–שליש מהציבור שמגדיר את עצמו חילוני, שזה כרבע עד שליש מהאוכלוסייה בארץ, כולל ערבים, תומכים בנו. יתר על כן: יש כל הזמן התארגנויות ברחבי הארץ, אנשים שפותחים קבוצות כדי לבדוק מה קורה בסביבה שלהם. בתל–אביב ובגבעתיים קיבלנו התחייבויות רשמיות מהעיריות שלא יכניסו עמותות מיסיונריות לבתי הספר, אבל גם במקומות אחרים יש קבוצות הורים שעובדות באופן עצמאי מול בתי הספר".

מהדתה לתיאוקרטיזציה

פרופ' יגיל לוי מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה הוא כאמור ראש החץ של המאבק בהדתה בצבא. הוא עסק בכך רבות בספריו ובמאמריו, והפך לכתובת מרכזית עבור כל העוסקים בנושא, כמו גם כתובת לניגוח עבור מתנגדי הקמפיין. לוי מצביע על כמה תחומים שבהם, לדעתו, יש הדתה בצבא.

"ההדתה מתקיימת באותם מקומות שבהם המערכת של הרבנות הצבאית מנסה לחזק את התכנים הדתיים שלאורם מתחנכים החיילים", הוא אומר. "הרב אביחי רונצקי הקים מערך של רבני שדה, שהם בעצמם חיילים קרביים לשעבר, ובזכות זה יש להם מעמד אצל החיילים. גם ענף תודעה יהודית, שהוקם ברבנות כבר לפני כ–15 שנה, משתדל להכניס תכנים דתיים לתוך החינוך הצבאי. נכון שבשנה האחרונה הענף הועבר מסמכותה של הרבנות לסמכות ראש אכ"א, אבל מי שעומד בראשו הוא עדיין איש הרבנות, והרבנות משפיעה עליו באמצעות ועדת היגוי משותפת. הדבר החשוב ביותר הוא שעצם השארת הענף הזה, במקום חיסולו, מקבעת הבחנה בין התכנים שמעביר חיל החינוך, שנחשבים לתכנים 'אוניברסליים', לבין תוכני 'תודעה יהודית', כלומר תכנים בעלי אופי עצמאי, שמטבעו יהיה אורתודוקסי.

"בנוסף, 'פקודת השירות המשותף' בסופו של דבר מקבעת את המצב שבו חיילים דתיים יכולים לשרת בנפרד מנשים, מה שהופך את שירות הנשים לסוג של מטרד, ומעודד תופעות של הדרת נשים מהיחידות הרגילות. לא במקרה הצבא מנסה ליצור היום עבור הנשים יחידות 'מובלעות', כמו גדודי בט"ש נשיים".

אתה קורא לזה "הדתה", אבל אחרים יראו בכך שמירה על זכויות החיילים הדתיים.

"אפילו אם זה כך, בפועל עדיין מדובר בהדתה, במובן הזה שהזהות הדתית היא שמשפיעה כאן על האופן שבו הצבא מתייחס לשירות נשים. כשמדיניות הצבא בתחום כלשהו מושפעת משיקולים הלכתיים, אנחנו מדברים על 'הדתה'. זה שונה מזכותו של חייל דתי לקבל אוכל כשר".

לפי לוי, בשנים האחרונות המצב אפילו החריף, ועבר מהדתה לתיאוקרטיזציה של צה"ל. מה ההבדל? הדתה היא מצב שבו המרחב הכללי בצה"ל מושפע מערכים ומצרכים דתיים; תיאוקרטיזציה מתרחשת כאשר לא רק התכנים והערכים הדתיים משפיעים על הצבא, אלא גם הסמכויות הדתיות, היינו הרבנים: "מצב שבו הצבא מנהל מו"מ עם רבנים על עניינים שבצבא מתוקן נתונים לסמכות הבלעדית של הדרג המקצועי או הדרג הפוליטי הממונה, הוא מצב של תיאוקרטיזציה. הנושא המובהק ביותר שעליו מתקיים מו"מ כזה הוא כמובן שירות נשים".

במה זה שונה מדיאלוג שהצבא מקיים עם כל מיני קבוצות, כמו למשל עם ארגוני נשים?

"ראשית, תדירות המפגשים שונה לגמרי. שנית, אף ארגון נשים מעולם לא אמר שאם עמדותיו לא יתקבלו, הוא יקרא לחיילות שלא לשרת במסגרות ובאופנים מסוימים. אבל אפילו רבני צהר המתונים קבעו שאסור לחיילים דתיים לשרת ביחידות חי"ר מעורבות, כמו קרקל. כשרבנים נותנים פקודות לחיילי צה"ל הם מפעילים סמכות שמתחרה בסמכות הצבא, וזה דפוס תיאוקרטי".

לוי אף קושר בין תופעת ההדתה לבין פרשת אלאור אזריה: "יש כאן מהלך שבו קבוצות שהיו בעבר שוליות שינו את מעמדן בצבא, ומבקשות לנצל את השינוי כדי להשפיע על עיצוב דמותו של הצבא. הן רוצות בצבא שלא יעניק משקל לשילוב שוויוני של נשים, ולא בהכרח יחנך לערכים אוניברסליים שמעוררים דילמות מוסריות. זה המכנה המשותף בין הרב לוינשטיין לבין אלאור אזריה"

יהודה‭ ‬ולד‭, ‬ארגון‭ ‬ליב‭"‬ה‭: ‬המאבק‭ ‬ב‭'‬הדתה‭' ‬הוא‭ ‬עוד‭ ‬ניסיון‭ ‬לטשטוש‭ ‬הזהות‭ ‬היהודית‭ ‬האותנטית‭, ‬כשהכוונה‭ ‬היא‭ ‬ליצור‭ ‬פחד‭ ‬ממשהו‭ ‬שקרי‭ ‬כדי‭ ‬לטשטש‭ ‬את‭ ‬הזהות‭ ‬היהודית
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

להגדיר את היהדות מחדש

לעומת פרומן ולוי, יש גם מי שחושבים שלא זו בלבד שהחברה הישראלית לא נמצאת במגמה של הדתה, אלא היא נמצאת דווקא במגמה של חילון מסוכן, שיש להיאבק בו. כך למשל סבור יהודה ולד, חבר הנהלת ארגון ליב"ה, ארגון המזוהה עם האגף החרד"לי בציונות הדתית, ומגדיר את מטרתו: "חיזוק הזהות היהודית בישראל". התהליך האמיתי, אומר ולד, "הוא לא הדתה, אלא טשטוש הזהות היהודית של מדינת ישראל. כל מאבקי ההדתה הם חלק מסיפור גדול, שאפשר לקשור אותו גם למאבקי הרפורמים בכותל, המאבק על תחבורה ציבורית בשבת או היתר נישואים אזרחיים. גם המאבק ב'הדתה' הוא עוד ניסיון לטשטוש הזהות היהודית האותנטית, כשהכוונה היא ליצור פחד ממשהו שקרי כדי לטשטש את הזהות היהודית".

ולד לא מתבייש. הוא קורא לשר החינוך נפתלי בנט לומר בגלוי "כן להדתה": "על שר החינוך לא להתנצל ולא לפחד מאיומי עיתון הארץ, ולהמשיך לחנך את ילדי ישראל להכיר את מסורת עם ישראל והיהדות האמיתית", במקום ניסיונם של מתנגדי ההדתה ליצור מה שהוא מכנה "פייק יהדות". לדבריו, הוא אינו מבקש לכפות על אף חילוני שמירת מצוות, אבל רוצה שיכירו את "היהדות האמיתית", ולא את הפירושים המזויפים שלה: "במשך אלפי שנים עם ישראל הגדיר יהדות על פי תורה מסוימת, וגם חילונים ידעו שאולי הם לא שומרים מצוות, אך יהדות היא משהו מאוד מסוים, ולא שום דבר אחר. אנחנו מבקשים להכיר לילדי ישראל את היהדות המסורתית, בלי ללחוץ עליהם לשמור אותה".

ולד קובל על כך ששר החינוך בנט לא עומד בלחץ, ומתקפל בפני זועקי ה"הדתה": "במשרד החינוך מניפים דגל של חמש יחידות במתמטיקה ומקצוע שנקרא תרבות יהודית–ישראלית, שזה מקצוע חדש שנועד להוציא החוצה מהתמונה את הגרעינים התורניים וארגונים כמו 'זהות', שעוסקים בהנחלת יהדות מסורתית. תחת המשמרת של בנט מפיצים יהדות שהיא לא מסורתית, אלא פלורליסטית–רפורמית, וזה חלק מהמגמה של התוכנית החדשה לתרבות יהודית–ישראלית. גם דו"ח ועדת ביטון, שנועד להנחיל את מורשת יהדות המזרח, מנוצל למטרה הזו. הרבנים אליהו זיני ואורי שרקי כבר מחו על כך שמנסים להמציא מחדש את הזהות המזרחית ולהפוך אותה מזהות מסורתית לזהות 'תרבותית'".

המרחב הציבורי מתחלן

מה חושבים חוקרים באקדמיה על המצב? עם אילו מהצדדים הם מזדהים? פרופ' גיא בן–פורת מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת בן–גוריון פרסם לפני כשנה את הספר "הלכה למעשה – חילונו של המרחב הציבורי בישראל" (הוצאת פרדס). הכותרת כבר נותנת תשובה ברורה לגבי אופן הניתוח של המחבר, שהוא עצמו, אגב, חילוני גמור. "אין ספק שהתהליך המרכזי שעבר על החברה הישראלית בעשורים האחרונים הוא תהליך של חילון ולא של הדתה", אומר בן–פורת, "הרבה יותר מקומות פתוחים בשבת, יש הרבה יותר מסעדות לא כשרות במקומות שונים. זה קורה, דרך אגב, פחות בגלל שינויים רעיוניים ויותר בגלל שינויים דמוגרפיים ומעבר לכלכלת שוק. כלכלת שוק יוצרת הזדמנויות חדשות ופיתויים חדשים. החברה היום הרבה יותר גלובלית, מערבית וצרכנית משהייתה לפני שלושים וארבעים שנה, והדבר משפיע גם על היחס לתחום הדתי. תרבות הצריכה גורמת לאנשים לרצות לקנות גם בשבת, וזה יכול להיות גם אצל אנשים שבמקביל יעשו קידוש בשבת או אפילו יקפידו לאכול כשר. כלכלת השוק גם פתחה הזדמנויות לפלורליזם דתי: גם זרמים לא–אורתודוקסיים, גם תפיסות של יהדות חילונית.

"השינוי הדמוגרפי המרכזי הוא כמובן העלייה של כמיליון איש מברית המועצות לשעבר, שרובם חילונים וחלקם כלל לא יהודים בהגדרתם ההלכתית, וזה הדגיש עוד יותר את מגוון החלופות בתחום הדתי: החל מנישואים בחו"ל ונישואים לא–אורתודוקסיים וכלה בחיים משותפים ללא נישואים. גם לפני העלייה הזו היה כאן ציבור חילוני שיצר חלופות, אבל העלייה הגבירה מאוד את הממדים ואת העוצמה של התהליך הזה".

עם זאת, לצד התופעה המרכזית של החילון, בן–פורת אכן מזהה איים של הדתה, במקומות הממלכתיים שבהם לפוליטיקאים יש יותר השפעה (להבדיל מהמרחב הציבורי הרחב, המתנהל לפי כללי השוק החופשי, החילוני במהותו). האיים האלה, לשיטתו, הם אותן מערכות שעליהן אכן מתנהל הוויכוח – צה"ל ומערכת החינוך. "החילון נמצא במערכת האזרחית, בשוק החופשי", הוא אומר, "אבל בתוך הזירה הפוליטית אכן יש מאבק דווקא על חיזוק המרכיב הדתי. אז בניגוד לחילון, שאין לו כוח פוליטי ממוסד ופורמלי, להדתה יש כוח ממסדי גדול".

אתוס של ייאוש

פרופ' אשר כהן, מרצה למדע המדינה וראש בית–הספר לתקשורת באוניברסיטת בר–אילן, תקיף עוד יותר מבן–פורת. "ברור שבכלל המרחב הציבורי, כמו שאומר בן–פורת, התהליך המרכזי הוא חילון ולא הדתה", הוא אומר, "תסתכל על הצבא: יגיל לוי כותב על תיאוקרטיזציה, אבל במקביל החרד"לים צועקים שבכלל אי אפשר מבחינתם לשרת בצבא. אז מי צודק יותר: יגיל שיושב באקדמיה וכותב תיאוריות, או אנשי הארגונים שנמצאים בשטח? זועקי ההדתה מצטטים רבנים שאולי היו רוצים שתהיה הדתה, ומשם מסיקים שזה המצב בשטח.

"תחשוב שאני עומד מולך לפני שלושים שנה ואומר לך: בעוד שלושים שנה לא רק שמצעד גאווה בתל–אביב יהיה מובן מאליו, אלא שאפילו בירושלים מצעדי גאווה יהיו תופעה קבועה, ויוקמו כמה ארגונים של הומואים דתיים. היית חושב שאני מפנטז. אבל כל זה קרה במציאות. מסביבנו יש ליברליזציה מדהימה, והאנשים האלה כל הזמן מדברים על הדתה".

לשיטת כהן, גם "איי ההדתה" של בן פורת, במערכת החינוך ובצה"ל, אינם אלא טעות אופטית. "צריך לראות את ההקשר", אומר כהן, "הצבא עבר תהליך אדיר של פמיניזציה, תהליך ליברלי. מול התהליך הזה באים כמה רבנים ומנסים במידה מסוימת לשמור משהו מהנורמות הישנות, ואז אומרים להם שזו 'הדתה'. כך גם במערכת החינוך: כמה תלמוד ומשנה למדו בחינוך הממלכתי לפני ארבעים שנה? הרבה יותר מאשר היום. כל הזמן היה תהליך של הפחתה בלימודי יהדות. עכשיו, כשהתהליך הזה הגיע לקיצוניות, יש ניסיון להחזיר קצת את הגלגל לאחור ולעשות תוכנית ליבה שהעומד בראשה, פרופ' רון מרגולין, הוא חילוני גמור, והתזוזה הקלה הזו של הגלגל קצת לאחור גורמת מיד לזעקות של 'הדתה'".

אז מנין באות זעקות השבר? ולמה דווקא עכשיו?

"יש בארץ אווירה של מלחמת תרבות, ובאווירה כזו כל דבר נתפס מיד בקיצוניות. אגב, לפחות במערכת החינוך מדובר בתהליכים שקרו גם תחת שרי חינוך חילונים, אבל כשזה תחת שר חינוך דתי זה מיד נתפס כדבר מפחיד. לדעתי, ההקשר העיקרי של מלחמת התרבות בכלל לא בא מהתחום הדתי, אלא מהתחום הפוליטי. אנשים בשמאל מזהים שאין להם סיכוי לחזור לשלטון בעתיד הנראה לעין, בגלל התהליכים הדמוגרפיים והמדיניים, אז נוצר אתוס של ייאוש, ובאגפים הרדיקליים של השמאל זה מוליד תגובות קיצוניות, בין אם בהקשר דתי ובין אם בהקשר מדיני, כמו הקריאות להחרמת ישראל".

כהן מסכים שייתכן שישנם פה ושם גם מקרים יותר ברורים של הדתה, אבל הם אינם מייצגים לדעתו את התופעה המרכזית: "כשתשעה צוערים דתיים קמים מטקס בצבא בגלל שירת נשים, זה דבר שלא קרה בעבר, וייתכן שהיו גם כמה בנות שירות צעירות שהיו קצת פסיכיות והלכו באופן קיצוני מדי על שיווק יהדות אורתודוקסית. הרי אין בעיה להסדיר את הדברים האלה, והמערכת גם לא מתנגדת להסדיר אותם ולא מצדדת בהם. אומר לך יותר מזה: אפילו בתוך החברה הדתית יש יותר תהליכים ליברליים מאשר תהליכי הקצנה דתית. תסתכל על היחס ללהט"בים כיום לעומת זה שלפני שלושים שנה. תראה את ההיפתחות אפילו של החברה החרדית לעבר כלל החברה".

ואולי כותרת אחת שפורסמה לאחרונה מעניקה למאבק את הפרופורציות הנכונות: במענה לתביעות פורום ההורים החילוני הקים משרד החינוך ועדה חיצונית שתבדוק את טענות ההדתה בספרי הלימוד. הוועדה מצאה שמתוך 57 ספרי לימוד שנבדקו, אכן היו שישה מקרים של ביטויים שאינם מתאימים לחינוך חילוני, והורתה על שינוי שלהם. כך, למשל, בספר חשבון נכתב כי "אנו מצווים ב–613 מצוות" – ניסוח שלכאורה מורה גם לתלמיד החילוני על חיוב במצוות. במקום זאת, הוחלט שהניסוח יוחלף ל"ביהדות יש 613 מצוות". במקום שבו עלו טענות על הפרדה בין בנים לבנות באיורים, הוחלט שיוכנסו איורים שבהם יש עירוב של בנים ובנות. במילים פשוטות: במקומות שונים כנראה שאכן לא הייתה רגישות לשפה ולדרך החשיבה החילונית, ודברים המקובלים במסורת הדתית הוכנסו כתכנים המחייבים את כלל תלמידי ישראל. משרד החינוך קיבל את הטענות, ותיקן בהתאם, באופן ענייני – מה שלכאורה מעיד שלא מדובר במאמץ שיטתי להחזיר בתשובה את כלל תלמידי ישראל.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ט באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בספטמבר 2017, ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1050 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: