התקיעות בראש השנה אינן רק ביטוי לבכי אנושי אלא גם קריאה עמוקה של אדם המבקש לשוב אל עצמו. בעקבות השברים והתרועה, וחלונהּ של אם סיסרא

האם צליל קול סופרן ארוך וממוקד של זמרת אופרה אכן מסוגל לנפץ חלון זכוכית? איני יודע. אולם ישנו צליל אחר, עוצמתי ומרטיט הרבה יותר, שמסוגל לעשות זאת; כך יודע כל אדם שזכה לקחת חלק בתפילת ראש השנה בבית הכנסת. אין הכוונה לוויטראז‘ המפואר של בית הכנסת הגדול בירושלים כמובן, אלא לחלון הנראה לעין הרבה פחות, וללב הרבה יותר – חלון הזכוכית שבין האדם לעצמו, בין האדם לעולם ובין האדם לא–לוהיו.

כשהגמרא דנה בשאלה מהו בדיוק קול תקיעת השופר המוזכר בתורה, מהי התרועה שצריך להשמיע בראש השנה, היא מביאה קישור שבמבט ראשון עשוי להיראות מעט תמוה:

דכתיב: “יום תרועה יהיה לכם“, ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא: “בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא“ – מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל (ראש השנה לג, ב).

דרשה זו מבוססת על העובדה שבתרגום אונקלוס, “יום תרועה“ מתורגם “יום יבבא“. המילה יבבה היא מילה יחידאית בתנ“ך, והפעם היחידה שבה היא מוזכרת נמצאת בשירת דבורה, בתיאור ציפייתה החרֵדה לגורל בנה של אם סיסרא. מכאן מסיקים חז“ל שהתרועה שאנו מריעים בראש השנה צריכה להיות מקבילה לקול היבבה שהשמיעה אם סיסרא. הגמרא מתלבטת האם יבבה פירושה קול גניחה או קול יללה, ודרך התלבטות זו היא מנסה ללמוד מהו קול התרועה.

מעבר לקישור התמוה לאם סיסרא, ברור מהדיון בגמרא שקול התרועה בא להביע צליל נפש, להביע רגשות אדם. זהו אינו קול חיצוני, אלא צליל הבא לבטא הלך רוח אנושי שמתבטא ביבבת אם סיסרא. גם בהתנסחות של הראשונים דבר זה בא לידי ביטוי במידה רבה. כשרש“י מסביר את הגמרא הדנה בשאלה מהי היבבה הוא משווה את הקולות לקולות כאב אנושיים – גניחה נשמעת כקול אדם חולה הגונח בכאב (מאריך בגניחתו, הצליל שאנו מכנים היום “שברים“); יללה נשמעת כקול אדם בוכה ומקונן (קולות נהי קצרים סמוכים זה לזה, הצליל שאנו מכנים היום “תרועה“). מגדיל לעשות הרמב“ם, שרואה את הגניחה כקול שמשמיע האדם בשעה שהוא דואג, ואת היללה כקול “שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין“. כך או כך, ברור שצליל התרועה מחובר בעומק להלך נפש אנושי.

התרועה מקבילה לקול היבבה שהשמיעה. אם סיסרא מביטה מבעד החלון, ג'וזף מור, המאה ה־19

חיצוני למציאות

אם סיסרא מתוארת כמי שנמצאת במצב שחוזר על עצמו פעמים בודדות בתנ“ך – בהשקפתה בעד החלון. כיצד יכול אפיון תנ“כי זה לשפוך אור על מצבה הנפשי של אם סיסרא ומתוך כך על משמעות היבבה?

עוד שלושה מקרים של השקפה בעד החלון, מלבד המקרה של אם סיסרא, מתוארים בתנ“ך: איזבל אשת אחאב משקיפה בחלון ומצפה למפגש עם יהוא בן נמשי אויבה, שבו הוא ככל הנראה יהרוג אותה; מיכל בת שאול נשקפת בעד החלון, צופה על בעלה מפזז ומכרכר מול ארון ה‘, מזלזלת בו ולועגת לו; ואבימלך מלך גרר צופה ביצחק מצחק את רבקה בעד החלון, לאחר שיצחק שיקר לו וטען שהוא ורבקה אינם בני זוג כי אם אחים.

גם לפני שנתבונן בסיפורים הספציפיים עצמם, מוטיב ההשקפה בעד החלון יוצר תמונה של תנועה נפשית מסוימת, אותה ניתן להבין גם מהביטוי עצמו. השקפה בעד החלון פירושה הסתכלות על המציאות מנקודה חיצונית. דרך החלון נשקפת המציאות, ואני לא שם. אני רואה את הדברים מבעד לחלון.

כך, אם סיסרא משקיפה בעד החלון בדאגה לבנה, מדוע בושש לבוא. היא לא נמצאת ברגע, היא מצפה בחרדה למה שעומד להיות. גם איזבל נמצאת במצב דומה. היא מחכה שיהוא יבוא ויהרוג אותה. היא לא חיה ורואה את הרגע, אלא רק את המוות המתקרב אליה בדמות יהוא הרוכב בשיגעון. והוא הדין למיכל בת שאול. היא מסתכלת אל מחוץ לחלון וממצבת את עצמה בזווית חיצונית על המציאות – הדברים האמיתיים קורים בעד החלון, שם מכרכרים ומפזזים לפני ה‘. מהי ציניות אם לא ראייה חיצונית ולא חיה של המציאות?

עניין זה, של ההשקפה בעד החלון כביטוי עמוק למציאות שמשתקפת בעיני אדם החיצוני לה, מתבטא בסיפור אבימלך. אבימלך היה בטוח בשקר, ובהשקפתו החוצה דרך החלון הוא רואה את האמת – יצחק ורבקה הם בעל ואישה.

היציאה מהמציאות, ההסתכלות על הדברים מזווית חיצונית, היא בדיוק מה שמאפיין יום דין. אנחנו משקיפים בעד החלון, מסתכלים על חיינו מבחוץ לרגע. עניין זה קיים בשני רבדים מרכזיים. קודם כול ברמה המעשית – בראש השנה נחתם הדין לשאר השנה. ביום זה נקבע כיצד החיים ייראו בהמשך. הרובד השני, המהותי יותר, הוא ההבנה שאני חיצוני לעצמי. אני משקיף על חיי בעד החלון. אני לא כאן, אני בחוץ, אני חיצוני לעולם, חיצוני לחיים, חיצוני לעצמי, ואני צועק ומייבב את רצוני להיות בפנים.

כניסה דרך הזיכרון

שני הרבדים הללו, של “ניפוץ חלון הזכוכית“ שבין האדם לבין אורח חייו ברמה המעשית, ובין האדם לבין עצמו וא–לוהיו ברמה המהותית, משתקפים ביבבתה של אם סיסרא בעד החלון. אם סיסרא מבטאת, כאמור, את היותה לא “כאן“, בחדר, כי אם בצדו השני של החלון, עם בנה הנמלט מן הקרב. היא מייבבת ובכך מראה דאגה עמוקה וחרדה לגורלו של בנה. כך, קול היבבה שהיא משמיעה מבטא תחושות אלו.

שיר יפהפה של יהודה עמיחי מתאר את החיצוניות הזו לחיים:

כמו קיר פנימי של בית/ שנעשה חיצוני אחרי מלחמות והרס,/ כך מצאתי את עצמי פתאום
ומוקדם מדי בחיי, כמעט שכחתי/ מהו להיות בפנים…

תקיעת השופר מבטאת אפוא את תחושתנו בראש השנה, שאנחנו משקיפים בעד החלון על חיינו, ואנו מבקשים להיכנס פנימה. וכאן, שתי דרכים מרכזיות עומדות בפנינו, שתי דרכים באות לידי ביטוי בדיון שמביאה הגמרא בנוגע לסוג הצליל שהשמיעה אם סיסרא – יבבה או יללה. האם החיצוניות והרצון להיות ולהשפיע פנימה באים לידי ביטוי בגניחה, בכאב אקטיבי המחשב להישבר, או ביללה, בבכי, בנהי, בכפיפות של צער? כמובן שלא חייבים להחליט על דרך אחת. אפשר להסתכל על מחלוקת הגמרא לא בתור חילוק דיני מהותי, אלא בתור הצעות, שיכולות להשתנות בדינמיות בהתאם למצבי הנפש של האדם. לפעמים אני מיילל. לפעמים גונח. לפעמים שניהם.

בתורה, ראש השנה מאופיין כ“שבתון זכרון תרועה“ (ויקרא כג, כד). אם נקשר את מהות התרועה שראינו לזיכרון, הרי שהדבר מקבל משמעות גדולה יותר. כשאדם מרגיש חיצוני לעצמו, לעולם, לא–לוהים, הרעיונות הגדולים לא יוכלו לגרום לו להרגיש חי. כשהלב בחוץ – קשה עד בלתי אפשרי להכניס אותו פנימה. מה שגורם לדברים לכאוב יותר, וכך גם לגעת במשהו אמיתי, לגרום ללב החיצוני להרגיש פנימי וחי, איננו הרעיון, השכל, כי אם הסיפור, הזיכרון.

אפשר לראות ביטוי לאופי הזיכרון הזה דרך שיר נוסף של עמיחי:

והפסקנו לשיר ולצעוק ואומרים לו בלחישה/ ומזכירים לו משהו פרטי, משהו קטן/ “אתה הוא שהקריבו אבותינו לפניך/ את קטורת הסמים“ אולי יזכור עכשיו?/ (כמו איש שמזכיר לאישה אהבה ישנה את לא זוכרת איך קנינו נעליים/ בחנות הקטנה בפינה וירד הרבה גשם/ בחוץ וצחקנו הרבה?)

כך, הזיכרון, בדל ההרגשה, הוא מה שגורם לאדם לרצות לצעוק. לרצות להיות בפנים. איך שוברים את האדישות? איך כואבים את ההשקפה בעד החלון באמת? איך צועקים את הרצון להיות בפנים? על ידי הזיכרון.

יאיר בן מנחם הוא תלמיד בישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ט באלול תשע"ז