יועצי מרום | שלום רוזנברג      

 

האם קיימת הצדקה לבריאתו של האדם? על המחלוקת הגדולה שבין הערכים המוסריים ועל החובה החברתית שנגזרת מכך

ראש השנה מסמל את בריאת האדם, ומתוך כך עלינו לחזור ולדון ביום זה, שנה בשנה, על האדם וחובותיו ועל משמעות חייו. כאן מבקש אני גם לחזור אל אחד המדרשים הקלאסיים של ר' שמעון בן פזי (הנקרא ר' סימון בתלמוד של ארץ ישראל) המתאר את בריאת האדם (בראשית רבה ח, ה):

בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים [=כיתות כיתות] וחבורות חבורות; מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא… חסד אומר יברא שהוא [האדם] גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה [=שכולו] קטטה.

דברים אלה בנויים כפירוש לשני פסוקים בתהילים (פה, יא–יב), המתארים מעין מפגש בין ערכים שונים: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". לפנינו דיון "דמוקרטי" המתקיים לפני בריאת האדם בין יועציו השמימיים הגדולים והחשובים ביותר של הקב"ה. "יועצים" אלו הם הערכים המוסריים החלוקים ביניהם בשאלה קריטית: האם האדם יממש בחייו את המוסר? כך נוצרו שתי קואליציות: חסד וצדק מול אמת ושלום.

הדיון מסתיים ללא הכרעה, אך היושב–ראש השמימי פותר את התיקו בצורה נמרצת: "מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ", ככתוב (דניאל ח, יב): "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". התיקו נשבר, ומעתה שניים נגד אחד. הקב"ה מאמין באדם ונותן לו הזדמנות, למרות הסכנות. בתי משפט ייבנו, מפעלי חסד יקומו, אבל האנושות לא תצליח להתגבר על מארת המלחמות. והאמת? "הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיהו נט, טו). עולמנו הוא "עלמא דשקרא", שכולו צביעות. האגדה מסתיימת באקורד של תקווה. בעקבות מחאת המלאכים על ביזוי האמת, החותם השמימי, מבשר הקב"ה שבעידן הגאולה "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" ותנצח את השקר ואת הצביעות. ועדיין הדרך ארוכה.

הסכם הצדק והחסד

ארשה לעצמי להוסיף לדברי ר' סימון קטע מתוך הפרוטוקולים הגנוזים של אותם דיונים שמימיים שגיליתי אי שם. הקטע חושף טפח מתוך המו"מ הקואליציוני בין בעלי הברית, שכן אף צדק וחסד היו חלוקים ביניהם. כיצד בונים עולם המתקרב לאידיאלי? צדק עצמו היה מלא ספקות. ואכן מחלוקת התעוררה בין יועצי היועץ. האידיאליסטים דרשו לשמור בקפדנות על השוויון: כמה יפים יהיו החיים אם לא רק הממון, אלא גם ה–IQ, היופי והגבורה יתחלקו שווה בשווה! הצעה אצילית אך אשלייתית, טענו הריאליסטים. השוויון הזה יהרוס את ריבוי הפנים המבורך של האנושות.

זה ועוד. היצירות הגדולות באמנות, בספרות ובמדע תתאפשרנה רק בעקבות קיומה של גאונות, וממילא חוסר שוויון. אם כולם שווים כיצד נגיע לדמותו של "הרה"ג" שאנו כל כך מכבדים? הסטטיסטיקנים של צדק הוסיפו: "לא די בממוצע, גם סטיית התקן קובעת". צדק השתכנע והסכים: כולם יהיו שווים, אך יהיו כאלה ששווים יותר.

חסד הגיב בכעס: "הרסתם את השוויון, באין בררה מסכים אני. אך ללא קואליציה איתי, לא ייברא אדם. אני דורש כתנאי קודם אמנה חברתית שתחייב את האנושות העתידה להיברא. אכן, יהיו כאלה שבהגרלה העיוורת של החיים יזכו למנה גדושה יותר של עושר, יופי, אינטליגנציה וכדומה. אלא שעל כולם, ובייחוד על אלה שקיבלו יותר, לדאוג לאלה שלא זכו לקבל מספיק". צדק וחסד חתמו, ומאז האמנה מחייבת את הנשמות העתידות להיברא לפרוע את חובתם כלפי האחים האומללים. כפי שלימד אותנו אחד מגדולי תנועת המוסר, ר' שמחה זיסל הסבא מקלם, לפנינו עיקרון מוסרי עליון: חובתו של אדם היא "לשאת בעול עם חברו", כלומר לסייע לאחר במצוקתו.

פספורט שמימי

בעולם העתיק, היה האדם מוגן על ידי מלכו ועירו. היום מסומלת הגנה זאת בפספורט שהמדינה מנפיקה לאזרחיה. גם לחלשים יש פספורט, בעצם פספורט דיפלומטי, שהונפק לא על ידי אדם אלא במלכות השמים ובו כתוב – כבדברי הושע (יד, ד)– "אַשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם". הפספורט הא–להי מפרט היום: יְרֻחַם יָתוֹם ואלמנה, הנוכרי המגיע לסדום, הזקן, הנכה, המפגר, המובטל, הזרים עלי אדמות, כל חסרי הישע וההגנה. חובתנו לא לתת לחלשים, לסובלים ולמשפחותיהם לקרוס. עולם ללא חסד אינו ראוי להתקיים. אף אם הצדק הליברלי לכאורה שולט בו – צדק הדואג להגן על זכויותיו של האדם, העלול לשכוח את חובותיו, ובמוקד החובות – החסד.

האדם שאינו שוכח את חובת החסד, מלמד אותנו הנביא הושע, הוא האדם ההולך בדרכי ה'. גם י"ג המידות, למשל, מלמדות אותנו ללכת בדרכי הקב"ה, בנתיבות המוסר, והליכה זאת היא לפי הראי"ה קוק מימוש האמונה שמעשינו מודרכים על ידי העיקרון היסודי של "דַּעַת אֱ–לֹהִים בָּאָרֶץ".

אמת וחסד הן מידותיו של הקב"ה, לפיכך יכול אברהם להתדיין עם בוראו על חטאי סדום (בראשית יח, כה): "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". רש"י מעיר על פי חז"ל ש'חלילה' פירושה: 'חולין הוא לך'. הקדושה באה לידי ביטוי בדרישת הצדק והמשפט וגם בבקשת החסד והחנינה. וכאן מתווסף עוד עיקרון: המלחמה בעושק. על כל חברה אנושית מאיימת סכנת העושק. בסיום תפילת נעילה אומרים אנו: "למען נחדל מעושק ידינו": עושק הנוצר כאשר לא משלמים שכר בזמן או כשהביורוקרטיה איננה מודיעה לאדם את הזכויות שהוא טרם ניצל. וארשה לעצמי לסיים בהערתו של בעל "מי השילוח" שהקסימה אותי: "תפילה שיכול האדם להתפלל אל ה' בעד חברו ולא מתפלל בעדו נקרא עושק".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ט באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בספטמבר 2017,ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1050, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: