האמונה והעולם: תמונת מצב | נתנאל פישר

כל המבקש להמליך את א–לוהים על האנושות בכללותה צריך להיות מודע לאתגרים שעמם מתמודדת הדת ברחבי העולם. האם לישראל יש מה לתרום לעולם בתחום הזה?

ראש השנה הוא יום המלכת ה' "על כל העולם כולו". אנו מקדישים חלק ניכר מהתפילות שלנו לבקשות שהאנושות תתמלא באמונה ותכיר בנוכחות הא–לוהית בעולם. על כן, אם אנו מתייחסים לתפילתנו ברצינות, עלינו להכיר את העולם האמוני והדתי בן זמננו, ולהבין את הדילמות שעמן מתמודדים המאמינים ברחבי תבל. ואם אנו מאמינים בשליחות האוניברסלית של היהדות עלינו לחשוב ברצינות על האתגרים הדתיים הגלובליים שאותם נשרטט בקצרה בשורות הבאות, ואולי אף לנסות למצוא להם פתרונות.

צניחה במערב, תחייה במזרח

רוב בני האדם בעולם מצהירים על עצמם כמשתייכים לדת מסוימת. הנצרות הייתה ונשארה הדת הגדולה בעולם ואחריה האסלאם. כשלושים אחוז מתושבי העולם הם נוצרים ועשרים וחמישה אחוז הם מוסלמים. אלא ש"הדת" השלישית בגודלה (16%) היא "חסרי הדת". אחד מכל שישה אנשים בעולם מגדיר עצמו חילוני, אגנוסטי או חסר השתייכות דתית. קיומה של קבוצה גדולה זו, כמיליארד ומאתיים מיליון בני אדם, היא כמובן תוצאה של תהליכי המודרניזציה והחילון שנגסו קשות בעולם הדתי. אפילו בארצות הברית ובחלק ממדינות אמריקה הלטינית, שנחשבו כמדינות הדתיות ביותר בעולם המערבי, מספר חסרי הדת מגיע לכ–20% (בארה"ב) ו–10% (באמריקה הלטינית), והוא הולך וגדל בעיקר בקרב הדור הצעיר.

התמונה הופכת למורכבת יותר בהתחשב בכך שמרבית חסרי הדת אינם מתגוררים במדינות המערב אלא דווקא באסיה, וליתר דיוק בסין. מדינת ענק זו מהווה את הריכוז החילוני הגדול ביותר בעולם. כ–700 מיליון סינים, פי שניים מכל אוכלוסיית ארצות הברית, מגדירים עצמם כחסרי דת. מצב זה הינו תוצאה של כפיית אידיאולוגיה חילונית על ידי המשטר הסיני הקומוניסטי. אולם בשנים האחרונות מתברר שסין עוברת תחייה דתית מדהימה. מאות מיליוני סינים חוזרים לדתות ההיסטוריות שלהם (דאואיזם, בודהיזם ואסלאם) והם נפתחים לדתות חדשות כמו הנצרות האוונגלית.

על רקע זאת, צופים מומחים רבים שמגמת ההתחזקות הדתית בסין תימשך בשנים הבאות. צפי זה מבוסס על תהליכים מקבילים במדינות פוסט קומוניסטיות אחרות, ובראשן רוסיה. התפרקות האימפריה הסובייטית שהחילוניות הייתה דתה הרשמית הובילה לפריחה דתית חסרת תקדים. שיעור המזדהים כנוצרים אורתודוקסים (הדת הלאומית) ברוסיה ובאוקראינה קפץ מ–35% בראשית שנות התשעים ללמעלה מ–70% בעשור השני של המאה ה–21. תהליכי הדתה פוסט חילוניים אלו מתרחשים במדינות נוספות ובכללן הודו ותורכיה, אשר הוקמו כמדינות חילוניות במחצית המאה הקודמת וכעת עומדות בראשן מפלגות דתיות מובהקות.

התעצמות הדת אינה נובעת רק מחיפוש אחר משמעות אלא גם מתהליכים דמוגרפיים: אנשים דתיים יולדים יותר ילדים. וכך, למרות הגידול במספר חסרי הדת במערב, באופן יחסי דווקא שיעור הדתיים בעולם הולך וגדל. הקבוצה הדתית הפורייה ביותר היא המוסלמים ובעוד כשלושים שנה מספר הנוצרים ומספר המוסלמים צפוי להשתוות, לראשונה בהיסטוריה. אגב, הפריון הגבוה במדינות מוסלמיות מהווה גם אחת הסיבות למשבר ההגירה העולמי. צעירים מוסלמים רבים בורחים ממדינותיהם ומחפשים לעצמם עתיד טוב יותר במדינות המערב.

תמונת המצב הגלובלית היא אפוא כזו: העולם המערבי נהיה יותר חילוני, פחות נוצרי ומגוון יותר מבחינה דתית, בעוד שאר העולם נעשה דתי יותר.

בכל הדתות בעולם עולה הקריאה לשיתוף משמעותי של נשים.מסגד באיראן
צילום: גטי אימג'ס

 קרע בפלגים הדתיים

נתמקד באתגר החילון במערב. אמנם מרבית האוכלוסייה ממשיכה להגדיר עצמה במונחים דתיים ורואה את המורשת הדתית כחלק בלתי נפרד מזהותה ההיסטורית, אולם הסמכות והפרקטיקה הדתית נחלשות מאוד במערב. כל מי שביקר בכנסייה באירופה בימי ראשון גילה אולמות מפוארים ריקים ממתפללים. התא המשפחתי איבד מקדושתו הדתית, ובמדינות רבות, כדוגמת צרפת, בלגיה, בריטניה ושוודיה, שיעור הילדים הנולדים מחוץ למסגרת נישואין עולה על 40%.

בעוד התא המשפחתי המסורתי קורס, המערב מחזק דווקא את האלטרנטיבות הזוגיות ובכלל זה נישואין חד מיניים. הולנד (2000) הייתה המדינה הראשונה שהכירה בנישואין אלו והיא סחפה אחריה את מרבית מדינות מערב אירופה, ובכללן ספרד (2005), פורטוגל (2010) ואירלנד (2015). גם ארצות הברית (2015) הצטרפה למגמה זו עם פסיקה מעוררת מחלוקת של בית המשפט העליון בנושא. ההכרה בנישואין חד מיניים גם במדינות שנחשבו לדתיות ביותר מבטאת תהליכי חילון מואצים והיחלשות מתמשכת בכוחה של הדת, לפחות במובנה המסורתי.

תהליך החילון המערבי מעורר דאגה רבה בקרב המנהיגות הדתית ויוצר שסעים קשים בין ליברלים לשמרנים בתוך העולם הדתי. כך, כדי לאחזר את הרלוונטיות של הדת במערב נוקט האפיפיור פרנציסקוס ("מי אני שאשפוט?") עמדות ליברליות מפתיעות. הוא מציג דתיות מתונה הפותחת לרווחה את שעריה גם לקבוצות שהיו מודרות מהכנסייה בעבר. לדתיות ליברלית זו יש יומרה לתת מענה רלוונטי לשאלות חברתיות בוערות ("תיקון עולם") כמו פערים חברתיים ושינויי אקלים. אלא שהגישה הליברלית סופגת ביקורת קשה מגורמים שמרניים הטוענים שהדרך לחיזוק הדת עוברת דרך התעצמותה ולא באמצעות דילול מסריה הרוחניים.

הקרע בין דתיים ליברליים לשמרניים בולט במיוחד בארצות הברית. בצד אחד נמצאים ארגונים דתיים פרוגרסיביים למדי, אך מן הצד השני ישנן קבוצות דתיות שמרניות מאוד שהחליטו להיכנס למגרש הפוליטי מתוך מטרה מוצהרת לשמר את אופייה הנוצרי–שמרני של המדינה. הקבוצה בעלת שיעור התמיכה הגבוה ביותר בנשיא טראמפ בבחירות 2016 הייתה הימין הנוצרי (הלבן, יש להדגיש). למעלה מ–80% (!) מהם בחרו בטראמפ, שהבטיח להחזיר לאמריקה את גדולתה, וזאת למרות התנהגותו הבעייתית מנקודת מבט דתית. בנאומיו הרבים בפני קהלים נוצריים גילה טראמפ מחדש את אמונתו והתחייב להחזיר את הערכים הנוצריים למרכז הספֵרה הציבורית. בחודשים האחרונים הוא הספיק לקיים חלק מהבטחותיו: הוא מינה שופט עליון בעל השקפות דתיות ושמרניות; הקטין את התמיכה בארגונים המסייעים להפלות והטיל הגבלות על הגירה מוסלמית. וכך, בעוד התמיכה הציבורית הכללית בטראמפ הולכת וצוללת, הימין הדתי מתגלה כאחד הציבורים הנאמנים לו ביותר.

התוצאה של מהלכים אלו היא שבמקום להיות גורם מאחד, כפי שהייתה בעבר, הפכה הדת בארצות הברית לאחד הסממנים הבולטים של השסע הפוליטי העמוק המאיים על לכידות האומה האמריקנית. אגב, חלוקה זו חלחלה גם לתוך החברה היהודית האמריקאית. היהודים הליברליים (כ–80% מכלל יהדות ארצות הברית) מצביעים לשמאל, ואילו הדתיים מצביעים ברובם לימין. כאשר שאלתי רב חרדי הפעיל במפלגה הרפובליקנית כיצד הוא, כיהודי, יכול להצביע למפלגה שכה מזוהה עם הנצרות, הוא השיב בפשטות: "למרות ההבדלים הדתיים הגדולים בינינו, אנחנו חולקים את אותם ערכים שמרניים שעליהם נוסדה המדינה הזו".

משבר הסובלנות והקיצוניות

בצד אתגר החילון, אנשי הדת במערב הדמוקרטי נאלצים להתמודד עם אתגר הגיוון הדתי–חברתי. החברה המערבית הפכה לרב–תרבותית והיא כוללת מנעד חברתי עצום של קבוצות דתיות וחילוניות, חסרי דת ומיעוטים דתיים. אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בהקשר זה היא כיצד ניתן לשמר את אופייה המסורתי של החברה בעידן של שינויים כה מהירים. האם יש לטפח את חופש הדת של המיעוטים או דווקא להגן על ההגמוניה התרבותית–דתית של הרוב?

אירופה וארצות הברית מספקות תשובות שונות לשאלות אלו. בשם הדאגה למורשת ההיסטורית שלהן, העזו המדינות האירופאיות לפגוע בזכויות הדתיות של המיעוטים המוסלמיים. במשאל עם בשוויץ הוטל איסור על בניית צריחי מסגדים. במדינות אחרות הוטלו איסורים על לבוש דתי במוסדות ממלכתיים, ובתי ספר מסרבים לאפשר לבנות להימנע משיעורי שחייה מעורבים. אכן, אותן מדינות המטיפות לישראל מוסר בנושא זכויות אדם מגבילות את חופש הדת באופן שלא היה מתקבל על הדעת בישראל.

בהקשר זה דומה ישראל יותר לארצות הברית שחוקתה מחייבת אותה להבטיח את חופש הדת ללא תנאי. אמריקה, ארץ הפוליטיקלי קורקט, בחרה בדרך אחרת: טשטוש זהותה הנוצרית הקולקטיבית על מנת להימנע מפגיעה ברגשותיהם של בני המיעוטים. מדיניות זו הביאה אמריקאים רבים להתלונן על כך שאפילו הברכה המסורתית "חג שמח" בערב חג המולד השתנתה ל"חגים שמחים". זו הסיבה שהנשיא טראמפ, מתוך מטרה לחזק את ה"בייס" הפוליטי-נוצרי שלו, חזר לאחרונה על הבטחת הבחירות שלו: "בקרוב חברים תוכלו שוב לחזור ולהגיד 'מרי כריסמס'" ("You’re going to be saying ‘Merry Christmas’ again, folks").

מדינות פחות דמוקרטיות מתמודדות עם בעיית הגיוון הדתי בדרכים פחות אלגנטיות. הן לא מהססות לפגוע בצורה ישירה בחופש הדת של המיעוטים הדתיים. ממשלת רוסיה לדוגמה הוציאה אל מחוץ לחוץ את פעילותם של ארגונים דתיים שלווים למדי (כמו עדי ג'הווה) בטענה שהם ארגונים קיצוניים המסכנים את שלום הציבור. הצורך לשמר את ההגמוניה הדתית של הדת האורתודוקסית הלאומית הביאה אותה לנקוט אמצעים דרמטיים כדי לצמצם את פעילותם של ארגונים דתיים מתחרים.

גורם נוסף שיש להתייחס אליו הוא צמיחת הקיצוניות הדתית. בשמה הפחות מכובס הכוונה בעיקר לעליית ארגוני הטרור האסלאמיים. חשוב לדעת שארגונים אלו מאיימים בראש ובראשונה על מדינות האסלאם שנתפסות בעיניהן ככופרות. מספר ההרוגים בפעולות טרור של אל-קעידה ודאעש במדינות מוסלמיות עולה לאין שיעור על מספר הנפגעים בפעולות טרור במערב. כפועל יוצא מכך, מרבית מדינות האסלאם מתמודדות בעצמן עם השאלה מהי קיצוניות דתית. הן מגנות בחריפות את ארגוני הטרור ומשתפות פעולה עם המערב במאבק כנגדם.

אלא שכידוע, המינוח "קיצוניות" הוא עניין יחסי. מנקודת מבט ישראלית אין הבדל בין קיצוני דאעש התובעים חליפות אסלאמית (סונית) לבין איראן (השיעית) שהייתה למדינה הראשונה שאימצה (ב-1979) את האסלאם כדת המדינה. למרבה הצער, האירופאים והאמריקאים אינם רואים כך את המציאות. ההסכם שנחתם זה מכבר עם איראן (בתמיכת ממשל טראמפ שלא עמד בהבטחתו לבטלו) מאשר למעשה את הפיכתה של איראן, מדינה מוסלמית קיצונית למדי, למדינת סף גרעינית על גבולה הצפוני של מדינת ישראל.

אלא שהבעיה אינה רק צבאית אלא גם חינוכית. כיצד מתמודדים עם הקיצוניות הדתית? בדרכי נועם או בהפעלת כוח נגדית? הנשיא אובמה העדיף את האופציה הראשונה ובחר שלא להשתמש במונח "קיצונים מוסלמים" על מנת שלא להעניק להם לגיטימציה ולא לדחוף לזרועותיהם צעירים נוספים. לעומתו, הנשיא טראמפ אינו מפסיק להשתמש במונחים אלו, גם אם טרם יצק להם משמעות מעשית. ההיסטוריה תשפוט איזו גישה הייתה נכונה יותר.

 מחויבות למעמד האישה

דתיים לא מתעניינים רק בפוליטיקה אלא בעיקר בשאלות של שילוב הדת בחייהם המודרניים. בהקשר זה עולות שתי סוגיות מרכזיות הניצבות כיום במרכז השיח הדתי הגלובלי: מעמד הנשים והיחס ללהט"בים.

בכל הדתות בעולם עולה הקריאה לשיתוף משמעותי של נשים. שוויון הזכויות הפוליטי שצברו נשים במאה השנים האחרונות מתורגם כעת למאבק פנים-דתי על מקומן בעולם התפילה, החוק וההיררכיה הדתית. הקבוצות הליברליות, במיוחד הנוצריות-פרוטסטנטיות והזרם היהודי–רפורמי, הכריעו בעד מעמד שווה לנשים. פתיחת השורות לנשים בקרב קבוצות אלו הביאה לכניסתן המהירה לתפקידי מנהיגות שהיו שמורים בעבר רק לגברים. על רקע זה נוצר מצב שבו נשים תופסות כיום את מרבית המשרות הדתיות בקרב הזרמים הדתיים הליברליים. האם הסיבה לכך היא שנשים רוחניות יותר מגברים?

בקרב הזרמים השמרניים המצב מורכב יותר. האפיפיור פרנציסקוס פועל לקדם את מעמדן של הנשים, אך גם הוא מוגבל במאמציו בשל חוקי הכנסייה האוסרים על מינוי נשים לתפקידי כמורה בכירים. מעניין שדווקא באסלאם הליברלי המערבי נמצאה נוסחה מרתקת לפתרון. מכיוון שאין כנראה איסור הלכתי למינוי נשים לתפקידים דתיים באסלאם, החלו לקום מסגדים לנשים בלבד (מצב הפותר את בעיית הצניעות). בתוניס, אחת המדינות המוסלמיות המתונות, הכריז לאחרונה הנשיא על הצורך לערוך רפורמה שתתקן את האפליות החוקיות הנהוגות כלפי נשים בדיני גירושין וירושה. אפילו באיראן נתבע כעת הנשיא רוחאני על ידי רבים מתומכיו למנות נשים לתפקידים בכירים ובכלל זה שרות בממשלה. הסוגיה השנייה המפלגת את העולם הדתי היא שאלת מקומם של הלהט"בים. העובדה ש"היציאה מהארון" הפכה לשכיחה גם בקרב משפחות דתיות רבות מטלטלת את השיח וגורמת לצעירים רבים לעזוב את העולם הדתי.

כיצד ניתן אפוא לשמור על הנאמנות למקורות הסמכות הדתיים בצד מחויבות לערכי החירות והשוויון? מה המפתח לשימור המחויבות הכפולה? כיצד מגשרים על הפער? והאם ליהדות יש מה לתרום בנושא?

אני מאמין שיש ליהדות מה להציע. היהודים מהווים פחות מפרומיל מאוכלוסיית העולם ובכל זאת הם מובילים בתחומים רבים. ישראל נחשבת למדינה מובילה בתחומי החקלאות, ההיי–טק והפיתוח הביטחוני. משלחות מכל העולם מגיעות לכאן להתייעצות וללמידה. האם יש סיכוי שנהפוך לאור לגויים גם בתחום הרוחני? האם יום אחד נזכה לראות משלחות של אנשי דת המבקשים להתייעץ עם גדולי הרבנים, המחנכים והמנהיגים הרוחניים שלנו? אני מאמין שהרגע הזה יגיע כאשר נתחיל להתעניין במה שקורה בעולם הדתי הגלובלי. מציון יכולה לצאת בשורה רק אם נפנים את האחריות האוניברסלית היהודית.

יש בתוכנו כאלו הדוחים כל מגע דתי ורוחני בינינו לבין אנשי דת אחרים. לשיטתם, התפילה על המלכת ה' בעולם היא תיאורטית ומכוונת לאחרית הימים בלבד. אני סבור אחרת. במהלך הדורות הצמיח העם היהודי את ענקי המחשבה, הפילוסופיה והפסיכולוגיה העולמית, שידעו לתת מענה לאתגרי השעה. אני מאמין שגם כיום היהדות יכולה לממש את ייעודה כאור לגויים. באמתחתנו חכמה עתיקה ועמוקה שיכולה לספק מענה לאתגרים הרוחניים הקונקרטיים של דורנו. לשם כך עלינו להביט נכוחה במציאות, באתגרים המשותפים, ולחשוב יחד עם בני בריתנו על פתרונות. אם נצליח במשימה זו תהיה זו תרומתנו הצנועה לקידום המלכתו של א–לוהים על העולם כולו.

ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה במכללת שערי מדע ומשפט וחוקר באוניברסיטה הפתוחה

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ט באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בספטמבר 2017, ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1050 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. בתשובה לדברי כותב המאמר , אני מעז לטעון שכאשר בני האדם יפנימו את העובדה שאין האל נענה לתפילותיהם. [השואה מספקת מספיק עדויות על כך.]במקום זאת ישכילו בני האדם להבין שתפקיד האנושות הוא לעשות ככל יכולתנו לשמור על העולם שהאל ברא. ואין כמו העם היהודי שיכול להפיק את הלקחים הכואבים מאלפי שנות קיומו, ואולי זהו גם ייעודו.

  2. מאמר נהדר. רוב תודות.
    מבלי לגרוע מכך:
    החזון המוצע קצת אנמי. אמנם לא ניתן לצפות לפרוגרמה, רק לתקווה עם קווים קצת יותר ברורים.

    אפשר גם לערער על הגזירה השווה (גם ברמה הכללית והמושגית ביותר) בין האטרקטיביות האוניברסלית של ישראל מבחינה חקלאית, הייטק ופיתוח בטחוני, לבין זו של החוכמה העתיקה והעמוקה שביהדות. חוכמת היהדות קיימת ומתפתחת מזה דורות רבים. ועדיין, בניגוד לטפטפות, לווייז ולכיפת ברזל, אין עליה קופצים רבים בשוק העולמי. חוכמת היהדות, ולהבדיל, פיתוחים טכנולוגיים פועלים בשווקים נפרדים לחלוטין ועונים על צרכים/אינטרסים שונים לגמרי. ספק אם הפיתוחים הרוחניים של היהדות יכולים להתקבל דווקא על-ידי בני דורנו כמענה לאתגרים רוחניים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: