בחזרה אל המאקרו | אלחנן ניר

 

כל השנה אנחנו לגמרי לא שם, אבל יש כמה רגעים בכל שנה שבהם אנחנו אומרים מילים שגדולות עלינו, שבהם אנחנו שוב חושבים ומבקשים בגדול

חמישי בלילה, שלהי אלול. אני יושב סמוך לשוק מחנה יהודה עם חבורה של בני שלושים. הם הולכים יחד מהיום הראשון שלהם בישיבה התיכונית, כבר עברו לא–מעט מאז אותו יום ראשון וכיום הם מנקדים את המפה הקטנה שלנו מקיבוצי עמק בית שאן ועד יישובי הדרום, עובדים לפרנסתם מבוקר עד ערב. הם באמת עסוקים, חלקם עוסקים במקצועות טיפוליים, חלקם בחינוך, אחד בכלכלה, אבל פעם בחודש הם נפגשים. בתוך כל ריצות המילי דעלמא וילד מכל צד, הם מבקשים להרים ביחד את הראש קצת, להסתכל אל המעבר. להיזכר בחלומות, ואולי גם ללמוד, תוך כדי תנועה, איך אפשר לחלום היום.

מה זה אלול בשבילנו, מה אני אמור לעשות בראש השנה הזה, הם שואלים–תמהים לעומתי. המילים האלו היו טובות לישיבה, לימים הסוערים דאז, לתקופת האקסטזה, אבל היום כשמכל עבר הכפירים הקטנים שואגים לקורנפלקס ובתיבת הדואר שוב מחכים חשבונות המים והחשמל, זה כבר לא עובד, הם אומרים בכנות.

ואכן, הפער בין התביעה שמאפשר לעצמו אדם צעיר כדי להיכנס לתוך עולם רוחני לבין מטילי הברזל שיושבים עליו שנים לא רבות לאחר מכן הוא פער עצום, ועכשיו כשריחיים על צווארו הוא באמת לא יודע איך לעסוק בתפילה. העמידה החשופה נוכח פני ה' שכל כך העסיקה אותו בעבר כבר רחוקה ממנו, ונדמה לו שכל הימים הנוראים והדרמה שסביבם לא פועלים עליו כפי שפעלו עליו בעבר. היום כשהוא שומע שראש השנה בפתח הוא רק חושב עם איזה ספרים הוא יגיע לתפילה, ואיך צולחים את כל בלאגן התפילות–סעודות הזה.

השלב הזה הוא שלב ה"פוסט–אש". ומה עושים עכשיו, כשהחיים התחילו להיות אמיתיים? איזה מענה ושפה רוחנית ניתן להציע לשלב הכל כך משמעותי בחיי האדם?

לבקש על החיים

השאלות האלו העירו בי השנה את ראש השנה. כי ראש השנה הוא הניסיון שלנו לשוב ולדבר בגדול, לשוב אל הרגעים חסרי הכיסוי ומלאי הפאתוס מהעבר, עת שרנו שוב ושוב "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" אבל כעת לתת בהם ממשות. והיום, כפי שאנחנו, לחשוב לרגע על המאקרו. לעזוב את השפה של הכאן והעכשיו, ולנסות לשוב אל הראשית, לבסיסי והתשתיתי ביותר, ועל זה לבקש. לבקש על החיים, "זכרנו לחיים", "וזכור לחיים טובים", על כל החיים באשר הם – בסוריה ובפלורידה, בקוריאה ובאירופה.

אנו פותחים את השנה בסעודת הסימנים, פתיחת חג מרגשת, משפחתית ומלאת תפילה לשנה מלאת טוב, ועל כל מאכל אנו אומרים "יהי רצון", מבקשים לעורר את נקודת הרצון, "לפי שהרצון הוא סוף המעלות ממטה למעלה" (שערי אורה, שער ב). הסופר האירי אוסקר ויילד כתב שלחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר – רוב האנשים פשוט קיימים, והנה יש רגעים שאני מגלה רצון לחיות ולא רק להתקיים; מסכים לשכוח מעצמי – כי "אין מזכירין זכרון של יחיד, ואפילו לטובה" (ראש השנה לב, ב) – ולתפוס אחריות על מה שמעבר, על כל מה שהוא לא רק היום–יום הדחוק שלי.

לפי הנאמר בפסוקי התורה עניינו של ראש השנה הוא תקיעת השופר, "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א), "רחמנא אמר תקעו" (ראש השנה טז, א); שיבה למרחב הראשוני והמדברי של הקיום, לימים שעדיין היינו בחינת בארץ צייה ועייף בלי מים. והשופר, הכלי שאיתו אנחנו תוקעים, מתפקד ככלי המהדהד את מרחבי החוץ והפרא, את השפה הפרה–שפתית הקמאית ביותר. והיום, גם כשאנחנו כבר לא בתקופת המדבר, השופר מבקש–דורש שנשוב לרגע לשם, לתקופת התביעות הגדולות, לאידיאלים האדירים–וגם–הלא–תמיד–מציאותיים ונכניס את אותה תקופת שופר אל התקופה הנוכחית, זו של הבית והילדים והמשכנתא וכל חיזו דהאי עלמא.

כי ראש השנה הוא הניסיון הדל שלנו להיות שותפים, ולו ליומיים בלבד, להעלאת העולמות, לתביעות הגדולות ביותר מהמציאות, להמלכת ה' בעולם. ונכון הוא שכל השנה אנחנו לגמרי לא שם, אבל יש כמה רגעים בשנה שאנחנו אומרים מילים שגדולות עלינו ומנסים להיות איתן, שאנחנו שוב מתעקשים לדבר ולבקש ברמת המאקרו ולא רק המיקרו:

מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵֹא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.

כל השנה אנחנו מבקשים בקטן, כי אין לנו כוח ללכת בגדול ולבקש על כל יושבי תבל, אבל בראש השנה אנחנו מבקשים בגדול, "וצריך לזה דעת שלא להתרצות ולחשוב עצמו שאינו חסר רק בישועה שלמה" (צדקת הצדיק, ריג). בשל כך גם מובאת בתיקוני הזוהר (תיקון שישי) ביקורת נוקבת כנגד המבקשים רק על צורכיהם שלהם בראש השנה, עד שבעל התיקונים אף מכנה אותם "כלבים" חסרי בושה שרק נובחים "הב הב" ואינם דואגים לשיבת השכינה לדודה ולסיום הסתר הפנים הקיים בהוויה ובמציאות האנושית.

אכן, יש קושי בניסיון לתקוע בשופר בבית, בקהילה, בבית הכנסת, כי לפעמים הקונטרסט בינם לבין השופר הפראי והחייתי חד מדי. ולכן יש המוני יהודים שמעדיפים לשוב אל המדבר ובשביל זה הם נוסעים מהבית לאומן ודווקא בראש השנה. אבל לתקוע בשופר מהמקום שלנו כל השנה משמעותו לבחון כיצד אפשר להריע יחד עם הקולות הטבעיים של הבית, הילדים והשכנים. ומהמקום הזה לבקש את כל מה שלא העזנו לבקש משך כל השנה.

בקרוב בר מצווה

בגיליון הזה אנחנו מבקשים להתבונן במבט רחב על אחד הנושאים שהסעירו את המדינה השנה – ההדתה, או שמא דווקא החילון, המתרחשת כאן במערכות ציבוריות רבות. ואיך ניתן, בתוך כל הפולמוס העֵרני הזה, בכל זאת לחשוב יחד על אופי הזהות שאנחנו מבקשים שתהיה לנו כאן. בגיליון סוכות הקרוב נעסוק בנושא מאקרו נוסף: "מה יש לנו, העם היהודי, לבשר לאומות העולם ול'עולם הגדול'?", ובו נבקש משישה הוגות והוגים מובילים לשתף אותנו בתשובתם לשאלה זו.

המוסף הזה שאתם מחזיקים בידכם יחגוג בראשית אדר הקרוב בר מצווה וישלים י"ג שנים, ובהן למעלה מאלף גיליונות וגיליונות–נושא ובהם אלפי מאמרים, כתבות וביקורות–ספרים, שירים וסיפורים, פולמוסים ותמונות. זו הזדמנות עבורנו להרים את הראש ממאמר זה או אחר ולהתבונן על המאקרו, לשוב ולדייק את המשימה הגדולה שהצבנו לנו – להיות במה ערנית וחיה ומלאת חיפוש לתמהיל של "תורה והגות, ספרות ואמנות". לא תמיד פשוט להשיב תשובה לכל אחד מהשולחים אלינו את דבריו ולהלך כנגד רוחו של כל אחד, אבל השתדלנו וזו גם הזדמנות לבקש מחילה ממי שנפגע.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ט באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בספטמבר 2017, ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1050 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: