שתי גישות לתשובה | מאיר אקשטיין  

 

יום הדין הוא הזמן שבו האדם נפגש עם הזהות והייעוד שלו. אך היכן הוא מוצא אותם? בעקבות משנתם של הרב יהודה עמיטל והרב צבי טאו על הקדושה, התשובה והמוסר האוניברסלי

"זמן אלול" הוא התקופה המרגשת והתובענית בישיבות. התקופה הזאת מעלה תחושות מעורבבות של יראה, רעדה, שמחה והתרוממות. חרדה מול השאלות מי אני, מי אני רוצה להיות, מה חובתי בעולם. בתקופה הזאת מדגישים לימוד מוסר ותשובה. אבל מתוך ריבוי הספרים והרעיונות, קשה לדעת איך מבצעים תשובה. בדברים הבאים אבקש לתאר שתי גישות פרדיגמטיות שונות בנושא התשובה: הראשונה היא של הרב יהודה עמיטל, והשנייה (להבדיל בין המתים והחיים) של הרב צבי טאו, נשיא ישיבת הר המור שאף למד בנערותו אצל הרב עמיטל בישיבת הדרום.

התפילה היא בקשה שהקב"ה ישפוט אותנו על פי טבענו האמיתי. הר הזיתים, 2012
צילום: יונתן זינדל, פלאש

קדושה כהתחברות וכיצירה

הרב טאו מציג תפיסת עולם שבו בתשובה גואלים את הקוסמוס ומגלים את אור ה' כדי להאיר את המציאות:

בשלוש בחינות מאירים אורות הקודש את עולמנו: באנושותבסגולת האומה הישראלית, במקוםבקדושת ארץ ישראל, בזמןבקדושת השבת והמועדים. בכל אחד מאלו בוקע האור לעולמנו, וזוכים אנו כל אחד לפי דרגתו  להיפגש עם ממשות הערך הכללי של המציאות, עם המרחב האמיתי הנותן תוכן ומשמעות למציאת הכל בהתפרטותה ובהסתעפותה (לתשובת השנה, עמוד ט"ו).

הרב טאו רואה את הקדושה כממשות הנמצאת בעולם אבל נסתרת. אנחנו לא יוצרים את הקדושה דרך מעשינו אלא היא טבעית וקיימת בעם, בזמן ובמקום. התפקיד שלנו הוא אך לגלות, להיות מודע, לחוות, להתחבר ולהתרומם מהקדושה הקיימת. מי שמושרש בגסות של החול מסתפק במראה חיצוני שטחי, החיים שלו ריקים ורדודים. מי שמגלה את הנסתרות זוכה להתעלות ורוממות.

"השמחה בזמנים המקודשים אינה חיצונית, אנושית, אלא שמחה בהארת האמת הפנימית המתחדשת בקרבנו, לא לפי ערכנו הפרטי אלא לפי הערך הגנוז באוצר חייה של כנסת ישראל" (עמוד כ"ז). הרב טאו מדגיש את הכלל, שם נמצאת הקדושה הטהורה והעוצמתית. גם נשמת היחיד טהורה בפנימיותה. אבל לעומת כלל ישראל, השכינה, הפרט הוא שולי. ההכרה בקדושה הכוללת תביא לגילוי רוממות ה'. חטאי יחידים אינם משנים את המהלך והעיכובים, הם תופעה זמנית. העתיד הוחלט, והגאולה בהירה ומובטחת. האמת ברורה ואנחנו חייבים להכיר בה, ולהילחם בכל דבר המחליש את הקודש.

מכאן, שעיקר הפעילות של האדם הוא במישור האמוני. המטרה בחיים היא החיבור לרוח אורגנית קדושה שמרוממת את העולם. כל החלקים מתחברים לשלם גדול יותר שמבטא את הא–לוהות האינסופית, והאור הזה נותן חשיבות וביטוי לתוכן האמיתי של חיינו. לכן היחיד מצטמצם מול הקדושה הכללית האימננטית שבה מתגלה הקב"ה. חוויית החיבור היא מהפכנית, משחררת ומייצגת דרור אמיתי. התיקון הוא דרך האמונה והחיבור לזמן האידיאלי ולקודש האבוד, לא דרך המעשים. אני שואף לחזור לנקודת הקדושה הראשונה.

הרב עמיטל מציג עולם אחר עם שפה שונה. הוא מתרחק מהגאולה האוטופית ומתייחס לגאולה היומיומית. הדגש ניתן על הפרטים הקטנים, האישיים, בין אדם לחברו. מעשים, כמו לקבל פני כל אדם בשמחה, משמעותיים. כך הוא כותב: "התקיעה מבקשת לומר לישראל שהדרך ארוכה וקשה, זו המשימה הראשונה של חודש אלול: הצורך להציב לעצמנו יעד ומטרה שלקראתם אנו צועדים" (עת רצון, עמ' 10). לפי הרב עמיטל הקדושה היא לא ממשות טבעית ואימננטית שאנו מגלים. הקב"ה והקדושה הם רחוקים, טרנסצנדנטיים. כדי לקדש את עולמנו אנחנו נדרשים להשקיע, וליצור את הקדושה. התיקון הוא דרך מעשינו בבניית חברה קדושה. הפניה היא אל הפרט, והפרקטיקה כרוכה בהצבת יעדים, עבודה קשה וביקורת עצמית.

הרב עמיטל מייצג שיטה טרנסצנדנטית שמדגישה את האחריות והבחירה האישית עם דגש על המוסר ותיקון עולם. הוא מבטא גישה רציונליסטית שבה אני משפר את העולם והופך אותו לעולם יותר א–לוהי. כלל ישראל משמעותי, אבל חייבים להתחבר אליו דרך המעשים שלנו כפרטים. בחיי היום יום, כל פרט ופרט מוסיף ומקרב את הגאולה בהוספת עוד ניצוץ אישי של קדושה. החירות מתבטאת בבחירה, בביקורת העצמית ובשיקול הדעת לפעול ולהשפיע. מתוך כך, חשוב גם להכיר ולהעריך את הדברים החיוביים אפילו כשהם לא מושלמים.

להנחות היסוד ולהשקפות העולם שציירנו כעת יש השלכות פרקטיות, ואדגים אותן ביחס לתפילה, למוסר ולפרקטיקה של התשובה. מה המטרה של הסליחות, הווידוי והתפילות בימים הנוראים? לפי הרב טאו התפילה מיועדת להזדהות פנימית עם הרעיונות הנשגבים ועם האמונות האמיתיות. דרך התפילה אנו מתרוממים ומזדהים עם השכל הא–לוהי. האמיתות האלו נמצאות בנשמתנו אבל אנחנו לא תמיד מודעים אליהן ולכן לא חווים אותן ברמה הפנימית. התפילה היא בקשה שהקב"ה יתעלם מהמעשים הטפלים שלנו וישפוט אותנו על פי טבענו האמיתי.

הרב עמיטל, לעומת זאת, רואה את התפילה כבקשה אישית, שבה האדם שופך את לבו לפני הקב"ה אפילו בדברים הקטנים והטריוויאליים ביותר. התפילה היא פלא וזכות. פלא שהקב"ה מתייחס אלינו, וזכות שיש לנו הזדמנות להתקרב אליו דרך דיבור. הרב עמיטל מסביר את י"ג המידות כדרישה ללכת בדרכי ה' ולהידמות לו. התפילה והווידוי מובילים אותנו להידבק ולעשות כמעשי ה' וחסדיו.

יש גם הבדלים משמעותיים בגישתם למוסר אוניברסלי. לפי הרב טאו המוסר האנושי האוניברסלי פחות רלוונטי לעם ישראל. יש פער גדול בין הגויים לבין עם ישראל, והלאומיות אצל העמים שונה במהותה מלאומיותו של עם ישראל. אומות העולם יוצאות למלחמה כדי להגן על המשפחות שלהן ועל האינטרסים האישיים שלהן, ואילו עם ישראל נלחם מלחמות ה', לא על דברים אישיים טריוויאליים. לכן מה שכלל ישראל עושה במהותו הוא מוסרי, והמוסריות תתגלה כשרוח ה' תאיר את כולם. כמו כן, מעשי מלחמה של מדינת ישראל שנראים מבחוץ כאכזריים יתגלו בעתיד כדברים רוחניים מוסריים וקדושים. עבור עם ישראל, תפקוּד רק לפי כללים של מוסר אוניברסלי הוא מעשה לא מוסרי, אלא ניסיון פחדני ומביש למצוא חן בעיני העמים ולוותר על ייעודנו.

הרב עמיטל, לעומת זאת, רואה את המוסר האוניברסלי, האנושי והטבעי כשלב הכרחי, חשוב ומשמעותי לכלל ישראל גם היום. הוא תנאי קריטי לעלייה רוחנית. "דרך ארץ קדמה לתורה". לכן, חלק מעבודת התשובה שלנו הוא להגיע לדרגה גבוהה יותר של מוסר אנושי. מצווה שנעשית בפגם מוסרי יכולה להיות יותר גרועה מאי עשיית מצווה. יש השוואה מלאה בין דרישות המוסר האוניברסלי אצל אומות העולם ואצל כלל ישראל. לא ייתכן שמתן תורה יתבע פחות מתביעות המוסר האוניברסלי הטבעי.

ומכאן לאופן שבו התשובה מתבצעת ונראית. לרב טאו עיקר התשובה הוא החיבור לכלל, שהינו ישות שהרבה יותר גדולה ממני. מעשה התשובה הוא לימוד אמונה, והבנה של אורות הקדושה בעולם והידבקות בם. לכן יש פחות דגש על יעדים אישיים, אחריות אישית ותיקון מעשים. המטרה הסופית היא שאני אתרומם ואתחבר לקדושת כנסת ישראל, ארץ ישראל ומועדי ישראל ולאור הא–לוהי. לרב עמיטל, לעומת זאת, עיקר התשובה הוא שינוי דרך וכיוון בחיים המעשיים. אני משיג זאת דרך פעילות ביקורת אישית, רפלקציה, הבהרת היעדים שלי ולאן אני הולך. האם כשאני עושה מצוות אני עושה אותן כפי שצריך? האם אני עושה את הישר והטוב? האדם הפרטי משמעותי, ויש השלכות למעשיו. הוא מתקן ומקדש את העולם. אבל הוא לא מגיע להתרוממות ולשלמות של הרוח הא–לוהית.

הרב ד"ר מאיר אקשטיין הוא מייסד אולפנת אמי"ת נגה וישיבת אמי"ת נחשון, יוזם פרויקטים בחינוך ופסיכולוג קליני

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בספטמבר 2017, ב-גיליון ניצבים וילך תשע"ז - 1049 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: