שירים יכולים לשמור?

"חשתי תלושה. לא קשורה לדבר. העצב תמיד ארב לי, חיכה לתורו. והתור הגיע". מפגש פסיכואנליטי דמיוני עם המשוררת תרצה אתר. פרק מתוך "נפש יהודית", ספרם החדש של חנוך דאום ואריאל הרטמן

תרצה נכנסת לחדר. היא מבקשת ללגום תה חם ובוחרת ברויבוש, בעל הצבע האדום כדם. סמל לשיכר שנשפך בשיריו של אביה, ליין שהורק אל הגרונות במהלך הדיונים הקולניים של אלתרמן וחבורתו בבתי הקפה של תל אביב.

"אמרת שאת אדם שיש לו מעט מאוד שורשים שקושרים אותו לחיים האלה?"

"אם אמרתי, כך כנראה הרגשתי".

"מה בדיוק הרגשת? למה בעצם הכוונה?"

תרצה שותקת. היא מביטה באריאל בעיניה השחורות. כמו בכל תמונותיה, היא נראית יפה ועצובה כל כך, מכונסת בתוך עולמה. מבקר הספרות מנחם בן סיפר פעם על ביקור שערך אצל אתר למטרות ריאיון. הוא שאל אותה מתי כתב אביה את אחד משיריו היפים עליה, והיא ענתה בשקט "לפני שנולדתי". כאשר בעלה ושני ילדיהם נכנסו פתאום הביתה מן הים, בלט למנחם בן הניגוד החד שבין העצב שלה לשאון החיים שלהם. בהמולה שהקימו, היא נראתה לו בודדה אף יותר. מנין הבדידות הזו? איך מי שכבר כחיילת בלהקת הנח"ל קיבלה את הכבוד לשיר לבדה את "אליפלט" ולהפוך לכוכבת, חשה כה לבד?

"כשהחושך נתלה בתוכי,
איני יודעת כלל מה
אעשה". תרצה אתר,
איור של חנוך פיבן, מתוך
הספר "נפש יהודית"

א/

תרצה סיימה את התה, ועכשיו היא שותה מים בגמיעות מהירות, עצבניות.

"אני לא בטוחה שאני יודעת לענות לך. זו תחושה פנימית. הרגשתי אותה בעוצמה כאשר נסעתי ללמוד משחק בניו יורק. חשתי תלושה. לא קשורה לדבר. הוריי ואני חשבנו שהרגשות האלה קשורים להיותי בארץ אחרת. ואכן חזרתי והיו לי ימים יפים כאן. נישאתי בשנית, הבאתי ילדים לעולם, אבל העצב הזההוא תמיד ארב לי, חיכה לתורו. והתור הגיע. הרגשת פעם בדידות שקורעת את הגוף מבפנים? הרגשת שהוורידים שלך סואנים עד שהם מתפוצצים בתוך הגוף? אין לאן ללכת. הייתי כלואה בניו יורק, בקור המקפיא ליד נהר ההדסון. גם שם ידעתי שלא באמת אוכל להימלט מהבדידות, אפילו כשאחזור לארץ. חשתי צינה שאופפת את כל האיברים, את הנפש ואת הקיום. שום שמיכה, חיבוק או מרק חם לא ימלאו את החלל".

שיר מתהרהר לו לרגע בראשו של אריאל:

הִיא יוֹשֶׁבֶת יָמִים רַבִּים בְּבֵיתָהּ.

הִיא קוֹרֵאת עִתּוֹנִים.

(מָה יֵשׁ, אַתָּה לֹא קוֹרֵא?)

הִיא אֵינָהּ רוֹצָה מָה שֶׁהָיְתָה רוֹצָה לַעֲשׂוֹת.

יֵשׁ לָהּ עִכּוּבִים.

הִיא רוֹצָה וָנִיל, הַרְבֵּה וָנִיל.

תֵּן לָהּ וָנִיל.

בַּחֹרֶף קַר לָהּ, קַר לָהּ מַמָּשׁ

קַר לָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַאֲחֵרִים.

הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת הֵיטֵב וַעֲדַיִן קַר לָהּ.

הִיא רוֹצָה וָנִיל.

(דליה רביקוביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד 2010)

ב/

"את מדברת, ואני נזכר ב'שיר שלכת אדומה' שכתבת. שיר שמופיעים בו אובייקטים שונים המוטבעים בחותמו של צבע עמוק: שלכת אדומה, ארץ חומה, האדמדמת הגדולה, צחוק אדום. אדום מדם? והשיר – הוא 'שיר ארגמן'. מכירה את השם 'רורשאך'? זהו חלק מסדרה של מבחנים שפסיכולוגים קליניים נעזרים בהם על מנת לבחון ולנתח את אישיותם ואת מצבם הנפשי של נבדקים ומטופלים.

"במבחן רורשאך מציגים לנבדק בזה אחר זה עשרה כתמי דיו שונים, והלה מתבקש להציף מתוכו מחשבות ואסוציאציות לגביהם. מכיוון שהכתמים אינם ברורים ואין בהם גירוי מובחן, ההנחה היא שכל אחד "בודה" את תשובותיו מהרהורי לבו, מהדברים שמעסיקים אותו, ממבנה אישיותו. רורשאך הוא מבחן חשוב, שכן מעבר להשערות שמעלה הפסיכולוג הקליני בהתייחסו לתשובות הנבדק, המבחן תוקַּף גם באמצעות מחקרים סטטיסטיים רבים. במחקרים הללו התגלה שתשובות מסוימות – אשר חזרו על עצמן בקירוב אצל נבדקים רבים – מאפיינות בעיות נפשיות דוגמת דיכאון או סכנה לאובדנות".

"זה מבחן מעניין".

"נכון. ושני משתנים מעניינים בו במיוחד: כמה התייחס הנבדק לצורת הכתם (לדוגמה: "אני רואה כאן חתול", או "בן אדם", או "קערה" וכדומה), וכמה התייחס לצבע הכתם (לדוגמה: "אני רואה כאן חתול אדום", או סתם "אני רואה כאן משהו אדום"). מקובל להניח שכאשר אדם מדגיש את הצורה של כתמי רורשאך, הוא רואה את המציאות באופן אובייקטיבי ורציונלי. לעומת זאת, כאשר הוא מדגיש את ממד הצבע בכתמים, מדובר יותר ברגש המוביל את האדם".

"ולמה זה חשוב?"

"הדבר קריטי במיוחד אם בוחנים את החלקים האימפולסיביים של האדם. הצבעה של נבדק על 'צבעו הטהור' של הכתם, ללא התייחסות לצורה, מראה שהוא יתקשה מאוד לעמוד בפני רגשותיו, והם ישלטו בו בעוצמה. מנגד, אדם שרואה צורה בלבד, ללא התייחסות לגוונים, הוא כנראה אדם רציונליסט ללא נטיות אמנותיות. לאיש כזה בעיה הפוכה: הוא כלל איננו אימפולסיבי, אך הוא גם עשוי להיות יבש ומשעמם בעיני סביבתו. כך הוא גם עשוי להתייחס לחייו שלו".

"אפשר לשאול מה הקשר לשיר שלי?"

"בשיר רואים שאת נעה בכישרון רב בין הקצוות הללו. את מתחילה ממטפורות יפהפיות. 'שיר שלכת אדומה' הוא דבר שכולנו יכולים לתאר לעצמנו. השלכת העוצמתית דומה לשיר הפראי, דומה גם לנפש. כמו אדם המשליך חכה לים סוער: אם הוא עומד על חול דק, סערת הגלים עלולה למושכו לים והוא עלול לאבד את נפשו שם. אם יעמוד על קרקע יציבה, על סלע, הוא יישמר מפני סער הגלים. כך הוא היחס בין האגו היציב, או החלש, לחלקיו הרגרסיביים והסוערים של האדם. ככל שהאגו חזק יותר האדם יוכל להכיל סערות עוצמתיות יותר. אין לי יומרה כמובן להעריך את כוחות האגו שלך, או של כל אדם אחר, אבל מהיצירה ומהביוגרפיה שלך עולה שסערות איימו להטביעך לא אחת".

"כן, זו בהחלט הנחה שנאמנה לאופן שבו מתנהלים חיי".

"אבל כשאת כותבת 'שיר ארגמן', את נסוגה מעט לעולם דחפי, עוצמתי, לא?"

"תסביר".

נראה שתרצה מוחמאת מהעיסוק המעמיק בשיריה. אריאל ממשיך בדבריו.

"קשה להבין מהו 'שיר ארגמן'. אפשר להתפעל מיפי הצבע הניתך במאזין לפזמון, אך ניתן גם לחוש כיצד אישה מוכשרת ועוצמתית כמוך מתקשה לייצר צורה שתחזיק את סערותיה. כפי שציוריו האחרונים של ואן גוך, לפני התאבדותו, נסוגו לכתמי צבע וקווי המתאר הלכו והיטשטשו, כך בשיר הזה: הדחף עוצמתי, מרגש, מסעיר. אולם לא קיימת הצורה, או המְכל, שיכילו דחף זה. אני תוהה האם אלה הנקודות שבהן התכנסת פנימה? השתבללת בתוך עצמך והסתבכת בדיכאון? האם זה היה הרגע שבו חשבת ליטול את חייך, מבלי לזכור את צורת החיים? צורת ילדייך ואהבותייך? האם הפכת ברגע הזה לצבע עז, אמנותי, אך גם סוער ומכלה?"

תרצה שותקת. אריאל מרגיש שנכון להחזיר את השיחה למקום אישי יותר. מדוע הוא מוצא את עצמו מדבר כמעט ללא הפסק?

"ההורים תמיד דאגו לך? חששו שתפגעי בעצמך?"

"אתה הרי יודע שכן".

 

ג/ "אני באמת יודע. אין הרי דרך לעסוק בשירתך ויצירתך מבלי להתייחס ל'שיר משמר' שכתב לך אבא לאחר ניסיון ההתאבדות שחווית בגיל 20, כשהיית נשואה לעודד קוטלר. כאשר עוברים על התוצאות שמתקבלות מהקלדת שמך במה שנקרא 'גוגל' – אחד מחידושי הדור המוצף שלי – ועל הדברים שכתבו עלייך אחרים, נדמה שהשיר הזה השתלט על האופן שבו זוכרים אותך עד היום. דווקא על רקע 'הטור השביעי' של אלתרמן, העוסק בדברים גדולים ולאומיים, כאן יש אבא שכותב לבתו. אבל השיר עיצב משהו באופן חד–ממדי, והגדיר אותך בתור הבת ההיא של אלתרמן שרצתה לשים קץ לחייה ואבא כתב לה את שיר משמר:

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כּוֹחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,

מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ

מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר כְּמוֹ שָׁמַיִם

מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְּחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ

וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְּאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם

נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתְךָ שְׂעַר רֹאשֵׁךְ

עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ…

(נתן אלתרמן, "שיר משמר", מתוך: חגיגת קיץ, הקיבוץ המאוחד תשל"ג, עמ' 34)

"אז הנה, גם אתם נפלת למלכודת הזאת".

"כי הבאתי את השיר?"

"כי חשבת שהוא נועד לשמור עליי".

"הוא לא?"

"שירים יכולים לשמור? האם ישנה הצעה מי ישמור עלי בשיר? נדמה לי שיש הצעה שאשמור על עצמי ועל נפשי. ואינני יכולה, ואיני יודעת איך. אני באמת תוהה, אולי אני מחמיצה משהו: שירים יכולים לשמור?"

"תגידי את".

"הם לפעמים יכולים לשמח".

"השיר הזה שימח אותך? חיזק אותך?"

"אני שמחה שהוא נכתב, מפני שהוא שיר טוב שאולי הועיל לאחרים. אבל ילדה שזקוקה לחיזוק מאביה, זקוקה לו גם לא על גבי השיר. לכן בעיני השיר פחות מיועד אליי".

"למי הוא מיועד?"

"קשה לומר. הוא נכתב כמובן בעקבות האירועים האישיים שלי, אבל פרסומו כבר קשור לאבי ולהיותו משורר. ברגע ששיר כמו זה התפרסם בציבור, הוא יצא מהגבולות האישיים שלו. הוא הופך למשהו גדול יותר, לנחלת הכלל. כמו 'מות המחבר' של רולאן בארת, ליצירה יש כבר חיים משל עצמה ומעתה הציבור יפרש אותה כרצונו. אולי זו הבעיה של היותי בת של משורר. כל מה שאבא כתב עבורי, הוא כתב עבור כולם. האם הוא היה רק אבא שלי? במובנים רבים לא. השיר נכתב בכסית על כוסית, לא ליד מיטתי. כלומר, השיר נכתב עליי, השאלה אם הוא נכתב עבורי".

לפני שהיא קמה אריאל שואל:

"יש רגעים שנמאס לך, שאת לא רוצה לחיות עוד?"

תרצה מהנהנת.

"ניסית לשים קץ לחייך".

"הכול תלוי בכאב. כשהחושך נתלה בתוכי, איני יודעת כלל מה אעשה".

מילים עמוקות, חזקות וחודרות. ואישה אחת שאינה יודעת לתאר את כאבה, פרט להיותו אויב חיצוני המעיק עליה. אך מהם גווניו ומה ריחו? אין היא יודעת. ודווקא שם טמונה האפשרות להגיע למפלצת ללא שם.

כאשר מתחילים להתקרב לנקודה, לחשוף את השורש, היא הולכת. מלכוד מסעיר ונורא.

"מה מתרחש ברגע הזה" .

"עייפות פנימית עמוקה. כאב שאיאפשר להסביר. כאילו מישהו סורק את לבך במסרקות של ברזל. זו תחושה שאין אוויר לנשום. ואין טעם" .

"ואין במה להיאחז ברגעים כאלה?"

"יש. במוות. בשינה הגדולה. בידיעה ששם לא כואב. שאין כלום. לא אימה ולא חרדה ולא כאב. והרי אצלי הכול מעורב עם כאב. אין לי כבר תקווה שיהיו לי דברים שלא יכאבו. הכול שורף אותי מבפנים. ציפורים זרות עפות בי מבפנים בידיעה שאפשר להפסיק את הכול. את הסבל שאני מביאה על עצמי ועל אחרים".

שתיקה. מחשבות סותרות מציפות אותנו כשאנחנו שומעים אדם מדבר על רצונו למות. יש פחד. אם הוא רוצה למות, אולי באמת לא טוב פה? אם זו אופציה, ככה פתאום למות, מה זה אומר עליי? על החיים שלי? יש גם כעס. איך הוא מעז. שיפוטיות. יש לו הרי משפחה וחברים. אז קצת קשה, אז מה? אפילו הרבה קשה. למי לא קשה? יש גם שאלות פילוסופיות: החברה עושה הכול כדי למנוע מאדם להתאבד. האם זו זכותה? האם מישהו יכול לדעת טוב מתרצה אתר מה היא מרגישה? יש מישהו שיכול לקבוע עבורה שהכאב שלה נסבל? שהוא אפשרי? היא הרי לא איבדה את שפיותה. רחוק מכך.

"אתה באמת לא מצליח להבין מה אני אומרת? לאורך השיחה הזאת יש רגעים שנראה לי שאתה עובד עליי. כלום באמת אינך מבין שהסבל שלי אינו קשור לאבא או לאמא. שהסבל שלי הוא חיה שורפת, שהוא יחסל אותי ביום בהיר או כהה אחד. שיש שרֵפה גולמית, שהיא שורפת ומכלה וחורכת. אף אחד לא מבין את זה? שלמרות השירה, אין סיכוי לאהבה? שהסוף קרב?"

תרצה קמה ויוצאת בחטף.

החדר ריק ומתמלא עם לכתה בעצב גדול.

חנוך דאום הוא בעל טור, קומיקאי, והשתתף בסדרות "מחוברים" ו"המתנחל". אריאל הרטמן הוא פסיכולוג קליני וחבר מכון תל–אביב לפסיכואנליזה בת–זמננו

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 בספטמבר 2017,ב-גיליון ניצבים וילך תשע"ז - 1049. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: