במקום להמשיך ולהתבונן בעין טובה, חלקים בציונות הדתית עסוקים בביקורת מתמדת על הציונות העכשווית, תוך טיפוח האתוס המדומה כי הכיפות הסרוגות יתפסו עוד רגע את ההנהגה

קראתי את מאמרו של הרב אלי סדן "קריאת כיוון לציונות הדתית" (גיליון פרשת כי תבוא), ולא מצאתי בתוכי היענות לקריאת הכיוון הזו. לא בגלל שאינני מסכים עם מסקנת דבריו (שלפיה אין לפקוד לבית היהודי מי שאינו עונה להגדרת ציוני–דתי טהור), אלא משום שהתקשיתי להזדהות עם רוח הדברים. המאמר עורר אצלי מחדש תהיות ישנות: האם קיים בציונות הדתית נתק קריטי בין ההנהגה הרוחנית ובין היהודי הפשוט? האם ההגות הציונית דתית דוברת בכלל בשפתם של ההולכים בדרכה, ומניחה תשתית רעיונית והלכתית רלוונטית למרחב החיים שלהם?

בשל כך, תהיה זו טעות לשאת ולתת על מקומם של הרעיונות והערכים, או על סיכויי ההצלחה של "קריאות כיוון" ותוכניות פעולה פוליטיות כאלה או אחרות, מבלי לבחון את הנחות היסוד הטמונות בתשתית סיפור המסגרת המקובל על–פי רוב בהגות הציונות הדתית, לזהות את הכשלים שבו, ולהציע במקומו סיפור מסגרת חלופי.

בסיפור המעשה שהציונות הדתית מספרת לעצמה כבר לאורך כמה עשורים, האבולוציה הרוחנית–חברתית של העם היהודי בעידן המודרני נראית כך: א. היהודים בגלות קיימו אורח חיים חרדי גלותי שכלל קיום מצוות, לימוד תורה, הישרדות וציפייה פאסיבית לגאולה. ב. התפתחות הציונות שמאסה בכל המרכיבים הללו וויתרה על התורה והמצות, הפסיקה להמתין לגאולה ויצרה בית לאומי לעם היהודי כך שלא יצטרך עוד להיות טרוד בבעיות של הישרדות. ג. הופעת צורת החיים הרוחנית המפותחת ביותר – הציוני הדתי, האוחז בתורה ובמצוות מחד אך שותף למעש הציוני מאידך ואף רואה בו חלק מן הגאולה.

זהו חלק אחד של סיפור המעשה, והוא קשור לניתוח העבר – הבנת ההתפתחות כפי שהביאה אותנו לנקודת הזמן הנוכחית. החלק השני של הסיפור קשור לניבוי העתיד על סמך התמונה הזו. כאן באות על פתרונן שתי בעיות תיאולוגיות בתפיסת הציונות הדתית. האחת – אם הציונות הדתית היא המוטציה הרוחנית המפותחת במרחב התרבותי–חברתי של העם היהודי, כיצד זה שהיא איננה גוברת על מתחרותיה כפי שניתן היה לצפות?! והשנייה – אם מעשה הגאולה עבר מידיו של הקב"ה לאחריות בני האדם, למה מייחל עדיין הציוני הדתי כשהוא מתפלל לגאולה השלמה? איזה תפקיד עתידי הוא מותיר לא–ל?

מסתבר ששתי השאלות הללו עונות אחת על השנייה ופותרות את כל הבעיות: הציונות הדתית אולי לא גוברת על מתחרותיה בהווה, אולם לעתיד לבוא כולם יהיו ציונים דתיים. וכיצד זה יקרה? זהו חלק הגאולה שנותר באחריות הא–ל. וכשם שאבות אבותינו בגלות לא הטרידו עצמם בשאלות של פרקטיקה והיתכנות כשהאמינו בביאת המשיח, אלא סמכו ידיהם על הא–ל שיכול לשנות ברגע את סדרו של עולם, כך גם סומך הציוני דתי על הא–ל שבהינף יד יהפוך את כולם לציונים דתיים, ובכך תושלם הגאולה.

כדי‭ ‬שהציונות‭ ‬הדתית‭ ‬לא‭ ‬תהפוך‭ ‬ללא‭ ‬רלוונטית‭, ‬עליה‭ ‬לפתח‭ ‬את‭ ‬הגותה‭ ‬גם‭ ‬בנושאים‭ ‬אלה‭. ‬עובדים‭ ‬זרים‭ ‬בטקס‭ ‬זיכרון‭ ‬לציון‭ ‬14‭ ‬שנה‭ ‬לרצח‭ ‬העם‭ ‬בדארפור‭, ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬2017
צילום‭: ‬תומר‭ ‬ניוברג‭, ‬פלאש‭ ‬90

מעולם לא חידשה

מבט מפוכח על המציאות מפריך את הנרטיב שהוצג מכול וכול. הציונות הדתית מעולם לא חידשה משהו שלא חודש קודם לכן על ידי זרמי הליבה של הציונות, אלא להיפך – הקפידה תמיד לאחוז בשולי גלימת התנועה הציונית ולאמץ את ערכיה ומטרותיה כפי שהן. החקיינות – ולא החדשנות – הייתה לחם חוקם של בני הציונות הדתית, כשהתייצבו ליד כל אידיאל ציוני – לעיתים באיחור מבהיל – והצהירו כי גם הם יכולים לממשו: הנה גם אנחנו יודעים להקים קיבוץ, הנה גם אנחנו בצבא, ובהתיישבות.

מסתבר, אם כן, כי מעולם לא היו שלוש פאזות של אבולוציה רוחנית, אלא שתיים בלבד – פאזה של גלות ופאזה של ציונות, ואין שום דרך להכתיר את הציונות הדתית כפאזה בפני עצמה, ודאי שלא פאזה שיש בה התקדמות או חידוש ביחס לקודמותיה. לא בערכים ולא במעש. שגויה באותה מידה גם הציפייה העתידית שכל העם היהודי יהפוך לציוני–דתי. המציאות לא הולכת לשם, לא קמעא–קמעא וגם לא בבת אחת. מהו אם כן עתידה של הציונות הדתית? האם יש לה איזה תפקיד במארג התפקידים של החברה הישראלית, או שמא היא צפויה להתנוון ולהפסיק לתפקד כזרם חברתי ורעיוני מובחן?

הציונות, יותר מכל מהפכה רוחנית אחרת בהיסטוריה של עולם הרוח היהודי, קמה מתוך הכרזה על התנתקות והתנכרות להיסטוריה של עצמה. אבות הציונות אולי נשאו בקרבם מטען יהודי עשיר, אבל את ספינת הציונות ומוסדותיה הם כיוונו למסלול חדש שהיה אמור להרחיק אותה מחופיה הרוחניים–תרבותיים של היהדות ההיסטורית. מלבד זיקה מסוימת לתנ"ך, והתעקשות לא–מוסברת לכונן את המדינה היהודית דווקא בפלשתינה, הציונית פעלה ברוח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". רק אדם אחד, הוגה ואיש רוח מרחיק ראות, עמד לא רחוק מערש לידתה של הציונות וזיהה בה תנועה יהודית אותנטית. רק אדם אחד ידע לזהות שהציונות של הרצל ממשיכה רצף של התחדשויות רעיוניות במרחב הרוח היהודי, ועומדת במישור אחד עם מהפכות כדוגמת החסידות של הבעש"ט, הקבלה של האר"י או הפילוסופיה של הרמב"ם.

לאדם הזה קראו כמובן הראי"ה קוק, והוא נחשב ובצדק כאביה הרוחני של הציונות הדתית. כי הציונות הדתית, לאור האמור כאן, איננה זרם נבדל מן הציונות, אלא זרם שנבדל בפרשנות שלו לציונות: במקום לזהות את הציונות כתהליך של התנתקות מן הרצף ההיסטורי–תרבותי של העם היהודי, היא זיהתה אותה דווקא כמופע–שיא על הרצף הזה.

כיום, הפרשנות הזו הופכת מקובלת יותר ויותר. את מקום הנתק המוחלט מן הרצף היהודי תופס פרץ של חיבור למטען ההיסטורי–תרבותי רב–השנים, והוא משנה את המוסיקה, את היצירה, את השיח הציבורי ואת מקורות ההשראה. תלמוד ומדרש, פיוט ותפילה נמצאים היום בליבת השיח, והיכולת לכבד אותם כמקור השראה, להתחבר אליהם, להתגעגע אליהם כאל ערש ילדות – נמצאת במקום גבוה לאין ערוך מאשר היה אך לפני שנות דור. מסתבר אם כן שהיה צדק רב בפרשנות הקוקיסטית לציונות.

אולם, באורח פרדוקסלי, להגות הציונית–דתית העכשווית חלק קטן בלבד ביצירת שינוי זה, מפני שהיא לרוב חוטאת לתפקידה ההיסטורי ומתכחשת לאביה הרוחני: במקום להמשיך ולהתבונן בעין טובה בתהליך הציוני, לזהות בתוכו מגמות חיוביות ולמצב מגמות אלו בתוך הקונטקסט ההיסטורי–תרבותי היהודי, היא עסוקה בביקורת מתמדת על הציונות העכשווית, תוך טיפוח האתוס המדומה כי היא – כזרם נפרד ועליון – הולכת לרשת את מקומה.

אל מקומות חדשים

רבים מאישי הרוח של הציונות הדתית אינם עומדים בקצב העולם המשתנה. הקונבנציות האנושיות מתפרקות ונבנות מחדש, והגדרות יסוד של אלפי שנים משתנות לבלי הכר. גבולות הזמן, גבולות המקום, הגדרת האדם – מושגי יסוד של תרבות ושל חוק – אינם כשהיו. בו בזמן, ספינת הציונות שטה בבטחה ברוח השינויים האוניברסליים, ומדינת ישראל ממשיכה להיות מושתתת על ערכי המערב העדכניים ביותר.

אתגרי הציונות והגיאופוליטיקה המקומית, לצד המגמות בעולם הגלובאלי, יוצרים תשלובת של אתגרים ושאלות בתחומים כמו מעמד האישה, היחס לזרים ולמיעוטים, הקהילה בעידן של כלכלת שוק ושל תקשורת המונים, השיח הבין–דתי או היחסים עם לאומים אחרים. לא לפרשנים של הרב קוק זקוקה היום הציונות, אלא לאנשים רמי קומה שיצעדו בעקבותיו וימשיכו את דרכו, שלצד שאלות נוקבות, ביקורת ולעיתים אף מחלוקת עזה – הביעה ביטחון, אמון ואופטימיות ביחס לכיוון שאליו צועד העם היהודי.

לציונות נדרשים הוגים ואנשי רוח חדשים, שכמו הרב קוק בזמנו יביטו בפליאה ובהערצה במקומות שאליהם ממשיך להתקדם העם היהודי, וידעו לשים התקדמות זו בקונטקסט של הסיפור היהודי הנצחי. אם תתפתח מחדש הגות ציונית–דתית ברוח זו – שמור לתנועה הזו מקום של כבוד בעשייה הציונית של הדורות הבאים. ואם לאו – אנו צפויים לראות את הציונות הדתית הופכת לא רלוונטית, מתפוררת ודועכת לתנועה שולית ומעוטת הישגים.

שלמה שדה הוא יזם חינוכי, מייסד ומנהל של "סיפור אהבה – זוגיות, הורות, משפחה" לאימון והנחיה משפחתית

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז