קריאת כיוון לציונות היהודית–ישראלית | שלמה שדה    

 

במקום להמשיך ולהתבונן בעין טובה, חלקים בציונות הדתית עסוקים בביקורת מתמדת על הציונות העכשווית, תוך טיפוח האתוס המדומה כי הכיפות הסרוגות יתפסו עוד רגע את ההנהגה

קראתי את מאמרו של הרב אלי סדן "קריאת כיוון לציונות הדתית" (גיליון פרשת כי תבוא), ולא מצאתי בתוכי היענות לקריאת הכיוון הזו. לא בגלל שאינני מסכים עם מסקנת דבריו (שלפיה אין לפקוד לבית היהודי מי שאינו עונה להגדרת ציוני–דתי טהור), אלא משום שהתקשיתי להזדהות עם רוח הדברים. המאמר עורר אצלי מחדש תהיות ישנות: האם קיים בציונות הדתית נתק קריטי בין ההנהגה הרוחנית ובין היהודי הפשוט? האם ההגות הציונית דתית דוברת בכלל בשפתם של ההולכים בדרכה, ומניחה תשתית רעיונית והלכתית רלוונטית למרחב החיים שלהם?

בשל כך, תהיה זו טעות לשאת ולתת על מקומם של הרעיונות והערכים, או על סיכויי ההצלחה של "קריאות כיוון" ותוכניות פעולה פוליטיות כאלה או אחרות, מבלי לבחון את הנחות היסוד הטמונות בתשתית סיפור המסגרת המקובל על–פי רוב בהגות הציונות הדתית, לזהות את הכשלים שבו, ולהציע במקומו סיפור מסגרת חלופי.

בסיפור המעשה שהציונות הדתית מספרת לעצמה כבר לאורך כמה עשורים, האבולוציה הרוחנית–חברתית של העם היהודי בעידן המודרני נראית כך: א. היהודים בגלות קיימו אורח חיים חרדי גלותי שכלל קיום מצוות, לימוד תורה, הישרדות וציפייה פאסיבית לגאולה. ב. התפתחות הציונות שמאסה בכל המרכיבים הללו וויתרה על התורה והמצות, הפסיקה להמתין לגאולה ויצרה בית לאומי לעם היהודי כך שלא יצטרך עוד להיות טרוד בבעיות של הישרדות. ג. הופעת צורת החיים הרוחנית המפותחת ביותר – הציוני הדתי, האוחז בתורה ובמצוות מחד אך שותף למעש הציוני מאידך ואף רואה בו חלק מן הגאולה.

זהו חלק אחד של סיפור המעשה, והוא קשור לניתוח העבר – הבנת ההתפתחות כפי שהביאה אותנו לנקודת הזמן הנוכחית. החלק השני של הסיפור קשור לניבוי העתיד על סמך התמונה הזו. כאן באות על פתרונן שתי בעיות תיאולוגיות בתפיסת הציונות הדתית. האחת – אם הציונות הדתית היא המוטציה הרוחנית המפותחת במרחב התרבותי–חברתי של העם היהודי, כיצד זה שהיא איננה גוברת על מתחרותיה כפי שניתן היה לצפות?! והשנייה – אם מעשה הגאולה עבר מידיו של הקב"ה לאחריות בני האדם, למה מייחל עדיין הציוני הדתי כשהוא מתפלל לגאולה השלמה? איזה תפקיד עתידי הוא מותיר לא–ל?

מסתבר ששתי השאלות הללו עונות אחת על השנייה ופותרות את כל הבעיות: הציונות הדתית אולי לא גוברת על מתחרותיה בהווה, אולם לעתיד לבוא כולם יהיו ציונים דתיים. וכיצד זה יקרה? זהו חלק הגאולה שנותר באחריות הא–ל. וכשם שאבות אבותינו בגלות לא הטרידו עצמם בשאלות של פרקטיקה והיתכנות כשהאמינו בביאת המשיח, אלא סמכו ידיהם על הא–ל שיכול לשנות ברגע את סדרו של עולם, כך גם סומך הציוני דתי על הא–ל שבהינף יד יהפוך את כולם לציונים דתיים, ובכך תושלם הגאולה.

כדי‭ ‬שהציונות‭ ‬הדתית‭ ‬לא‭ ‬תהפוך‭ ‬ללא‭ ‬רלוונטית‭, ‬עליה‭ ‬לפתח‭ ‬את‭ ‬הגותה‭ ‬גם‭ ‬בנושאים‭ ‬אלה‭. ‬עובדים‭ ‬זרים‭ ‬בטקס‭ ‬זיכרון‭ ‬לציון‭ ‬14‭ ‬שנה‭ ‬לרצח‭ ‬העם‭ ‬בדארפור‭, ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬2017
צילום‭: ‬תומר‭ ‬ניוברג‭, ‬פלאש‭ ‬90

מעולם לא חידשה

מבט מפוכח על המציאות מפריך את הנרטיב שהוצג מכול וכול. הציונות הדתית מעולם לא חידשה משהו שלא חודש קודם לכן על ידי זרמי הליבה של הציונות, אלא להיפך – הקפידה תמיד לאחוז בשולי גלימת התנועה הציונית ולאמץ את ערכיה ומטרותיה כפי שהן. החקיינות – ולא החדשנות – הייתה לחם חוקם של בני הציונות הדתית, כשהתייצבו ליד כל אידיאל ציוני – לעיתים באיחור מבהיל – והצהירו כי גם הם יכולים לממשו: הנה גם אנחנו יודעים להקים קיבוץ, הנה גם אנחנו בצבא, ובהתיישבות.

מסתבר, אם כן, כי מעולם לא היו שלוש פאזות של אבולוציה רוחנית, אלא שתיים בלבד – פאזה של גלות ופאזה של ציונות, ואין שום דרך להכתיר את הציונות הדתית כפאזה בפני עצמה, ודאי שלא פאזה שיש בה התקדמות או חידוש ביחס לקודמותיה. לא בערכים ולא במעש. שגויה באותה מידה גם הציפייה העתידית שכל העם היהודי יהפוך לציוני–דתי. המציאות לא הולכת לשם, לא קמעא–קמעא וגם לא בבת אחת. מהו אם כן עתידה של הציונות הדתית? האם יש לה איזה תפקיד במארג התפקידים של החברה הישראלית, או שמא היא צפויה להתנוון ולהפסיק לתפקד כזרם חברתי ורעיוני מובחן?

הציונות, יותר מכל מהפכה רוחנית אחרת בהיסטוריה של עולם הרוח היהודי, קמה מתוך הכרזה על התנתקות והתנכרות להיסטוריה של עצמה. אבות הציונות אולי נשאו בקרבם מטען יהודי עשיר, אבל את ספינת הציונות ומוסדותיה הם כיוונו למסלול חדש שהיה אמור להרחיק אותה מחופיה הרוחניים–תרבותיים של היהדות ההיסטורית. מלבד זיקה מסוימת לתנ"ך, והתעקשות לא–מוסברת לכונן את המדינה היהודית דווקא בפלשתינה, הציונית פעלה ברוח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". רק אדם אחד, הוגה ואיש רוח מרחיק ראות, עמד לא רחוק מערש לידתה של הציונות וזיהה בה תנועה יהודית אותנטית. רק אדם אחד ידע לזהות שהציונות של הרצל ממשיכה רצף של התחדשויות רעיוניות במרחב הרוח היהודי, ועומדת במישור אחד עם מהפכות כדוגמת החסידות של הבעש"ט, הקבלה של האר"י או הפילוסופיה של הרמב"ם.

לאדם הזה קראו כמובן הראי"ה קוק, והוא נחשב ובצדק כאביה הרוחני של הציונות הדתית. כי הציונות הדתית, לאור האמור כאן, איננה זרם נבדל מן הציונות, אלא זרם שנבדל בפרשנות שלו לציונות: במקום לזהות את הציונות כתהליך של התנתקות מן הרצף ההיסטורי–תרבותי של העם היהודי, היא זיהתה אותה דווקא כמופע–שיא על הרצף הזה.

כיום, הפרשנות הזו הופכת מקובלת יותר ויותר. את מקום הנתק המוחלט מן הרצף היהודי תופס פרץ של חיבור למטען ההיסטורי–תרבותי רב–השנים, והוא משנה את המוסיקה, את היצירה, את השיח הציבורי ואת מקורות ההשראה. תלמוד ומדרש, פיוט ותפילה נמצאים היום בליבת השיח, והיכולת לכבד אותם כמקור השראה, להתחבר אליהם, להתגעגע אליהם כאל ערש ילדות – נמצאת במקום גבוה לאין ערוך מאשר היה אך לפני שנות דור. מסתבר אם כן שהיה צדק רב בפרשנות הקוקיסטית לציונות.

אולם, באורח פרדוקסלי, להגות הציונית–דתית העכשווית חלק קטן בלבד ביצירת שינוי זה, מפני שהיא לרוב חוטאת לתפקידה ההיסטורי ומתכחשת לאביה הרוחני: במקום להמשיך ולהתבונן בעין טובה בתהליך הציוני, לזהות בתוכו מגמות חיוביות ולמצב מגמות אלו בתוך הקונטקסט ההיסטורי–תרבותי היהודי, היא עסוקה בביקורת מתמדת על הציונות העכשווית, תוך טיפוח האתוס המדומה כי היא – כזרם נפרד ועליון – הולכת לרשת את מקומה.

אל מקומות חדשים

רבים מאישי הרוח של הציונות הדתית אינם עומדים בקצב העולם המשתנה. הקונבנציות האנושיות מתפרקות ונבנות מחדש, והגדרות יסוד של אלפי שנים משתנות לבלי הכר. גבולות הזמן, גבולות המקום, הגדרת האדם – מושגי יסוד של תרבות ושל חוק – אינם כשהיו. בו בזמן, ספינת הציונות שטה בבטחה ברוח השינויים האוניברסליים, ומדינת ישראל ממשיכה להיות מושתתת על ערכי המערב העדכניים ביותר.

אתגרי הציונות והגיאופוליטיקה המקומית, לצד המגמות בעולם הגלובאלי, יוצרים תשלובת של אתגרים ושאלות בתחומים כמו מעמד האישה, היחס לזרים ולמיעוטים, הקהילה בעידן של כלכלת שוק ושל תקשורת המונים, השיח הבין–דתי או היחסים עם לאומים אחרים. לא לפרשנים של הרב קוק זקוקה היום הציונות, אלא לאנשים רמי קומה שיצעדו בעקבותיו וימשיכו את דרכו, שלצד שאלות נוקבות, ביקורת ולעיתים אף מחלוקת עזה – הביעה ביטחון, אמון ואופטימיות ביחס לכיוון שאליו צועד העם היהודי.

לציונות נדרשים הוגים ואנשי רוח חדשים, שכמו הרב קוק בזמנו יביטו בפליאה ובהערצה במקומות שאליהם ממשיך להתקדם העם היהודי, וידעו לשים התקדמות זו בקונטקסט של הסיפור היהודי הנצחי. אם תתפתח מחדש הגות ציונית–דתית ברוח זו – שמור לתנועה הזו מקום של כבוד בעשייה הציונית של הדורות הבאים. ואם לאו – אנו צפויים לראות את הציונות הדתית הופכת לא רלוונטית, מתפוררת ודועכת לתנועה שולית ומעוטת הישגים.

שלמה שדה הוא יזם חינוכי, מייסד ומנהל של "סיפור אהבה – זוגיות, הורות, משפחה" לאימון והנחיה משפחתית

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בספטמבר 2017, ב-גיליון ניצבים וילך תשע"ז - 1049 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. להחליף את שמות המאמרים

    בס"ד כ"ז באלול ע"ז

    למאמרו של שלמה שדה, הסובר שהציונות הדתית היתה הווה ותהיה תמיד נגררת אחרי המגמות של הציונות החילונות, תוך הבאת אסמכתאות ממקורות היהדות ל'ערכי המערב' – היה ראוי יותר השם: 'קריאת כיוון לציונות הדתית', והכיוון הוא: עקוב אחרי הזרם ההגמוני, האליטות הליברליות של הציבור החילוני!

    לעומת זאת, למאמרו של הרב אלי סדן, הרואה את הציונות הדתית כחלוץ לפני המחנה המעמיד חזון שבו העשיה המדינית והאמונית הולכים יחדיו, כדרכם של דוד המלך, החשמונאים ורבי עקיבא ותלמידיו, וממשיכי דרכם באמצע המאה ה-19, הרבנים אלקלעי קלישר וגוטמכר, שכמרבית שואפי המודרנה עוד חלמו על השתלבות ב'אירופה הנאורה' – הם כבר העמידו את חזון השיבה לארץ ישראל, חזון שאליו הצטרפו החילונים כאשר גילו שאירופה מקיאה אותם. למאמרו של הרב סדן ראוי לקרוא 'קריאת כיוון לציונות היהודית ישראלית', והקריאה היא: הצטרפו אלינו!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הבעייתיות בקריאתו של הרב סדן

      מבחינה אידיאית-תרבותית אני מצטרף לקריאתו של הרב סדן שהציונות הדתית צריכה להוות דוגמה לכלל הציבור, המראה שאפשר להיות 'מן המהדרין' הן בעשייה למען העם והארץ והן באמונה ובחיי תורה ומצוות, ושתי השלמויות לא נוגסות זו בזו אלא משלימות.

      לעומת זאת, בבחינה הפוליטית, אינני בטוח שאפשר בכלל, וגם אינני בטוח שרצוי, לשאוף שהתנועה הגדולה של הציונות הדתית תיוצג על ידי מפלגה אחת שתתיימר להיות 'הכלי הפוליטי' של התנועה.

      עד למהפך של 77 היתה במדינה הגמוניה פוליטית ברורה, היה ברור ש'מפא"י תמלןך בציון' 🙂 והיא ש'לעולם ועד תשכון' ותעצב את דמותה הפוליטית של המדינה. במצב זה, לא נותר לציונות הדתית אלא לקיים 'מפלגת לוויין', שתדאג לשמירת הצביון היהודי במדינה תפעל להעצמת שירותי הדת הממלכתיים והעולה על כולנה: טיפוח והעצמת מערכת החינוך הדתי

      בעשרות השנים מאז ה'מהפך', ירדה ההגמוניה הפוליטית של השמאל החילונ, ובמקביל עלה כוחו המספרי והפוליטי של הציבור הימני, המסורתי, הדתי-לאומי והחרדי. במצב זה, נפתחה הדרך לבני הציבור הציוני-דתי להשתלב במערכות המשפיעות, ובכללן המערכת הפוליטית לכל גווניה. יש מבני הציונות הדתית בעמדות בכירות בכל גווני הקשת הפוליטית, ב'ליכוד', במפלגת העבודה', ב'יש עתיד', ו… גם ב'בית היהודי. וגם מפלגות חרדיות זוכות לקולות רבים מבני הציונות הדתית…

      ולאידך גיסא, יש יותר ויותר כאלה שאינם מגדירים עצמם 'דתיים', המרגישים 'בבית' ב'בית היהודי', בהבינם שללא העצמתם של ערכי אמונה ומסורת, תשקע הרוח הלאומית. מהנסיון של שרת המשפטים איילת שקד נראה ששיתוף הפעולה מטיב ומחזק את ערכי הציונות הדתית.

      כוחה של הציונות הדתית הוא ביכולת לאחוז בשני הקצוות. מחד להעמיד חזון גדול, ומאידך לאחוז במידת הסבלנות והפרגמטיות, תוך התמודדות נכונה עם המציאות העכשוית המורכבת מאד, שאלות שהמענה להן אינו חד-משמעי ולא יכול להיות 'שווה לכל נפש'..

      בברכת תהא שנת עוז וחכמה, ש.צ. לוינגר

      • פלא פלאים! איש הסינתיזה השמנונית, ההרמוניה השמאלצית הקבועה, הפך עורו, והוא הקורא כעת לפילוג!!

        האם ירד לך סוף סוף האסימון והבנת כי גם כשיגור זאב עם כבש, לא ניתן יהיה להושיב סביב שולחן אחד למשל את חומץ בן חומץ, מגודל פאות לחיים בן מגודל פאות לחיים, משה ליכטנשטיין, יחד עם ישראל צבי טאו מארמון החתול הגואל?

        אם אחר ככלות הכל הבנת זאת, הרי סימן טוב לשנה החדשה – ת'הא ש'נת ע'רעור ח'רד"לים! (רק לא ת'הא שנת ע'רוות ח'ב"דניקים… זו הרי נגלתה ונפרעה כבר בספרו של מרן שליט"א…)

    • תיקון ל'להחליף...'

      פיסקה 2, שורה 3:
      … שכשמרבית שואפי המודרנה. עוד חלמו…

  2. סינתיזה אינה הרמוניה, ושתיהן אינן טשטוש (לדינ"ר)

    בס"ד כ"ח באלול ע"ז

    לדינ"ר – שלום רב,

    הן הסינתיזה והן ההרמוניה אינן מטשטשות ניגודים והבדלים. נהפוך הוא: שתי המגמות מודעות לחשיבות של שני הקטבים המנוגדים. הסינתיזה תשאף ליצור 'דרך אמצעית' שתיתן ביטוי במינון מסויים לשני הקטבים, בעוד שההרמוניה מבינה בחשיבות קיומם של שני הניגודים זה בצד זה, שרק כאשר כל צד נבנה בשלימות בפני עצמו, תוך הדגשת ייחודו – רק בשלב הבא יכולה לבוא הסינתיזה המאחדת..

    בברכת 'תהא שנת עידון החריפות', ש.צ. לוינגר

    דוגמא אופיינית לדרך הסינתיזה של הראי"ה קוק הבאת בספרך 'משל"י' שבו הבאת את הדיעה שהאלקים מחוייב לחוקי הלוגיקה, ולעומתה את הדיעה שהקב"ה נמנע הנמנעות ויכול לפרוץ גם את חוקי הלוגיקה, ואת הסינתיזה של הראי"ה קוק שלפני הצמצום היה מקום ללוגיקה אחרת, אך אחרי הצמצום נקבעו כללי הלוגיקה הקיימים כמחייבים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: