עתיד חדש נפתח | שלום רוזנברג

 

אם הטומאה היא תהליך של התמכרות, אז ההיטהרות היא החזרת החירות המוסרית. על הטהרה בעקבות הרמב"ם ורש"ר הירש

בטור הקודם כתבתי על הסליחה שהובטחה לנו בעקבות התשובה. הזכרתי גם את מעמדו של דוד המלך שהראה לעם ואולי גם לעולם כולו את דרך התשובה. סיימתי את כתיבתי עם רעיון שפותח על ידי אחד מאנשי המוסר שהדגיש שאמנם האדם יכול לקבל סליחה על חטאו אך אינו יכול להשיג את מחיקת חטאו. תמיד יישאר בו משהו מהזוהמה של החטא. רשמתי, בדקתי, שלחתי למערכת, והנה ככל שעבר הזמן הרגשתי יותר רע! האמנם לא אוכל אף פעם למחוק את חטאתי? האמנם חלק מהחטא ילווה אותי תמיד לנצח? משהו כאב לי והימים מאז העסיקו אותי בכאב זה. כעת מבקש אני לשתף אתכם עם חזרתי בתשובתי על מה שכתבתי. חזרתי למקורות ונדמה לי שהם ניסו לנחם אותי. נראה לי אף שהם צודקים.

חירות נגד הטומאה

אחד הגדולים שפיתח את העמדה הנגדית לטענה בדבר אי–אפשרות מחיקת החטא היה הרי"ד סולובייצ'יק בספרו "על התשובה", אולם כאן מבקש אני להכניס לדיון שלנו את ר' שמשון רפאל הירש (הרש"ר הירש). אחד הדברים היסודיים שהוא מדגיש הוא ההבדל שבין מושגי היסוד "כפרה" ו"טהרה". המושג כפרה הוא פשוט יחסית. הכפרה מהווה מעין כיסוי המגן על האדם מהעונש. בטהרה, לעומת זאת, אנו עוברים לעולמו הפנימי של האדם. הטומאה, או בעצם החטא, "כבשו" את האדם מבפנים,  והוא – האדם – כבר לא ישתחרר ממנו. זוהי המשמעות של הביטוי בפרקי אבות (ד, ב): "שכר עברה עברה". במחשבתו של הרש"ר המוקסם מה"חיים" שבמילים העבריות הוא קושר את ה"טומאה" עם "איטום", וכבר קשרו חז"ל "טומאה" עם "טמטום". החטא והטומאה לא ישחררו את האדם מפני ששניהם קשורים עם סיבתיות חיצונית וגם פנימית מוחלטת המשעבדת את האדם.

הטהרה היא החזרת החירות המוסרית של האדם כנגד הטומאה שהיא מעין תהליך של התמכרות מהירה וכיבוש: "…החיים שבתוכנו נוהגים על פי חוקים שאינם ניתנים לשינוי, כשלעצמם. אך ביד ה' לשנותם". זוהי הטהרה. הקב"ה "מוכן בכל עת לפתוח עתיד חדש… בלא קשר עם הזרע שנזרע בעבר… יום הכיפורים פותח שער לעתיד מחודש".

כאן יתקשרו רעיונותיו של רש"ר הירש עם שמות הקודש של הקב"ה. וכדי לעקוב אחריהם נחזור לתחילתה של פרשת וירא, שָׁם שני השמות ש"נפגשים" כשמות הקודש הם כמובן "א–להים" והשם המפורש, שם הוי"ה, השם בן ד' אותיות. א–לוהים הוא לפי רשר"ה "הא–ל הנסתר הפועל בעולם הנגלה". הייאוש, הלעג, העוני והיגון נבעו מהתנאים שא–לוהים השאיר אותם לנפשם. אך הופעת ה' בשם המפורש משנה את ההיסטוריה ומאפשרת את ההיטהרות מהחטא.

כידוע, חיבורו ההלכתי הגדול של הרמב"ם "משנה תורה" מחולק ל–14 ספרים, ומכאן השם הי"ד החזקה. כל אחד מי"ד ספרים אלה מסתיים בתוספת הגותית הקשורה עם אחד הנושאים הנידונים שם. עם סיומו של הספר העשירי, הדן בדיני טהרה, מוסיף הרמב"ם דיון על מהות הטומאה. הוא מוסיף הערה חשובה שלפיה דיני טומאה וטהרה אינם תוצאה של מהות ממשית כלשהי, אלא הם חוקים, גזרות, שקבע הקב"ה בנושאים אלה.

כאן ממשיך הרמב"ם להשוואה בין טומאה וטהרה לבין תופעות נפשיות ויוצר קשר בין התחומים. הוא כותב שיש הקבלה בין הדין בהלכות טהרה שהמכוון לבו להיטהר – "כיוון שטבל טהור", ובין הטהרה מהטומאה שבעולם הנפשי, "המכוון לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות אָוֶן והדעות הרעות". את ההקבלה שבין הטומאה לבין החטאים מדגים הרמב"ם מהפסוקים ביחזקאל ל"ו (כה–כח):

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכם.

כאן מתחברים דבריו אל המקורות העתיקים: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

לא להניח נפשו לנפשה

הערה אחרונה. הוגים רבים נלחמו כנגד רעיון התשובה. אחד ממצביאי מלחמה זאת היה פרידריך ניטשה. כשקראתי בפעם הראשונה את כתבי ניטשה הערתי לעצמי בשולי ספרי שאני שומע קול נביא, נביא הסיטרא אחרא. ודווקא בשל כך, עיון בדבריו יוכל להבהיר לנו יותר את מלוא משמעותה של התשובה. וכך הוא כתב:

הגיבורים האמיתיים אינם המתחרטים והמתייסרים, אלא "הפושעים שעמם דוסטוייבסקי חי בבית הכלא… כל כולם טבעים איתנים", שלא חזרו בתשובה, "העולים בערכם" על מי שנשבר ("הרצון לעוצמה", 233). בסעיף "נגד החרטה" (מס' 235) הוא כותב: "אינני אוהב סוג זה של פחדנות שאדם נפחד ממעשהו; אל לו לאדם להניח את נפשו לנפשה בלחצם של קלון ומבוכה היורדים עליו לפתע. טובה בשעה שכזאת גאווה קיצונית". ישראל אלדד ז"ל, מתרגמו של ניטשה, עיצב כאן ביטוי עברי נפלא. אסור לאדם להניח "נפשו לנפשה", את נפשו לבד, ללא  השגחה, אף לרגע. דברים נוראים עשויים להתרחש בתוך הנפש אם לא נשמור עליה בקפדנות!

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 בספטמבר 2017,ב-גיליון ניצבים וילך תשע"ז - 1049, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: