אסופה של שבעים שירים ישראלים וביאוריהם, המתכתבים עם תפילות הימים הנוראים, יוצקת משמעות חדשה בחוויות המוכרות של החגים ובמשפטים הידועים מן התפילה. גשר בין תפילה ליומיום

שברים נאספים לשירה

שירה ישראלית המתכתבת עם תפילות הימים הנוראים

עורך: מרדכי דוד (מודי) כהן

איתמר, 2017, 203 עמ'

אפשר לכנס אנתולוגיות שירה יפות סביב נושאים שונים ומשונים – אבל נראה שהימים הנוראים הם נושא מתבקש במיוחד. נושא נדרש, צמא. אולי אפילו יותר מפסח והגדתו, נושא האנתולוגיה הראשונה של מודי כהן, מלפני שנה וחצי, שהצלחתה הרתה את אחותה הקטנה.

כי אלול–תשרי הם צימאון לשירת אמת. המיתרים שבגוף נדרכים אז אליה. זו אווירת ההתכנסות וההתבוננות, ההרהור וחשבון הנפש; זו הרומנטיקה הקודרת של שינויי מזג האוויר; אלו היראה והתחינה, שעוררו גם את אבותינו ורבותינו להרבות בימים הללו תפילה ושירת קודש; וזהו המגע הרב שהתקופה הזו כופה על כולנו עם שירת קודש זו, עת פינו מלא פיוטים וסלינו מסולאים בסליחות, המעורר בנו אף הוא כימהון למילים משלימות, אולי נוגעות יותר, ארציות יותר, אנחנו יותר.

ציבור רחב, רחב בהרבה מקהל קוראי השירה הרגיל, שותף לכימהון הזה ביודעין ובלא יודעין, בפועל ובכוח, ואליו מכוונת האנתולוגיה החדשה. היא מציעה לכל שיר קצר דברי הסבר, מפורטים מעט יותר מאלה הקצרצרים שניתנו באנתולוגיה לפסח אך עדיין קצרים, מנהירים ומנגישים. מדיניות בחירת השירים מתעדפת במוצהר את הקצר, הנהיר והכתוב בגובה העיניים. גבולות הגזרה הם שירה לירית ישראלית עכשווית, מן העשורים האחרונים (בחריגות מה), ועוד אעקם על כך מעט את האף בהמשך, אבל כמו שאמר מנחם בגין: אז שיהיה לי אף עקום. אל הליריקה הפשוטה הזו נכספות עכשיו כנראה מרַב הנפשות המפללות.

השופר כ"רִאשׁוֹן הָעֲקוּמִים הַהֲגוּנִים". שולמית כרמי, שריפה 3, 2017
מתוך התערוכה "הרס־בנייה", המוצגת בגלריה משרד, רחוב זמנהוף 6, תל אביב.
צילום: רן ארדה

קול בחיפוש

בעמודיו הראשונים של המבוא, שהם מן המעניינים בספר כולו, מיטיב העורך לעמוד על טיבו של החֶסר שממלאים בימים הנוראים השירים הליריים המודרניים, ועל ערכם הרוחני והתרפויטי של האחרונים. השירה הישראלית, הוא אומר תחילה בצדק, מדברת במקומנו, מפינו. "ייתכן שהיא משמיעה את הקול שאנו מחפשים בתוכנו. התיאורים העולים משירה זו נוגעים לנו ומייצגים אותנו".

הוא מונה שני הבדלים חשובים בין השירה הלירית המודרנית לבין התפילה, שהם אולי הצידוק הגדול לספרו, הרבה מעבר לעניינים בנאליים כגון לשונם הקשה של הפיוטים בתפילה. האחד הוא הקולקטיביות של התפילה, הנאמרת כמעט כולה בלשון רבים ועוזרת ליהודי המתפלל בציבור להרגיש "חלק מן הכלל" ו"להזדהות עם צורכי הזולת" – לעומת הנימה האישית של השירה הישראלית. "לשון היחיד מבטאת את אחת הבעיות של העולם המודרני – הבדידות"; והניסיון לצאת מבדידות זו הוא כדבריו נושא נפוץ בשירים. ועם זה הוא ממשיך ואומר, ושוב בצדק, כי היות שהמשורר "חושף את עולמו הפנימי, הכואב", הוא יוצר אצל הקורא הזדהות עם הזולת.

אמנם, למקרא השירים שבספר, מזדקרת התחושה שהגזמנו: שיש מתאם בין התבצרות של שירים בנסיבות הספציפיות של חייו האישיים של כותבם לבין בנאליות והיעדר מעוף שירי. יש לזה אפילו סימפטומים אופייניים. התעסקות באוכל ושתייה, למשל. כשמשורר מדבר על כוס התה עם נענע או בלי שלו, ספל השיר נוטה להישמט מידו ארצה. מעניין היה גם לראות, אחד לאחד, כי שירים צרים, שהאנטר מוקלד בהם אחרי כל מילה או שתיים, הם חשודים מיידיים בהתחזות.

ההבדל השני בין שירת התפילה לבין השירה הלירית מושפעת–החגים הוא "אמונה מול צעקה": ההנחה של התפילות כי האדם תלוי באלוהים ועל כן משווע לחסדו, לעומת מגוון הרגשות הגדול יותר, וביטויו הסוער יותר, בשירה. זה יכול להתבטא גם בכעס ובהתרסה, אבל ממש לא רק. דווקא הביטוי הרגשי העז מלגו אך המאופק מלבר הוא תכופות ממבחניו החשובים של שיר, ושירים רבים בספר עוברים את המבחן הזה ומְעַלים את הנפש באופנים ששירת הפיוט, הנשגבת בדרכה, מתקשה בהם.

למשל – "תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה", מבקשת אפרת ביגמן בשיר יפה, "עַסֵּה מָה שֶׁתּוּכַל, / כִּי קְשֵׁה עֹרֶף הוּא"; וזו התחכמות, עסה במקום עשֵׂה, תפן במקום אל תפן במקרא, קושי וקשי–עורף במובן המממש את המטפורה לגופניותה, ולא כל ההתחכמויות בשירי הספר הזה עולות יפה (בייחוד לא באותם מקרים ששיר שלם נבנה על התחכמות אחת, אפילו בלי תימוכין של יופי צלילי או מטפורי) – אך כאן זו התחכמות קולעת היודעת לצבוט את הלב. וביגמן ממשיכה עוד כמה שורות עד הסיום, "וְאִם לִפְעָמִים הוּא לֹא קָם וּמִתְרַצֶּה, / לֹא מִתְנַעֲנֵעַ כְּלוּלָב אוֹ אַפַּיִם מִשְׁתַּחֲוֶה, / בְּבַקָּשָׁה הָבֵן נָא. לְעִתִּים קָשֶׁה".

היתר שתיקה בתפילה

עוד מדבר כהן על כך שהשירים החדשים יוצקים משמעויות חדשות, או דגשים חדשים, בחוויות המוכרות של החגים ובמשפטים מן התפילה שהיו לקלישאות – ושהדבר אפילו מלמד את הקורא לחפש משמעויות חדשות כאלו בעצמו. בכך, השירים מגשרים בין חדש לישן, בין תפילה ליומיום, ואף בין חילונים לדתיים – מפגש הניכר היטב במבחר, ושניכרת בו גם הישמרות מפני קצוות מתריסים מדי או כנועים מדי.

ואכן, יציקת המשמעויות החדשות, רבות מהן מחוץ לעולם הקודש, היא מאפיין שכיח בשירים שבאסופה. מיהודה עמיחי בשירו המוכר "פיוט לימים הנוראים" עם השורה החוזרת "והיא תהילתך" ההולך בעקבות תפילות המלכת ה' ואווירתן אך מוצא את השגב ואפילו את הבכי דווקא ביומיומי ביותר; דרך ההכרזה שבתחילת כל נדרי "על דעת המקום ועל דעת הקהל… אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" שרבקה מרים מכניסה אליה במפתיע הכרזה של היתר שתיקה בתפילה והבלגה על זכר המוראות, וחיים שטנגר מעביר אותה אל העבריינים שבכלא, שזה הזמן לשוחח איתם; ועד שורה שלמה של שירים המלבישה בגשמיות של שערים חורקים ולוכדי–אדם את מוטיב "פתח לנו שער בעת נעילת שער", ומשחקת איתו כמעט עד שחיקה. ברובד מדרשי, המגלה פנים חדשות, פסיכולוגיות, כהמשך ישיר לפרשנות רבותינו, מעניינים למשל שני שירים על השופר: נעמה הנקין הי"ד המדברת על השברים הנאספים "לִכְדֵי תְּקִיעָה גְּדוֹלָה וּשְׁלֵמָה", ושירו של מירון ח' איזקסון על השופר כ"רִאשׁוֹן הָעֲקוּמִים הַהֲגוּנִים".

שבעים שירי הספר (סמלי: שבעים פרים, ונשלמה פרים שפתנו) מסודרים ב–11 שערים נושאיים קצרים, על פי סדר האירועים בימים הנוראים – מאלול עד נעילה. הדבר נוח ושימושי; והיות שנושאי השערים נקבעו מתוך התחשבות במצאי השירים הקיים, הוא מספק אינדיקציה סטטיסטית מעניינת: מהם ההיבטים בימים הנוראים המושכים משוררים? ובכן, הנושאים המככבים שאינם צפויים מאוד הם השורה "מי במים ומי באש" מהפיוט "ונתנה תוקף", "כל נדרי", וענייני פתיחת שער השמים ונעילתו. בולט בחסרונו שער על תשובה – ובכלל, התייחסות לעשרת ימי תשובה; משערי השופר ו"ונתנה תוקף" יש קפיצה ישירה לכפרות. כאמור, כנראה בשל מחסור בחומר. משורר התשובה – כבר הרב קוק חיפש אותך. הנולדת כבר?

ואולי עוד עניין כמותי כביכול, אך עקרוני, שהעין מתעוררת אליו בעזרת הספר: מאלף לראות כיצד המילה "נפש" מככבת בשירת הימים הנוראים החדשה, כלומר בדמיון הקולקטיבי שלנו לגביהם. צירוף מקרים או לא: שני שירים רצופים בספר, הנקראים "הימים הנוראים" ו"בימים הנוראים", מתרכזים במשחק עם המילה הזו. נעם רחמילביץ', בשיר הראשון, שיר שחוץ מכותרתו אין לו קשר לנושא הספר (מקרה כמעט יחיד בספר הזה, לשמחתנו), מנגיד בין קשיש עני האוסף בקבוקים כדי "לְהָשִׁיב אֶת נַפְשׁוֹ בַּיָּמִים הַבָּאִים" לבין מטוס שטס אז בשמים שהוא ציפור "הַמְּשִׁיבָה נוֹפְשִׁים אַל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת"; הביאור, אגב, מסמיך בין השורות הללו אך משאיר לנו להירמז ואינו מפנה את תשומת לב הקורא במפורש לכפילות של ההשבה והנפש. ואחריו שירו של אריה סיון המשחק בעדינות עם הנפש שבביטוי "איני יודע את נפשי".

איפה אלתרמן ואצ"ג?

קטעי הביאור כתובים בתבונה רבה בידי צוות עוזריו של העורך, מורים לספרות. הקורא הלא מיומן ייכנס בעזרתם בשערי השירים. גם קורא מנוסה מצא בהם דגשים שלא הבחין בהם. אעיר בכל זאת על שתי החמצות לכאורה. בביאור שירו של אלחנן ניר "כוונות ליום א' דראש השנה" מבוארת השורה "וְיִסְתַּכֵּל בָּרְאִי וְיַשְׁלִיךְ עַצְמוֹ עַל הַמַּיִם" (המשלבת את חשבון הנפש עם מנהג התשליך) כאילו נאמר בה "אל תוך המים", לא על, והמים אף מתוארים בביאור כביוב, אין לי מושג למה. בשירה של לאה גולדברג "נעילה" היא נזכרת באישה מעזרת הנשים בבית הכנסת של ילדותה, שנהגה לצעוק בתפילה, ואשר נכרתה בשואה – ורוצה לצעוק כמוה אך "אֵינִי זוֹכֶרֶת / אֵיךְ מְדַבְּרִים אֶל מַלְאָכִים מֵתִים / בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה". המבאר אולי לא העלה בדעתו שאצל גולדברג החילונית מלאכים (שלא לומר אלוהים עצמו) הם ישות מתה, ופירש – דומני שלתפלצתה של גולדברג שונאת הקיטש – שהאישה המתה הפכה למלאך.

העמל הברוך שהושקע בספר ניכר גם מחוץ לביאורים. העורך ואנשיו עברו על קובצי שירה רבים, ואת כאב הראש של השגת אישורי זכויות יוצרים אפשר לדמיין רק בחלומות רעים. הם אף הוציאו קול–קורא למשלוח שירים, וכך נתנו הזדמנות גם לכותבים מרכזיים פחות וליוצרים חדשים. הרַף קצת סלחני, אולי בשל רוח הימים שבלוח, אולי בשל כמותו המוגבלת של החומר המתאים, וכמדומה גם בשל הקפדה יתרה במתן ייצוגיות למגזרים ומגדרים, ומתוך תחושת שליחות של גילוי קולות חדשים גם אם אחדים מהם טרם בקעו מביצת הסדנה, וגם, מנגד, בגלל יראת כבוד מופרזת כלפי משורר מבוגר ומוערך זה או אחר. ועדיין – הרמה מכובדת, אין שיר שהוא לגמרי מיותר, ומתקבלת תחושה מאירת–פנים שהשירה אינה בשמים, שגם אתה הקורא מוזמן לנסות.

בבחירת השירים דומה שנעשה גם ניסיון להימנע משידור–חוזר של שירים ששובצו במחזורי "ממך אליך" הפופולריים לימים הנוראים שערך יונדב קפלון; השירים במחזורים ההם מעטים ורובם המכריע עילית שבעילית. למען הגיוון, אולי, מקומם נפקד פה. מוצדקת פחות היא התנזרות אחרת שנקט העורך: ממשוררי השירה הגדולה של סביבות אמצע המאה העשרים. הספר אמנם מתמקד בעשורים האחרונים (ארבעים שנה, נאמר במבוא), אך היות שממילא יש בספר חריגות אחדות למשוררים שפעלו לפני יובל שנים ויותר, כגון לאה גולדברג ואברהם חלפי, דומה שהיעדרם של נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי מבטא הימנעות מכוונת משירה נשגבת מדי, שאינה בגובה העיניים.

צובטת בלב המחשבה על מבחר מקיף של שירה "המתכתבת עם תפילות ימים הנוראים" שאין בו לא משירי "עִם אלי הנפח" של אצ"ג, או לפחות משהו יום–כיפורי אחר משירתו הרליגיוזית המאוחרת, ולא משירי "שמחת עניים" של אלתרמן, המאלתרים אימה וחיל קיומיים על גבי ציטטות פיוטי יום כיפור ברצף שירים מעורר חלחלה –  מ"הבוגד" המופיע במחזור של קפלון והמשך ב"שיר של מנוחות" וב"נופלת העיר": "אָב נוֹרָא וְנוֹצֵר וְלַמָּוֶת קוֹצֵר, / לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן יֻלַּדְנוּ! / מִן הָעִיר הַמֻּדְבֶּרֶת חָצֵר חָצֵר, / לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן, אָב נוֹרָא וְנוֹצֵר, / תַּעֲלֶה רִנָּתֵנוּ – אָבַדְנוּ!"

הכוכבים נשארו אפוא בחוץ, אבל מי כעמך ישראל ביום הכיפורים יודע שגם שמחת עניים שמחה היא – ואנו נסתפק אפוא באנתולוגיה הנוכחית בשירה שבגובה העיניים או מעט יותר, ונהיה, כמאמר זלדה בשירה "בערב יום הכיפורים", אֶחָד מִן הָעֵצִים בַּיַּעַר. וגם בגובה העיניים הזה, וגם אם חדרו לספר כמה שירים בינוניים בעיניי, הרי כך כתב אורציון ברתנא בשירו "שירה" (שכמובן אינו כלול בספרנו): "מְשׁוֹרֵר בֵּינוֹנִי / כּוֹתֵב שִׁיר בֵּינוֹנִי / בְּלַהַט / שֶׁאֵינוֹ בֵּינוֹנִי כְּלָל. / בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן / יִתָּכֵן / שֶׁקּוֹרֵא בֵּינוֹנִי יִקְרָא בּוֹ. / יִתָּכֵן / שֶׁדְּמָעוֹת תַּעֲמֹדְנָה בְּעֵינָיו / בְּצַעַר / שֶׁאֵינֶנּוּ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלָל".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז