יהודי לפני ישראלי | יואל רפל

 

אלי ויזל אהב את מדינת ישראל והיה מסור לה בכל נפשו, אבל לא ראה בה תנאי מחייב לקיום היהודי. בעקבות תפיסתו הציונית והיהודית, עם שנה לפטירתו

במאמר שפרסם אלי ויזל בחודש מאי שנת 1985, סמוך ליום השנה הארבעים לסיום מלחמת העולם השנייה וליום העצמאות ה–37 של מדינת ישראל, תחת הכותרת "מדוע אינני חי בישראל", הוא כותב:

אם מישהו היה אומר לי בילדותי כי בימי חיי אראה בהקמת מדינת יהודית בארץישראל, לא הייתי מאמין. אם מישהו היה אומר לי שלא אחיה במדינה היהודית, הייתי עוד פחות מאמין. אך העובדה היא שאינני חי במדינה יהודית.

ויזל מעולם לא חי בישראל. תקופת השהות הארוכה ביותר שבה חי בארץ הייתה שלושה חודשים. כאשר נשאל (ב–2014) על ידי נחום ברנע "על מה אתה מתחרט?", השיב: "עד עכשיו אינני יודע למה לא עליתי לארץ".

"אינני מודאג מאויבינו, אני מודאג מעצמנו".
מתוך ההצגה "עיר המזל" המבוססת על ספרו של אלי ויזל
הצגות הבכורה בפסטיבל עכו, 8־ 10.10 , חול המועד סוכות

שוויון בין ישראל לגלות

הציטוטים השונים מדברים שאלי ויזל אמר או כתב מעידים על דואליות ביחסו למדינת ישראל. מחד, המדינה היהודית היא יסוד לקיום יהודי. מאידך, המהות היהודית היא קיום חיים יהודיים בגולה. גישה זו קיבלה ביטוי צרוף בנאום שנשא בפתיחת עצרת הסוכנות היהודית שהתקיימה חודשים ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים. הנאום בירושלים היה לרגע מכונן במסכת היחסים בין ויזל ומדינת ישראל. דומני שבנאום זה התווה ויזל, יותר מבכל מקום אחר בכתביו או בהרצאותיו, את השקפתו על מדינת ישראל.

באותו נאום דרש ויזל שוויון בין ישראל לגולה. וכך אמר: "העם היהודי שבתפוצות אינו עושה די למען מדינת ישראל ואילו מדינת ישראל אינה עושה די למען עם ישראל… אינני מודאג מאויבינו, אני מודאג מעצמנו… יהודי התפוצות מצפים ממדינת ישראל לחזון נבואי ואילו מדינת ישראל שולחת להם שליחים ליחסי ציבור". בעקבות מלחמת יום הכיפורים הייתה לויזל גם טענה חריפה מאוד כנגד יהודי התפוצות שאינם נותנים די למדינת ישראל: "היה עלינו לשלוח עשרה בחורים מהגולה על כל בחור שנופל על הגנת מדינת ישראל. יהודים הלכו לבריגדה לשחרור ספרד אך לא קמה בריגדה יהודית למען ישראל המותקפת".

להתבטאויות בנושא ניתן להוסיף כהנה וכהנה. כאשר קיבל את פרס "שומר ציון" (1997) מטעם מרכז רנרט לחקר ירושלים השייך לאוניברסיטת בר–אילן אמר:

עבור היהודי, ובייחוד היהודי שבתפוצות, ירושלים וישראל שוכנים באותו מקום בחיים הפנימיים. אך ישראל היא כעת בעיקר נושא פוליטי, וירושלים תישאר לעד נושא תיאולוגי. לכן ירושלים היא בירתה לא רק של מדינת ישראל אלא גם של עם ישראלהעם היהודי.

נאום זה הבהיר בצורה חדה כי עבורו יש הבדל בין המשמעות של מדינת ישראל לבין המשמעות של ירושלים. בהזדמנות אחרת הוא מעלה את השאלה הקונקרטית:

מדוע אנו נחושים להישאר בגולה? את התשובה לכך ניתן למצוא במספר הסברים: נוכל להזכיר את יד המקרה, המזל, סיבות משפחתיות, מעמדות חברתיים וכלכליים, ואף במקרה הטוב, את המשימה שהוטלה על ידי ההיסטוריה היהודית, מאז ומקדם, לחנך את הקהילות הלא יהודיות הסובבות את חיי היהודי.

תיקון לשואה

מדינת ישראל וכל הקשור בה תפסה חלק משמעותי בסדר היום של ויזל – בכתיבה ספרותית, בכתיבה עיונית, במאמרי עיתונות בגדולים ובחשובים שבעיתוני העולם ובראש ובראשונה "הניו יורק טיימס" שהיה פתוח בפניו בכל עת, וכן בהרצאות ובשליחויות מדיניות, בעיקר בתוככי הממשל האמריקני, שביצע על פי בקשות ישירות מירושלים.

כל שנות פעילותו הוא הקפיד שלא להביע באופן פומבי את דעתו בסוגיות אקטואליות שהעסיקו את החברה הישראלית. "אינני חי בישראל ועל כן גזרתי כך על עצמי", היה משיב לכל פונה. קשר של ממש בנושא הארצישראלי מתקיים בין שלושה מספריו: "הלילה", שהוא הספר הנפוץ ביותר בעולם על השואה; "השחר", המתאר מאבק של מחתרת יהודית, כנראה האצ"ל, בארץ ישראל נגד שלטון המנדט; ו"הקבצן מירושלים", שנכתב על רקע ימי החרדה שקדמו למלחמת ששת הימים ומשמעות הניצחון הגדול לפני חמישים שנה.

בין "הלילה" ו"השחר" מתקיימת זיקה ישירה המקבלת ביטוי אף בשימוש באותן מילים. כך, למשל, אחד האירועים המרכזיים ב"הלילה", שנידון במאמרים רבים, הוא אירוע תליית שני מבוגרים וילד במחנה ההשמדה, כאשר מול הילד התלוי עולה השאלה: "היכן הוא א–לוהים?". התשובה היא "הוא תלוי על העמוד". עונש התלייה הוא היסוד לספר "השחר" כאשר השלטון המנדטורי רוצה לתלות חבר מחתרת יהודי. בתגובה חוטפים חברי המחתרת חייל בריטי ומאיימים כי יוציאוהו להורג אם חברם ייתלה. הלוחמים היהודים יכולים ומבקשים לעשות את מה שלא יכלו לעשות אחיהם במחנה ההשמדה הנאצי.

הדו–שיח שמנהל ויזל בין שני הספרים התנהל אז באירופה ובארץ ישראל. בבית משפחת ויזל בסיגט התנהל בשנים 1943–4 ויכוח בין ההורים האם לעזוב את העיירה ולצאת עם אישור כתוב שהיה בידם לארץ ישראל או להישאר עם כל הקהילה. ההחלטה שהתקבלה ידועה. באותם ימים התנהל בארץ ויכוח האם לצאת למאבק בשלטון הבריטי או "להתנהג יפה". הניסיון מהעיירה מלמד את המחבר ב"השחר" שהייתה חובה לצאת למאבק בבריטים. הספר השלישי, "הקבצן מירושלים", ששמות גיבוריו זהים לשמות הגיבורים ב"השחר", ממשיך קו מחשבה זה ומייצג את ההשקפה כי הניצחון הגדול בקיץ 1967 הוא ראשית הגאולה, תיקון לאירועים הקשים של השנים 1939–1945.

השקפה אוטונומיסטית

ההשקפות המיוצגות בספרים הן בגדר מבט על בסוגיית העם היהודי ומדינת ישראל. כאשר הוא נדרש לצד הפרקטי של הנושא, הדברים מקבלים ביטוי נוסף. דומני שהניסיון האישי מבטא את הדברים בצורה חדה ביותר. בשנת 2008 נסעתי לסיור בעיר ריגה, בירת לטביה, כחלק מסיור גדול בארצות הבלטיות. במהלך שיחה שקדמה לנסיעה אמר לי אלי ויזל: "אתה מכיר את סיפור חייו של שמעון דובנוב?". סיפרתי מעט מהידוע לי, ועל כך שדובנוב נרצח בריגה ב–1941 על ידי חייל גרמני שהיה שנים קודם לכן סטודנט שלו באוניברסיטת היידלברג. מנקודה זו עברה השיחה לדון בהיסטוריון הדגול שדקה לפני שנורה קרא לכל היהודים שעמדו סביבו: "כתבו יהודים. כתבו. אל תפסיקו אף רגע. כתבו הכול".

ויזל אהב את דובנוב והעריך מאוד את מפעלו ההיסטורי. ביטוי מפורש לכך נתן במאמר גדול שפרסם בשם "בעקבות שמעון דובנוב" וכן בהרצאות רבות שנשא על קורות חייו. ממני הוא ביקש בצורה מאוד קטגורית: "תנסה לאתר את המקום שבו ירה בדובנוב החייל הגרמני ותצלם לי את המקום. אני רוצה לראות את המקום המדויק". מעצם התמקדות השיחה בהיסטוריון דובנוב היה ברור כי הוא קרוב לליבו וכי אימץ את השקפותיו על העם היהודי ועל מקומה של ארץ ישראל בחיי היהודים בכלל ושלו בפרט.

אך היה בשיחה הזו הרבה מעבר להיסטוריון ולסופר דובנוב שהיה ממקימי התנועה האוטונומיסטית היהודית, תנועה לא–גדולה של יהודים שפעלה במזרח אירופה וביקשה לקיים זהות לאומית–יהודית (כלומר לא רק כדת), הנשענת על בסיס אוטונומיה קהילתית בגולה. האוטונומיזם שאף לא רק למתן אמנציפציה ליהודים כפרטים אלא הכרה מדינית ותרבותית בקהילה יהודית המקיימת שלטון עצמי.

לתפיסתו של ויזל, כהמשך לדעותיו של דובנוב, צרת היהדות אינה צריכה ואינה יכולה למצוא פתרון מוחלט בעצם קיומה של מדינת ישראל. המדינה אמנם צריכה לשמש מוקד משיכה אך בעיקר ליהודים הסובלים בארצותיהם או נדחקים לצאת מהן; ואילו יהודים הנהנים משוויון זכויות ומהאפשרות להיות חלק מהחברה הסובבת אותם יישארו בארצותיהם. ויזל הכיר במרכזיות מדינת ישראל אך זאת כחלק ממערך כוחות של ימים קדומים – ירושלים ובמקביל בבל. הוא התנגד באופן חריף ביותר לשלילת הגלות, בבחינת "צדקה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שפיזרנו בין האומות".

מבחינתו אין כל רע בחיי יהודים תחת שלטון זר כל עוד הם יכולים לקיים את אמונתם הדתית ואת המסורות המקובלות עליהם. העדיפות העליונה היא להיות יהודי והיא קודמת לכל זהות אחרת: "אני מאמין כי יהודי בפתח תקווה חשוב כיהודי בקייב, או בדטרויט. להיות יהודי יותר חשוב מלהיות ישראלי", כתב. בהקדמה שהכין לספר "הלילה" הוא כותב כי ברגע שהקיום היהודי אינו מתאפשר בגולה על היהודים לקום ולעלות לארץ ישראל, קרי מדינת ישראל, ולחיות תחת שלטון יהודי.

אלי ויזל אהב את מדינת ישראל והיה מסור לה בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. בה בעת הוא חייב את קיום הגלות ולא שלל אותה כפי שדורשת האידיאולוגיה הציונית וחשב שאין לחיים במדינת ישראל עדיפות על חיים יהודיים מתוקנים בארצות הגולה. דומה אפוא שהתשובה לשאלה שהציב ככותרת למאמרו "מדוע אינני חי בישראל?" היא אחת: משום שהאמין שזהות יהודית וחיים יהודיים, בכל מקום שהוא, קודמים להגשמת האידיאל הציוני.

ד"ר יואל רפל, שעבד עם אלי ויזל במשך שבע שנים, הוא המייסד והמנהל של ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בספטמבר 2017, ב-גיליון ניצבים וילך תשע"ז - 1049 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אלי וויזל ז"ל, הרב סולובייציק ז"ל וישנם עוד רבים נפלאים ומופלאים בין ז"ל ובין בחיים, אשר אוהבים, מאוהבים, דואגים, מתייסרים עבור מדינת ישראל. כל יום וכל שעה, וכפי שד"ר רפל מצטט "בכל נשמתם, בכל מעודם" – ובכל זאת, את החלטתם האישית לא לעלות לישראל, כשנתאפשרה השעה המופלאה! – הם מנמקים בנימוקים שונים.
    את הנימוק הראשי – ישראל ניתנה כמתנה להוכחת הברית בין ד' לבין אברהם וזרעו, ניתנה מחדש בהר סיני, אחרי חטא המרגלים ובברית עם הכניסה לארץ. הברית מודגשת וחוזרים עליה יותר מאשר מספר הפעמים ש"ברית הקשת בענן" מוזכרת.

    הם בוחרים לגור בחו"ל, ולהטיף "שיהודי לא חייב להיות ישראלי" ולזה "תופרים" עידוד של עליה (של האחר), דאגה כנה המתבטאת בתפילות ושליחת כספים וכו' לישראל. האם הם הולכים מעיר לעיר מכפר לכפר ומעודדים צעירים לעלות? האם אלי וויזל ז"ל הלך מבית כנסת לקהילה וביקש מצעיריה ללכת לישראל אחרי מות כל חייל? בוודאי שלו. הם "דורשים" שישראלים יהיו "אור לגויים וקודם כל אור ליהודי הגולה" – התשובה היא שישראל היא "אור לישר
    אל" בישראל קיים המרכז היהודי המחבר בין הברית לעם ולארץ, והשאר…..יחד נקום ויחד חו"ח ניפול. את נפילת "אור לגויים" ראה אלי וויזל ז"ל באושוויץ. בגלות, אותה בחר מרצונו, הוא ראה במליוני נישואיי תערובת של היהודים.

    יהי זכרו נצוח בקירבנו.

    • בכוח את מנסה להחיות את הציונות המתה?

      כל אחד יגור איפה שהוא רוצה, ואף אחד לא חייב כלום למדינת ישראל המושתנת.

      אשר לפטפוטייך על ברית התורה והארץ, כדאי שתדעי כי מגורים באילת או במצפה רמון ודימונה מבחינה הלכתית כמותם כמגורים במנהטן, ואילו במגורים בעבר הירדן או בגולן הסורי מתקיימת מצוות יישוב ארץ ישראל בדיוק כמו במגורים בירושלים.

      לא הברית מעניינת אותך ואת דומייך, אלא סרחון הפטריוטיזם הציוני שנבלתו מדיפה ריחה למרחוק יחד עם פגר הרצל ומצוות יישוב ארץ אוגנדה שלו.

      על ה'ציונות' של סולובייצ'יק ודומיו אכן יש ללגלג, אך מה רצונך מאלי ויזל? הרי בכתבה נאמר בפירוש כי לדעתו יהודי בפתח-תקווה אינו טוב מיהודי בדטרויט, וכך האמת. וזהו כמובן כששניהם דתיים; כשמדובר בחילוני בארץ ישראל – חתול בדטרויט טוב ממנו, גם אם מדובר בחילוני ההולך ל'קרבי' ומקיים את כל יתר המצוות החדשות מקרוב באו של המסרחניקעס.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: