העלייה – קווים לדמותה | אליהו בירנבוים

לאחר תקופות של הגשמה וציונות, יהודי התפוצות כבר אינם חשים צורך עז לעלות לארץ. על מגמות שונות בעלייה לישראל, לרגל 45 שנים לעלייתי ארצה כנער

בימים אלו אני חוגג 45 שנה לעלייתי לארץ. הייתי בן שלוש עשרה וחצי כשנפרדתי מהוריי ומאחותי שבאורוגואי, ועליתי בגפי למדינת ישראל. בימים ההם, היו אלה תוכניות של "עליית הנוער" שעזרו לנערים לעלות לארץ, בדומה לתוכנית "נעלה" (נוער עולה לפני הורים) כיום. ימים של אידאולוגיה ציונית וערגה לציון.

פעמים רבות שאלו אותי וגם אני שאלתי את עצמי – מדוע עליתי לארץ? כיצד קיבלתי החלטה לעלות לארץ בלי הוריי? כיצד נער צעיר מקבל החלטה גורלית להמשך חייו? נדמה לי שבפרספקטיבה של שנים, גם לי קשה להשיב כיום על השאלה, אולי בגלל שאין תשובה רציונלית לשאלה זו ואולי בגלל שיש לה תשובות רבות.

אנו קובעים את גורלנו
ועתידנו, ודי בסיבה זו
כדי לראות בעלייה לארץ
ערך גדול. עולים מצפון
אמריקה בשדה התעופה
בן גוריון, 2017 .
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ברכה בברית המילה

הציונות מבוססת על כך שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. הזיקה של כל יהודי לארץ ישראל ולמדינת ישראל היא זכות שנותנת לכל יהודי זכאי חוק השבות להרגיש שמדינת ישראל היא הבית. אין בלבי ספק שעלייתי לארץ ועליית רבים וטובים אחרים הייתה מתוך מניעים ציוניים, מתוך חינוך לעלייה לארץ כחלק מדרך חיים וקיום החזון הציוני. רוחה של הקהילה שבה גדלתי הייתה ציונית, השליחים בבית הספר ובתנועת הנוער "בני עקיבא" באו מארץ ישראל והביאו עמם רוח של אהבה לציון ולמדינה היהודית. כך שבהחלט עליתי לארץ מתוך ציונות.

האגדה המשפחתית מספרת שבטקס ברית המילה שלי באורוגואי אבי ז"ל הלביש אותי בבגדי מלכות של חייל בצה"ל. הוא הרים אותי באוויר ובירך אותי שאזכה להיות חייל וקצין במדינת ישראל. לימים, כאשר החלטתי לעלות לארץ, התייצבתי בפני אבי בחיל ורעדה. אמרתי לאבי שאני מבקש לנסוע ללמוד בארץ. אבי אמר לי: אתה עדיין צעיר ובכל מקרה אמך לא תרשה לך לנסוע. אמרתי לאבי: הלא בברית המילה שלי בירכת אותי שאהיה חייל וקצין במדינת ישראל, וכיצד אזכה לקיים ברכה זו אם לא אגיע לארץ? כיוון שאבי בירך אותי, ביקשתי ממנו להסדיר את הנושא מול אמי וב"ה כך היה. אבי זכה לראות אותי לאחר עלייתי לארץ ואף נפטר בארץ חודשיים אחרי שקיבלתי דרגות קצונה.

למרות שאינני בעל השקפה מיסטית על החיים והמציאות, כקוריוז אוכל לספר שאת דרכי כנוסע בעולם היהודי התחלתי באותה נסיעה מאורוגואי לארץ ישראל בזכות תמיכתו של "אליהו הנביא". הטיסה לארץ הייתה דרך רומא. הגענו לרומא והיינו צריכים ללון בבית מלון עד למחרת בבוקר ומשם לשוב לשדה התעופה לטיסת המשך לארץ ישראל. אנשי עליית הנוער וכמובן הוריי הדריכו אותי שעליי להישאר במלון בלילה מבלי לצאת ממנו. אולם הדרכה לחוד ומעשים לחוד. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הייתי ברומא והחלטתי לצאת ולבקר את העיר עם ההיסטוריה המפוארת ולעבור בשער טיטוס בדרכי לארץ ישראל.

כך לקחתי רכבת מהמלון ליד שדה התעופה לשער טיטוס ולעוד מקומות היסטוריים בעיר. הבעיה היחידה הייתה שכיוון שעוד לא הייתי מנוסה בנסיעות מסביב לעולם, לא לקחתי עִמי את שם המלון ולאחר כמה שעות בעיר פשוט הלכתי לאיבוד ולא היה לי מושג כיצד לשוב למלון כדי לעלות על הטיסה המיועדת לארץ. לאחר הליכה בשווקים וברחובות של העיר עד אחרי חצות הלילה ועם תחושה כבדה שאני עומד להחמיץ את הטיסה שתביא אותי לציון, ניגש אליי אדם בעל חזות תנ"כית שזקן ארוך מעטר את פניו ושאלני בלשון הקודש: "נער צעיר, להיכן מועדות פניך?". השבתי: פניי לציון. והמשיך אותו אדם להקשות: והיכן תישן בלילה? השבתי שאינני יודע את שם המלון. הנ"ל שאל אותי מספר שאלות מזהות על המלון ומיקומו ומיד אמר לי: המלון שלך הוא מלון "שערי רומי", והוא נמצא ברחוב קסטלו 33. הוא ליווה אותי לרכבת ואף קנה לי כרטיס וסימן לי במפה היכן לרדת, וכך עשיתי. גם בזכותו אני נמצא כיום בארץ למרות שאינני יודע את שמו ואת זהותו.

הרב בירנבוים
בשירותו הצבאי, 1979

שלבים בעלייה

נדמה שאת מצב העלייה לארץ במשך 69 שנות קיומה של המדינה ניתן לחלק לשלוש תקופות שונות. השלב הראשון הוא שלב המשבר וקיבוץ הגלויות. בשלב זה, מיד לאחר הקמתה, מדינת ישראל שימשה כמרכז העם היהודי וכמקום מקלט ליהודים מקהילות במשבר. התהליכים של הקמת המדינה וזיכרון השואה, הגעת הניצולים לאחר השואה והגעת עליות מקהילות שונות אשר היו במצוקה הביאו את העולים הראשונים למדינה. בראשית שנותיה של המדינה עלו קהילות שלמות מבולגריה, ממרוקו, מעיראק, מתימן, מהודו, מקוצ'ין ועוד. מדינת ישראל שמרה על העם היהודי והעם היהודי שמר על מדינת ישראל.

השלב השני הוא שלב המלחמות והציונות. מלחמת העצמאות ומלחמות ששת הימים ויום כיפור היו סמל לגבורה יהודית וגרמו ליהודים רבים לעלות לארץ; לא מתוך פחד וחשש לחייהם אלא מתוך אמונה שטוב לחיות בארצנו ואולי גם טוב למות בעד ארצנו. המלחמות הביאו לגאווה יהודית ולהזדהות עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

אבל כיום אנו נמצאים לדעתי בשלב השלישי והקשה מכולם. העם היהודי הפך לעם קוסמופוליטי. היהודי החדש מרגיש את עצמו כאזרח העולם ומרגיש בכל מקום בבית. היהודים בעולם מגדירים את עצמם כבני העם היהודי אבל לאו דווקא כבני האומה הישראלית שמדינת ישראל היא מרכזם ומולדתם. המרכיב של מדינת ישראל איננו מהווה אצל יהודים רבים גורם חשוב בזהותם היהודית וכך הולך העם היהודי ומתרחק ממדינת ישראל. בדו"ח "פיו" האחרון בארצות הברית פורסם ששבעה מתוך עשרה יהודים בארצות הברית מרגישים קשר רגשי עם מדינת ישראל (69 אחוז) אבל אין בכך אמירה שהם חושבים על עלייה לארץ. 43 אחוז מיהודי צפון אמריקה רואים את זהותם היהודית מבוססת על דאגה למדינת ישראל, אבל אין בכך הצהרה על הצורך לעלות לארץ. יש בכך ממד של דאגה בלבד אבל לא תחושה של אחריות ושייכות.

כיום, יהודים לא סובלים מהיותם יהודים ברוב המקומות בעולם. שלב המסכנות והעניות הולך ונעלם ודור ההייטק והסטארט–אפים סבור שגם מדינות שונות בעולם הן אופציה טובה לחיות ולעבוד בהן ולא רק מדינת ישראל. יש לזכור שבשנים האחרונות רוב היהודים חיים בארצות רווחה ולא בארצות מצוקה ובדרך כלל אפילו במדינות יותר מתקדמות מאשר מדינת ישראל.

לאורך ההיסטוריה וגם בשנים האחרונות, יש יותר יהודים שמהגרים ממדינה למדינה מאשר יהודים שעלו לארץ. יותר ממאתיים אלף יהודים מרוסיה ואוקראינה היגרו לגרמניה, יהודים מצרפת עוברים לשוויץ ולצפון אמריקה, יהודים מדרום אפריקה מהגרים לאוסטרליה וניו זילנד, יהודים מקראקס עוברים לפנמה ולמיאמי, וכך ממשיך היהודי להיות  ה"יהודי הנודד" בין העמים מבלי הצורך או הרצון לעלות למדינת ישראל.

אין ציונות קלאסית

מעבר להגירה היהודית ישנם עוד גורמים המרחיקים יהודים מהציונות וממדינת ישראל. אנו חיים בעולם ללא אידאולוגיות. אותן אמונות ודעות שעיצבו את האנושות בכלל ואת העם היהודי בפרט הולכות ונעלמות מחיינו. הזהות היהודית של יהודי התפוצות הולכת ונחלשת למרות תוכניות חינוכיות רבות של ביקורים במדינת ישראל. גם היבטים פוליטיים ומדיניים שונים מקשים על יהודים החיים בעולם ליברלי ודמוקרטי ויצרים אי נוחות וקושי רב להזדהות ואף לעלות למדינת ישראל. הפער הגדל והולך בין הזהות היהודית בארץ לבין הזהות היהודית בתפוצות יוצר אצל העולים תחושה של קושי להשתלב במדינה ולהרגיש שאנו עם אחד ולא שני עמים. ההתבוללות ונישואי התערובת בתפוצות הולכים ופוגעים בזהות היהודית וכמובן במקומה של מדינת ישראל בתודעתם. בנוסף לכך, הנושאים הרגישים של דת ומדינה מרחיקים גם הם יהודים שאינם רואים בעין טובה את המסגרת הממסדית ואת הכפייה הקיימת במדינת ישראל בשאלות יסוד של המדינה והקיום היהודי. לכך צריך להוסיף גם את היחלשות כוחה של המדינה בכלל בעולם פוסטמודרני ואת התחזקותם של יחידים וקהילות.

וכך, לדעתי, נוצר מצב שבו אין ציונות במובנה האידאולוגי והקלאסי, אבל יש עלייה לארץ מסיבות פרקטיות ותועלתניות או כתוצאה ממשברים כלכליים או פוליטיים, מכניסת המוסלמים לאירופה או מאנטישמיות. בשנת 2015 עלו לארץ 30,000 יהודים. העולים הגיעו מצרפת (8,000), מאוקראינה (7,000), מרוסיה (6,500), מאתיופיה (3,000) ומעוד מדינות במצוקה, כגון ברזיל וונצואלה. כמו כן עולות לארץ משפחות רבות מצפון אמריקה ומאנגליה, משפחות המבקשות לתת לבניהן חינוך יהודי  ברמה גבוהה  מבלי לשלם על כל ילד בבית ספר 25,000 דולר שכר לימוד לשנה.

אלא שחרף התהליכים שעובר העם היהודי בתפוצות והשינויים שיש ביחס לציונות ולעלייה לארץ, עדיין יש לזכור את ההבדל המשמעותי בין היהודים בתפוצות ליהודים בישראל. יהודי התפוצות אינם עצמאיים. קיומם תלוי במדיניותן של המדינות שבהן הם חיים. היהודיים חיים בתפוצות כמיעוט בתוך חברת הרוב והרוב הוא הקובע את מצבם. במדינת ישראל אנו חיים במדינה שבה הרוב הוא יהודי ואנו קובעים את גורלנו ועתידנו. די בסיבה זו כדי לראות בעלייה לארץ ערך גדול ביותר, גם כיום.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 בספטמבר 2017,ב-גיליון ניצבים וילך תשע"ז - 1049, רב עולמי / אליהו בירנבוים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: