אמפתיה תציל ממוות | עזגד גולד

 

ההתאבדות זכתה ליחס משתנה לאורך ההיסטוריה, מפגם מוסרי–דתי ועד בעיה רפואית ופסיכולוגית. כיום, הבעיה המרכזית היא שהתופעה לא זוכה לתשומת הלב הראויה לה

"יש רק בעיה פילוסופית אחת רצינית באמת: ההתאבדות", טען הסופר והפילוסוף אלבר קאמי. הבעיה הרצינית באמת היא שהתאבדות היא תופעה ממשית, ולוואי שהייתה קיימת רק בעולמם של פילוסופים.

ארגון הבריאות העולמי מעריך שכ–800,000 איש מתאבדים בכל שנה ברחבי העולם. על פי נתוני משרד הבריאות, יותר מ–500 איש בישראל מתאבדים מדי שנה, ולמעלה מ–6,000 איש מבצעים ניסיון אובדני. לשם השוואה, מספר ההרוגים בישראל כתוצאה מתאונות דרכים בשנת 2016 עמד על 246, ועל מספר ההרוגים מתאונות דרכים מקובל לומר שהוא גדול יותר ממספר ההרוגים בכל מלחמות ישראל גם יחד. יש לזכור שמי שנאלץ להתמודד עם ההשלכות של ההתאבדות הם לא המתאבדים אלא משפחותיהם וקרוביהם. כל מתאבד מותיר אחריו כ–60 אנשים שמושפעים באופן ישיר מההתאבדות, מתוכם 20 יחוו הפרעה משמעותית למהלך חייהם.

מספרים אלה מדברים בעד עצמם. חרף נתונים קשים אלה, בעיית האובדנות אינה תופסת את תשומת הלב הראויה לה, בוודאי בהשוואה לעיסוק בתאונות הדרכים ולסכנות הביטחוניות. וזו כבר עוד בעיה אמיתית ורצינית שקשורה בהתאבדות – מדובר בבעיה מושתקת, כמעט אזוטרית.

יחס מתפתח

כשמתבוננים על יחסה של החברה המערבית לתופעת ההתאבדות, ניתן לראות שהיא עברה מספר גלגולים. בתקופות קדומות, שבהן הדת היוותה גורם משמעותי בקביעת נורמות חברתיות, אובדנות נחשבה כחטא חמור. הריגה עצמית נתפסה כרצח. התאבדות נתפסה כבעיה מוסרית–דתית, שהמקור לה הוא התנהגותו הסוררת והרצונית של המתאבד.

עמדה זו הושרשה עמוק בתרבות המערב, וגם בתקופות מאוחרות יותר, שבהן הדת איבדה מזוהרה, התאבדות עדיין נתפסה כעבֵרה פלילית בת–ענישה, ולפיכך כבעיה חוקית. לא מדובר בהיסטוריה רחוקה מימי הביניים, אלא במדיניות הרשמית של מדינות נאורות, כדוגמת בריטניה, שרק ב–1961 ביטלה את ההיבט הפלילי של ההתאבדות.

במקביל לירידת התפיסה שלפיה אובדנות מהווה התנהגות פסולה מבחינה מוסרית וחוקית, התבססה התפיסה שאובדנות קשורה לתחלואה נפשית. וכך, החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים הועבר הטיפול בתופעת האובדנות לפתחה של הפסיכיאטריה, כבעיה רפואית.

בשנים האחרונות נראה שמתחזקת מגמה חדשה–ישנה, שאחד ממייצגיה היה תומאס סאס, פסיכיאטר אנטי–פסיכיאטרי, שטען שניתוב בעיית ההתאבדות למישור הפסיכיאטרי מהווה מדיקליזציה של תופעה שהיא כלל איננה רפואית. לדעתו, חופש הבחירה של אדם בחברה דמוקרטית צריך לכלול את האפשרות לקבוע את מועד מותו. התאבדות במקרים רבים אינה בעיה – ובוודאי שאינה בעיה רפואית – אלא פתרון הגיוני לנסיבות חיים מסוימות.

המסלול האבולוציוני של היחס להתאבדות, חטא–עבֵרה–מחלה–בחירה, ממחיש עד כמה סוגיה זו מורכבת ורבת פנים. נראה שהמאמץ לצמצם את היקף התופעה מחייב התבוננות רחבה, שמשכילה להפיק מכל תחנה התפתחותית את הרכיבים החיוניים לטובת בניית מערכת רב–ממדית של מניעה. היינו, ההתמודדות עם אובדנות מחייבת הליכה על חבל דק שמאזנת בין כוחות שונים, ואפילו מנוגדים, כפי שיוסבר להלן.

בעיה מושתקת, כמעט אזוטרית. אורית חופשי, שמועה, 2017 מתוך התערוכה "רמז", המוצגת בגלריה דואק, משכנות שאננים, ירושלים

מחיר המודל הרפואי

תופעת האובדנות רחבה ומגוונת. לא כל מחשבה אובדנית מסתיימת בתכנון ממשי של ביצוע ניסיון אובדני, ולא כל מעשה אובדני מוביל למוות. כמו כן, לא הרי פגיעה עצמית של מתבגרים שתכליתה קריאה לעזרה כהרי החלטה נחושה של קשיש חולה המעוניין למות. ניתוח הפרופיל הנפשי של מתאבדים מצא שרובם סבלו מהפרעה נפשית בעת ההתאבדות. כמו כן, חשיבה או התנהגות אובדנית הן אחד מהקריטריונים לאבחון הפרעות נפשיות מסוימות. לפיכך, קיימת זיקה מבוססת בין תחלואה נפשית ואובדנות.

מודלים נוירוביולוגיים שונים הוצעו כהסבר לתופעת האובדנות. מאפיין מרכזי בהם הוא שילוב של נטייה גנטית עם נסיבות חיים והשפעות סביבתיות. שנים של מחקר וניסיון קליני הובילו להבנה טובה יותר של הבסיס הביולוגי של אובדנות, לרבות מיפוי אזורים ותהליכים במוח שקשורים לאובדנות, וכן חומרים ותרופות שעשויים להיות מעורבים בסיכון מוגבר לאובדנות או למניעתה. עם זאת, לדאבוננו, אין עדיין אמצעי אבחון או התערבות ביולוגיים שמסוגלים לתת מענה יעיל ומיידי לבעיה זו. ברובד הפסיכולוגי, נמצאו מספר גורמים שמגבירים את הסיכון לאובדנות, כגון תפיסה עצמית של נטל על אחרים, תחושת בדידות, היעדר תקווה לשינוי בעתיד ותחושות כישלון ומלכוד.

נראה שהמודל הרפואי בהסבר האובדנות הוביל להפחתת הסטיגמה שקשורה בהתאבדות. באמצעות המודל הרפואי נסללה התשתית החברתית שאפשרה גיבוש עמדה מרוככת ופחות שיפוטית כלפי מתאבדים. תפיסת המתאבד כחולה הלוקה בנפשו, בעל כורחו, עמדה בבסיס השינוי האמפתי שחל בהתייחסות הדת והמשפט כלפי המתאבד. בנוסף, נראה שראיית המתאבד כסובל מתחלואה נפשית עשויה להקל על ההתמודדות של משפחתו וקרוביו עם האובדן. רגשות אשם וכעס עשויים להיות מופחתים לנוכח התפיסה שלאירוע הטרגי של האובדנות אחראים גורמים ביולוגיים, שאינם בשליטת המתאבד או סביבתו.

דא עקא, הבלטת יתר של ההתאבדות כמחלה עשויה להוביל בעקיפין ובבלי דעת להתעלמות מהיבטים אחרים שקשורים בהתאבדות, והתעלמות זו עלולה בסופו של דבר לפגוע במאבק למניעת האובדנות. לדוגמה, בעולם שבו אובדנות היא חלק ממחלה נפשית, ומחלה נפשית נתפסת כמצמצמת את אפשרות הבחירה החופשית של המטופל ואת אחריותו על מעשיו, נטל מניעת ההתאבדות עובר לכתפיו של המטפל. נטל כבד זה, לרבות ההשלכות הנזיקיות האפשריות אם מטופל מבצע מעשה אובדני, עשוי להוביל מטפלים מוכשרים להימנע מלקבל למרפאתם מטופלים אובדניים. וכך, בסיכומו של חשבון, מדיקליזציית–יתר של תופעת ההתאבדות, שכרוכה בהפחתת האחריות של המתאבד וסביבתו למעשה האובדני, עשויה לגרום למיעוט אפשרויות טיפוליות, שהחולה האובדני היה יכול להיעזר בהן.

סכנה נוספת בהתמקדות–יתר במודל הרפואי קשורה לדחיקת ההיבטים החברתיים של האובדנות. התאבדויות אינן קורות בריק חברתי–תרבותי. כבר לפני 120 שנה טען אמיל דורקהיים שלכידות חברתית איכותית מפחיתה את שיעור ההתאבדות. כך הסביר את השכיחות הנמוכה של התאבדויות בקרב קתולים בהשוואה לפרוטסטנטים, וכן טען שהדת מהווה גורם מגן בפני התאבדויות בשל הכוח החברתי המלכד שבה. למרות ההשגות שהועלו בנוגע לעמדתו, טענתו המרכזית בנוגע להשפעה החיובית של הדת כגורם שמפחית שיעור התאבדויות הינה די מקובלת גם כיום. ההשפעה החיובית של הדת אינה נובעת רק מהתועלת החברתית של השתייכות לקהילה דתית, כפי שהציע דורקהיים, אלא אף תפיסות ועמדות דתיות מסוימות עשויות לתרום לעמידות וחוסן בעת התמודדות עם מציאות קשה. וכך הדת, שבדרך כלל נתפסה כבעלת עמדה עוינת וביקורתית כלפי התאבדות, מכיוון אחר דווקא עשויה להוות גורם מגן מפני התאבדויות.

עמדה יהודית דואלית

באופן עקרוני, היהדות אוסרת להתאבד. מקרים חריגים, כגון נסיבות מותו של שאול המלך או ההתאבדות במצדה, זכו לדיונים נרחבים, אבל מסקנות דיונים אלה לא סדקו את האיסור החד–משמעי להתאבד במשך הדורות. לנוכח העמדה האיתנה ששוללת לחלוטין את הלגיטימיות של ההתאבדות ביהדות, נראה שאבן–הבוחן העיקרית לבחינת הדינמיות של היחס להתאבדות היא הדיון ההלכתי בנוגע למעמדו של המאבד עצמו לדעת. מדובר בסנקציות הלכתיות שמופעלות כלפי המתאבד, כגון ביטול חלק ממנהגי האבלות.

כבר בתלמוד ניתן למצוא את המודעות למורכבות הסוגיה, שכן למעשה מי שנושאת בהשלכות החברתיות של סנקציות הלכתיות אלה היא משפחתו של המתאבד ולא המתאבד עצמו. מכאן פיתחו חז"ל עמדה דואלית, שמנסה לאזן בין גינוי המעשה האובדני לבין רגישות לסבלה וכבודה של המשפחה. המתח הזה, שנע בין שלילת הלגיטימיות של המעשה האובדני ובין גילוי רגישות לנסיבות הספציפיות הטראגיות של הפרט שהתאבד, בא לידי ביטוי בספרות ההלכתית. באופן כללי, נראה שההלכה אימצה במידה רבה את המודל הרפואי. בדורות האחרונים קיימת מגמה של הימנעות מלהחיל, הלכה למעשה, את ההגבלות בנוגע למתאבד, מתוך תפיסה שרואה בהתאבדות מעשה שנבע מתחלואה נפשית, המפקיע את ההגדרה ההלכתית של מאבד עצמו לדעת.

כיום, שילוב רבנים במאמץ למניעת התאבדויות עשוי להתרחש במספר מישורים. ראשית, קולה של היהדות כדת שבוחרת בחיים ושוללת אובדנות צריך להישמע באופן ברור ורם. במישור הנורמטיבי, יש לחנך לכך שהתאבדות היא עבֵרה וחטא כלפי הא–ל, כלפי האדם המתאבד וכלפי משפחתו.

לצד קול זה, יש להשמיע קול מקביל, חשוב לא פחות, שמביע הבנה והזדהות עם מצוקה נפשית ומביט באופן אמפתי על תהום הנשייה של החווים סבל גופני ונפשי. תחלואה נפשית ובעיקר תסמינים דיכאוניים מהווים גורם סיכון משמעותי להתאבדות. עם זאת, רוב האנשים שמתמודדים עם אובדנות אינם מקבלים טיפול. ייתכן שדווקא בחברה דתית קיימים מחסומים נוספים, כגון חשש מפגיעה בשידוך, "מה תגיד השכנה בבית הכנסת", או תפיסה מוטעית שרואה בקשיים נפשיים ביטוי לחולשה רוחנית, ואלה מעכבים את הנגישות לקבלת סיוע ועזרה. רבנים שמסוגלים לשדר לבני קהילתם שהם כתובת זמינה, קשובה ובלתי–שיפוטית בעת התמודדות עם קשיים נפשיים ומחשבות אובדניות עשויים לעשות את ההבדל שבין חיים למוות. הרב צריך להיות בעל ידע בסיסי בהתמודדות עם מצבים אלה, ולהפנות במידת הצורך לכתובת מקצועית.

מעבר לכך, אסור לשכוח שלהתאבדות ממדים נוספים, מעבר להיבט המצומצם של תחלואה נפשית. ככל שרבנים יצליחו לפעול ולהגביר את הלכידות החברתית בקרב בני קהילתם ולהפיג את תחושת הבדידות של אלה שנמצאים בשולי הקהילה,  הרי שמעבר לערך החברתי שבדבר, תעמוד לזכותם בעקיפין גם הזכות של מניעת אובדנות.

לבסוף, אין חולק על כך שתפקידם העיקרי של רבנים הוא לחנך. יש להגן על זכותם להביע באופן חופשי עמדות, לפי מיטב מצפונם והבנתם, כולל בסוגיות מעוררות מחלוקת. עם זאת, לא לחינם הזהיר אבטליון את החכמים להיזהר בדיבור שעלול למוטט את התלמיד. סכנה זו עומדת בעיקר לפתחם של חכמים בעת שהם מתבטאים באופן ביקורתי ושיפוטי כלפי אוכלוסיות מיעוט, שנמצאות בשולי החברה הדתית. לפעמים די במילה אחת, שתציף את השומע הרגיש בתחושה שהוא בודד, כישלון, מהווה נטל על סביבתו וחסר תקווה בנוגע לשינוי חיובי כלפיו בעתיד.

ההבדל בין הבעת עמדה ברורה וחותכת ובין התבטאות שמשדרת בוז ומיאוס עשוי להיות ההבדל שבין חיים ומוות, שביד הלשון. האם סבל נורא של אדם בודד ורגיש חשוב יותר מחינוכם של רבים לדרך האמת? זו בהחלט שאלה פילוסופית וחינוכית ראויה, שניתן למצוא בה פנים לכאן ולכאן. הבעיה היא שמרגע שנסוג האדם לדרך האובדנות, כבר לא מדובר בבעיה פילוסופית. האובדן הוא סופי, והכאב של סביבתו הוא נצחי. הדרישה של התורה מופנית לכולנו: למיואשים, למדוכאים ולרבנים כאחד – ובחרתם בחיים.

ד"ר עזגד גולד הוא מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש באר יעקב‎. המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה השבוע בכנס "ובחרת בחיים" שאורגן על ידי מרכז ברקאי והיחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בספטמבר 2017, ב-גיליון ניצבים וילך תשע"ז - 1049 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: