ארוחה בחורף

הובר מנגֵרֵלִי

מצרפתית: עמנואל פינטו

עם עובד, 127 עמ'

מי שמתנגד עקרונית לכל יצירה המציגה חיילים בצבא היטלר כבני אדם בעלי רגשות, לבטים ואפילו עידון, יפסול את "ארוחה בחורף" פסילה מוסרית על הסף. פסילה כזו תהיה החמצה, כי פער אירוני חוצץ בין המודעות העצמית של החייל המספר, הרואה את עצמו כאדם רגיש ומוסרי, לבין מה שהקורא מבין ויודע. ומה אם הקורא טיפש ובור? בעיה.

המספר ושני חבריו הם חיילי מילואים באתר באזור כפרי בפולין המיועד לרצח סיטוני של יהודים בירי, כנראה בשלב מוקדם של המלחמה. ההשתתפות ברצח עושה להם רע. ביום קפוא אחד, שמיועדת לו משימת השמדה גדולה, הם מצליחים להתחמק ולצאת למשימה של חיפוש יהודים מסתתרים בסביבה. "הסברנו לו [למפקד] שאנחנו מעדיפים להיות בחוליית ציד מאשר בכיתת ירי, שאנחנו לא אוהבים את כיתת הירי, שהיא מדכאת אותנו" (עמ' 9).

קורות היום הזה מסופרים בפרוטרוט לאורך הנובלה כולה. וכמו השלג המכסה אז את הארץ, מלבין את הנוף ומניח בקושי לגומחת מחבוא של יהודי או לבקתה נטושה להיראות לעין, כך מכוסים מוקדיה האמיתיים של העלילה, המוקדים הרגשיים והמוסריים, בשכבת מסווה עבה של סיפור טפל למדי: שלושה חיילים רעבים וקפואים הולכים בשלג ואז שוקדים שעות על משימה מסובכת של בישול ארוחה בתנאי שטח. יום זה עתיד להיחרת בזיכרונם של השלושה מסיבה צדדית: החלטה של המספר ושל חברו באואר להיות אחרי המלחמה דודים-מאמצים לבנו של חברם אֶמֶריך. הלה מתמיר את סלידתו ממשימתו הצבאית לכדי דאגנות אובססיבית, סמלית, מפני האפשרות שבנו יתחיל בהיעדרו לעשֵׁן.

אך מתחת לכל זה בוער העניין עצמו באש כבושה המתפרצת לעיתים בזיכרון. האי-נוחות הנגרמת לשלושה מהמשימה שהם חמקו ממנה, הירי ההמוני ביהודים. אחד מתקשה כי התוודע אישית ליהודים שכיבסו את מדיו ואז מצא את עצמו משתתף ברציחתם. אחר, המספר, מתקשה כי ליבו נמס לנוכח מחוות אימהיות בבגדים של מוצאים להורג, כגון רקמה. הוא סובל בשביל האימהות, ושונא אותן בגלל הסבל הזה, ושב ושונא אותן כי נעדרו באסונם של בניהן:  "איפה הן היו כשהרגתי אותם" (עמ' 76). מכאן גם יחסו האמביוולנטי ליהודי שהם תופסים במחבוא. כך עַד לדילמה המעשית: האם לשחרר אותו, אף שאם ישובו למחנה בידיים ריקות לא יורשו לצאת מחר ויצטרכו להשתתף בירי; "מה יצא לנו מזה" שנשחרר אותו? – "יצא לנו שעשינו את זה לפחות פעם אחת", אומר אמריך.

זה רגע יחיד, אצל דמות יחידה, שבו מגיעה רתיעתם של המילואימניקים הגרמנים מפני רצח היהודים אל הספֵרה המוסרית. עד אז סלידתם הישרדותית, רגשית או אסתטית. יוצאים לצוד, להביא טרף לרובֵי אחרים, כדי לא לירות בעצמם. המוגבלות הזו, שהם אינם מודעים לה, והחריגה ממנה, נותנות לנובלה שלפנינו את כוחה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ז באלול תשע"ז