חתימה בהודאה | אברהם ורות וולפיש  

 

שתי מצוות חותמות את נאום המצוות בספר דברים – הבאת ביכורים וביעור מעשרות. בחינת הדמיון והשוני ביניהן מסבירה את מיקומן

משה מסיים את "נאום המצוות" שלו (פרקים יב-כו) עם שתי מצוות: הבאת ביכורים (כו, א-יא) וביעור מעשרות (יב–טו). בחינת נקודות הדמיון והשוני בין שתי המצוות יכולה להבהיר מדוע נבחרו המצוות הללו כסיום לנאום זה.

שתי המצוות קשורות למתנות שיש לתת מפירות הארץ, והצהרה מילולית מלווה את ביצוען: מקרא ביכורים (ה-י) ווידוי מעשרות (יג-טו). בניגוד למצוות אחרות, הדורשות לעיתים שהאב יסביר לבנו את משמעות המצווה (ו, כ ועוד), כאן באופן ייחודי דורשת התורה שיעמוד האדם מישראל לפני ה' ויצהיר בפניו על מעשיו ומשמעותם.

שני הקטעים מחוברים גם מבחינה לשונית. בשניהם משמש השורש נת"ן כמילה מנחה, ובשניהם מופיעים הביטויים "ואמרת לפני ה' א-לוהיך", "ארץ זבת חלב ודבש", "נשבע לאבותינו", "האדמה" ו"הלוי והגר". מהדמיון הלשוני ניתן ללמוד על הרעיון המשותף העומד במרכזן של שתי המצוות: הארץ היא מתנה לנו מאת ה', קיום השבועה לאבותינו, ומכאן החובה להפריש חלק מהיבול לצורכי קדושה ותמיכה בנזקקים. רעיון זה חותם באופן נאה את הנאום המרכזי של ספר דברים, המדגיש הן את חשיבותה של ארץ ישראל ומעמדה המיוחד הן את הדאגה לנזקקים שבחברה.

איור: מנחם הלברשטט

בין תודה לחובה

אך לצד הדמיון בין שתי המצוות קיים גם שוני, המורה על שתי דרכי התייחסות שונות למתנת הארץ מאת ה'. השורש נת"ן ממלא תפקיד שונה בשני הקטעים. בפרשת ביכורים רק ה' נותן (את הארץ), ואילו האדם נדרש "להביא": "ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (כו, י). רק במקום אחד מציין הכתוב באירוניה נתינה אנושית – על המצרים נאמר "ויתנו עלינו עבודה קשה" (כו, ו). אולי מרמז הכתוב שאותה עבודה קשה תחת מצרים היא חסרת תועלת לעומת עבודת ארץ ישראל המניבה פירות רצויים.

בפרשת המעשרות, לעומת זאת, החקלאי נדרש לתת: "ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה" (כו, יב). האמירות הקשורות לשתי המצוות מספקות הסבר לַשוני הזה. מקרא ביכורים מתמקד בהכרת תודה על מתנת הארץ, המועצמת על-ידי סקירה היסטורית: התיאור של נדודי אבינו ("ארמי אובד אבי" לפי פירוש רשב"ם) ושל השעבוד במצרים והיציאה משם מבליט שאחיזתנו בארץ איננה דבר טבעי. החקלאי מספר בגוף ראשון רבים את כל שלבי הגלות והגאולה, וממחיש בכך שאין מדובר באירועי העבר הרחוק, אלא בהיסטוריה אישית המעניקה משמעות להווה. ביכורי "האדמה אשר נתתה לי ה'" (כו, י) מעוררים את רגשי התודה, המתבטאת במקרא ביכורים, בהשתחוויה ובשמחה (כו י-יא).

בווידוי מעשרות, לעומת זאת, מופיע השורש צו"ה, הנעדר מפרשת ביכורים, ארבע פעמים, והוא מסמן כי וידוי מעשרות איננו מתמקד בהכרת תודה, אלא במילוי חובות: "שמעתי בקול ה' א-להי, עשיתי ככל אשר צויתני" (כו, יד). את התיאור המרגש של זיכרון תולדות האומה מחליפה רשימה פרוזאית ועניינית של מעשים טובים, וחובת הזיכרון עוברת מהמישור ההיסטורי לביצוע הדקדקני של החקלאי בהווה: "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (כו, יג). הבקשה, החותמת את הווידוי: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו" (כו, טו), מושרשת בהצהרה שכל מצוות המעשר קוימו במלואן: "עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עמנו מה שהבטחתנו" (מדרש תנאים).

שתי המצוות מבטאות דרכי התייחסות שונות לארץ. הביכורים מבטאים זיקה נפשית, ופירות הארץ הם הביטוי המוחשי לשמחה "בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך" (כו, יא). המעשרות אינם מתייחסים לארץ עצמה, אלא ליבול, שיש להפריש חלק ממנו לצורכי הקודש ("בערתי הקדש מן הבית". כו, יג): חלק הנאכל בקדושה ("לא אכלתי באני ממני ולא בערתי ממנו בטמא"; כו, יד) וחלק כתמיכה במי שאין לו נחלה, בין משום שהוא משמש בקודש (הלוי) בין מתוך מעמדו המוחלש בחברה (הגר, היתום והאלמנה; יג). בכך מכיר החקלאי כי אמנם נתן לו ה' נחלה בארץ, אך "אין הוא האדון של אדמתו, אלא היא רשותו של אדון כל הארץ" (דעת מקרא).

אמירה שקונה זהות

מעתה ברור מקומן של שתי מצוות אלו. בחתימת רשימת החובות המוטלות על עם היושב בארצו מוזכרות המצוות המבטאות יחס דו-ערכי לארץ – מתנה נפלאה מאת ה', שאליה אנחנו מחוברים בלב ובנפש, ומקור פרנסה המשמש גם כמקור לקדושה. היחס הכפול לארץ משקף יחס כפול לה': זיקה רגשית מתוך תודה למה שהעניק לנו; וזיקה של ברית, של ברכת ה' תמורת הכרתנו באדנותו על הארץ.

ספר דברים מדגיש את חשיבות הדיבור שעל-ידו מנחיל אדם לאדם אחר את דבר ה': דברי משה ("אלה הדברים") וכהן משוח מלחמה ("ונגש הכהן ודבר"; כ, ב), דברי האב אל הבן ("ודברת בם"; ו, ז), ועוד. בפרשתנו האמירה משמשת כהצהרה לפני ה', המבטאת את משמעות המצוות בשעת קיומן. באמצעות אמירה זו האדם "קונה" את תורתו והופך אותה לשלו (גור אריה).

השורש אמ"ר גם קושר בין שתי מצוות ההצהרה לבין טקס הברית שבהמשך הפרשה: "את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים… וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה" (כו, יז-יח). בין אם הוראת המילה היא "אמירה" (רשב"ם), "הבדלה" (רש"י) או "גדולה" (אבן עזרא), תפקידה בחידוש הברית בין ה' לעמו דומה לתפקיד האמירה לפני ה' במצוות הביכורים והמעשרות: ביטוי לקשר העמוק בין ישראל לא-לוהיו ולמחויבות ההדדית ביניהם. במעמד חידוש הברית יידרש העם לאמירה נוספת: "ואמר כל העם אמן" (כו, כו). אמירה זו תיתן תוקף נצחי להפנמת משמעות הקשר בינם לבין ה' ובינם לארצם, כפי שבאו לידי ביטוי במצוות הביכורים והמעשרות.

הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתושב"ע במכללת בית וגן ובמכללת הרצוג. ד"ר רות וולפיש היא מרצה לתנ"ך במכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ז באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בספטמבר 2017, ב-גיליון כי תבוא תשע"ז - 1048 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כפי שאמרתי לרות בזמן הרצאתה באהל נחמה, אני סבור כי הביטוי 'וידוי' בלשון חז"ל כאן כוונתו 'הודאה' על הטובה ולא 'התוודות' על חטאים. כמו כן נראה לי כי אין כאן סתם אמירות, דיבורים והצהרות, אלא לראשונה תפילות קבע בנוסח, במקום ובזמן קבועים. זאת לעומת כל התפילות שהציגה לנו התורה קודם לכן, שהן זמניות, אקראיות וקשורות לארוע מסויים שאינו קבוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: