תן‭ ‬לו‭ ‬לצמוח | אבישי‭ ‬מזרחי

הצלחתו של התהליך החינוכי אינה נקבעת במדד כזה או אחר, אלא באמון שמוענק לתלמיד ללכת בדרכים שיפלס בעצמו. הרהורים על "הצלחה חינוכית" ועל "מדד הדתל"שים" לרגל פתיחת שנת הלימודים

לא מכבר נפגשתי עם כמה מתלמידיי שניצלו חופשה מהצבא ובאו לביקור לילי. כמה אהבה יש לי אליהם, כמה געגוע עמוק והתרגשות עצומה לחזות בפנים המאירות חשכת ליל. חמש שנים חינכתי את הילדים המתוקים הללו ונפשי נקשרה בנפשם, חותם אישיותם ניכר בי היטב ונוסך בי גאווה רכה, מחבקת. ישבנו על קפה בחוף הקשתות בקיסריה, שניים מהם הציתו סיגריה, התיזו ניצוצות שנאבקו ברוח.

דיברנו על שהיה והווה ועל המחר הערפילי, המסוכסך. שאלתי אותם האם נכשלתי כמחנך והרי תלמידים אחדים (אהובי נפשי) מן המחזור המיוחד הזה, גם אחרי מאות שעות גמרא ואין סוף תפילות ושחנ"שים, פרקו עול מצוות, לא תפילה ולא תפילין, לא שבת ולא כשרות. עם הצטרפותי לרשת החברתית קיבלתי כמה מתמונות תלמידיי שלא צולמו ביום חול והעידו באילמות בועטת על השביל החדש שסללו בידיים חשופות. מה זה מעיד על המחנך שהתנדנד מול הסטנדר וזעק בלהט ובידיים רועדות כשפתח גמרא, כשדיבר על תורה שהופכת אנשים, שלא ויתר על אף תפילה וקרא נרגשות לשיח מתמיד עם א–לוהים?

שלא אובן לא נכון; אינני שואל עליהם, אני אוהב אותם מכדי להקשות. אני שואל בעיקר על עצמי – מה זה אומר עליי? על תורתי? מה זה אומר על חינוך לאמונה? ועד כמה האחריות לרוחניותם מתגלגלת לפתחי? הטחתי בהם את לבטיי.

תוצר בלתי מדיד

כמה שבועות לאחר המפגש המרתק ההוא בחוף קיסריה פנה אליי בצעד אמיץ ומעורר השתאות הרב חגי גרוס, ראש הישיבה התיכונית אמי"ת פתח תקווה שבה חינכתי, וביקש שאנחה פאנל בוגרים שכבר הורידו את הכיפה במרוצת הזמן. יש משהו מטלטל ומבלבל, מסעיר ומסחרר, כמעט סוריאליסטי, בכך שצוות חינוכי, ירא שמים, קשוב בדריכות לבוגריו שבחרו בדרך אחרת והבטן מתהפכת. זה לא פשוט.

אמנם זו תעודת כבוד לישיבה שמארחת כך את בוגריה, אף שלא המשיכו "בדרכה". זו אהבה אמיתית, לשמה, שלא תלויה בדבר. גם כשהם הכריעו לא לבחור במסלול "המצופה", החיבוק, ההערכה והכבוד שלהם זכו מעידים יותר מאלף מליצות על האהבה הכנה אליהם. האם "נכשלנו" בחינוך, שאל אחד המחנכים את קבוצת הבוגרים וכיוון אקדח טעון בייסורי מצפון ובאכזבה עמוקה לעבר הצוות החינוכי.

הבוגרים האזינו בקשב רב, כמעט בחמלה, אך הם דחו את ייסוריו בקש, העדיפו להאיר קווי אור שנצרבו בנפשם, שהשפיעו גם על אחרון מורידי הכיפה. הם דיברו על עומק הקשר כביטוי להצלחה חינוכית, על פתיחות וכנות המעידות על יחסים בריאים בין רב ותלמיד. הם דיברו על מעגלי השפעה רחבים, על סולם עמוס ערכים שלקחו עמם למסעם, על אידיאליסטיות חברתית–אזרחית שרכשו במסדרונות בית הספר.

יש שתלו את "עזיבת הדרך" באדישות לחיים דתיים תובעניים, בבקשה הפשוטה לחיים אינטואיטיביים נטולי משנה סדורה, מחייבת. בכל זאת, הם הסבירו באהבה, מדובר בגיל הפכפך, מתמרד, התובע את עצמאותו. אחד מהם אף הכריז שישלח את בנו ללמוד בישיבה תיכונית, אחר הסביר שדתל"ש אינו חילוני וגם לא דתי אלא יצור שיכול להיוולד רק במרחב שמחנך לאמונה, כך שישיבה תיכונית המגדלת בוגרים דתיים או דתל"שים לגמרי עומדת ביעדיה. אי אפשר להדביק לה תווית "כישלון".

אמנם מעבר לדברי הניחומים הללו, השיח המטלטל הזה מחייב להתבונן באופן שונה על המעשה החינוכי. בניגוד למרחבי חיים ועשייה רבים, בחינוך מתרחשת מתודולוגיה אחרת לגמרי. לחינוך די–אן–איי שונה בתכלית.

בשבועות החולפים השיק משרד החינוך בגאווה מוחצנת אתר חדש, ובו מוצגים אחר כבוד או מבוכה מדדים שונים הבוחנים את בתי הספר בישראל, ובהם: מדד זכאות לבגרות ומדד נשירה, מדד אלימות ומדד סובלנות, מדד מעורבות חברתית ומדד קרבה ואכפתיות, ועוד. תרבות של מדידה מיישרת קו עם עולם תעשייתי של תוצרים ותפוקות. מדידה והערכה והצבת יעד ברור ותוצר מצופה מצליחות לייצר תנועה בריאה במערכת ומצפן לעבודה נכונה החותרת אל היעד. היא שומרת את היד על הדופק ותובעת לבדוק שוב ושוב לאור היעדים, המטרות והתפוקות את העשייה הגועשת. המתודה של "למידה מבוססת נתונים" הצליחה לשפר באופן ניכר את הישגי התלמידים במקצועות רבים, דייקה את עבודת ההוראה וייצרה תנועה מתמדת וניצול מיטבי של זמן ומשאבים. החשש הכבד והטבעי של מערכת החינוך הוא שבאין הגדרת תוצר מצופה ובאין מדידה והערכה מתמידות יחטאו בתי הספר בבטלנות, בבלבול ובחוסר מוטיבציה לתנועה קדימה.

כל זה אולי נכון בבגרות או במיצ"ב, בהצלחה במתמטיקה או ברכישת שפה זרה (וגם באלה יש החולקים). אך הדבר הרסני וחוטא לילד כשמנסים למדוד חינוך, כשמנסים לכלוא את הרוח והאמונה, את הבחירה ואת החירות, בתוך פסי ייצור "חינוכיים" ומדידים.

אחוזי הנשירה הגבוהים שהסעירו את הציבור הדתי וזכו להתייחסויות למכביר רק מעידים כיצד תרבות המדידה ליפפה עד מחנק את מוסדות החינוך ופלשה למחזות לא לה. המתח הנפשי של המחנכת או הר"מ, כשמשקולות מדד הדתל"שיות רובצות על כתפיהם, מגיע לשיאים חדשים ומייצר לציבור המחנכים ציפיות מופרזות שאפילו א–לוהים לא מכיר (אחוזי הדתל"שים בקרב ברואיו גדולים מכל מדד אחר), כאילו היו פועלים במפעל הדתה שלא עברו את בקרת האיכות וכמו היו תלמידיהם מוצר תעשייתי דומם ונטול נשמה, חירות או עצמאות.

השקעה והרפיה

אז מהי הדרך הנכונה בחינוך? על כך נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב, טז). באמירה המופלאה והמאוזנת הזו הדריכו אותנו חז"ל להתקלף מ"מדדים", מ"דמות הבוגר המצופה" או מ"דתומטר מיוחל". לא עליך המלאכה לגמור, זה לא שלך, זה שלו, זה השביל שלו, אלו החיים שלו. בסוף הוא יבחר לבד. לא עליך לגמור, הוא זה שמופקד לגמור את מלאכתו. ממש כמו מילותיו היפות של המשורר האמריקאי–לבנוני חליל ג'ובראן:

יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם

כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:

בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,

חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.

תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,

כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.

גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם

כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר –

שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.

אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,

כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל.

מאידך גיסא, אין אתה בן חורין להיבטל. חוסר המדידה או "בדיקת התפוקה הרצויה" לא ירפה את ידיך, עליך להעניק את אורותיך וקווי אישיותך, את אמונתך ותורתך, אל תתבטל לרגע, תדלה ותשקה ללא הרף, תפגיש את התלמיד עם כל המטען הערכי והרוחני שרכשת במרוצת חייך, אל תחזיק טובה זו לעצמך, הענק לו מגורנך ומיקבך, צייד אותו באור וטוב, בחיים ואמונה, אל תחשוב לרגע שאם אתה פטור מ"תפוקה רצויה" אתה פטור מעשייה מתמדת ותובענית החושפת את סגולות תלמידיך. זו הייחודיות בחינוך; אין תוצר מצופה אך יש עמל רב והשקעה אינסופית בחינוך הנערים. אין אתה בן חורין להיבטל ממנה.

אולי אפשר לשמוע באמירת חז"ל אף יותר מזה. יש כאן תביעה לענווה גדולה: מחנך יקר, זה לא שלך, בסוף זו בחירה של התלמיד. כשאתה מאוכזב מהבוגר שלא הלך בשביל שלך, יש בזה שמץ של גאווה, של שליטה פסולה ושל אדנות מסוכנת. אחרי שהשקית – תרפה, תן לזה לצמוח לבד, זה שלו. כשאתה מחזיק חזק במושכות ולא משחרר אתה לא מחנך אלא מנסה להגדיל את עצמך ולשכפל את עצמך לדעת.

חינוך הוא ז'אנר מיוחד אשר תובע מהמחנך לתת אמון גדול ועמוק בתהליך מאומץ ותובעני מבלי להגדיר תוצר מצופה. הניסיון להקביל אותו לשפה תעשייתית או למרחבי השוק יחטא עמוקות לילד, לבחירה החופשית שלו ולהבנה הכי פשוטה וקמאית שלילד רגליים משל עצמו והוא איננו מוצר מתועש במפעל חינוכי.

אמון כמתן מרחב

עם פתיחת שנת הלימודים אני שואל את עצמי, כמחנך, עד כמה רחוק אנו צריכים ללכת עם האמון שאנו רוחשים לתלמידינו. האם אמון אמיתי, עמוק ומכונן הוא לא כזה שבו אתה נותן לאנשים שאתה מאמין בהם לפסוע בשבילים שלא אתה סללת ובשבילים שכלל אינך מכיר?

שנים הסתובבתי עם חידה לא פתורה על אודות סבתי עליה השלום. היא נולדה בקוצ'ין שבדרום הודו, בין עצי קוקוס ופילים לתעבורה מקומית, אכלה קטניות על מצע עלי בננה בלי סכין ומזלג, קברה כמה ילדים שלא שרדו במערכת הבריאות הנחשלת ועלתה ארצה עם ברק ציוני בעיניים לחות, מצפות. סבתא שלי לא ידעה לומר משפט תקני אחד בעברית, היא הגיעה ממדינת עולם שלישי ועם זאת היא גידלה תשעה ילדים מוכשרים: שני מהנדסים, בנקאית מחוננת, ראש מועצה, חוקרת חינוך עם עיטורים אקדמיים, ומחנכות מסורות, נוטפות אידיאליזם. שנים שאלתי את עצמי איך הפלא הזה מתרחש, מה מגשר על התהום התרבותית, על העדר השכלה ומודרנה.

רק לאחרונה התחדדה לי התובנה כי האמון שהיא נתנה בילדים שלה, ההתפעלות האינסופית, המעריצה, הם אלה שדחפו אותם לפסגות שכבשו. היא האמינה שהם פוסעים בשבילים נכונים על אף שהיא לא סללה אותם וכלל לא הכירה אותם. היא לא ידעה מה זה לימודי הנדסה או דוקטורט, היא לא עסקה מעולם בענייני בנקאות או הוראה, אך היא נתנה מרחב והתפוצצה מגאווה מן הילדים שלה הפורצים נתיבים לא מוכרים. היא לא חששה שהם יהיו גדולים ממנה או אחרים ממנה, וזה סוד גדולתה.

אמון בחינוך איננו מתמצה במשאלה הרזה של מחנך שתלמידיו ילכו בדרכו. חינוך איננו לקבוע לתלמיד את סך ידיעותיו, לשרטט מראש קווי אישיות רצויים, לשכפל ולהטביע בו את דמות רבו או לתת לו להיבלע בדמות דיוקנו של אביו. מחנך צריך לרכוש שפה אחרת, משחררת, מאמינה, בלא להגדיר מראש את דמות הבוגר הרצויה, המאופיינת עד דק. על מחנך להכיר לכתחילה את נקודת הזינוק מבלי לשרטט את קו הסיום, לא לחצוב מראש את המסלול, את הדרך. לפעמים אף להרפות מן המושכות ולתת לו, לתלמיד, לדהור לבד, להותיר שובלי אבק נדיבים ואפילו לאפשר לתלמיד המסור להפגיש את המחנך עם מרחבים שמעולם לא הכיר.

 

אבישי מזרחי הוא מנהל חטיבת הביניים אמי"ת בר–אילן נתניה

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י' באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 בספטמבר 2017,ב-Uncategorized. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. כתבת כל כך יפה!

  2. אחד הטורים היפים שקראתי אודות חינוך.
    כך בדיוק זה צריך להיות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: